דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 3: שכנים, לא משפחה

המפה של מחנה גלים ירוקים הייתה תלויה על לוח עץ ליד המזכירות, והייתה בה הרבה יותר אופטימיות מאשר דיוק.

המפה של מחנה גלים ירוקים הייתה תלויה על לוח עץ ליד המזכירות, והייתה בה הרבה יותר אופטימיות מאשר דיוק.

לפי המפה, המחנה היה מסודר כמו עוגה חגיגית. בתחתית, ליד המים, היו המזח, מחסן הסירות וחוף קטן מצויר בצהוב בוהק. באמצע היו חדר האוכל, המרפאה והמגרש. למעלה, על גבעה ירוקה ומעוגלת, היו צריפי הנוער, ובצד, מאחורי שורת עצי אקליפטוס, מדשאת המשפחות, שבה נערך יום המשפחות.

במציאות, הגבעה הייתה צהובה ולא ירוקה, החוף הקטן היה בעיקר אבנים, והשביל בין חדר האוכל לצריפים טיפס בזווית שנראתה כאילו תכנן אותה מישהו שכועס על רגליים.

"זה רק שלוש מאות מטר," אמר אחד המדריכים, בחור גבוה עם שיער מתולתל ועם גיטרה על הגב. "שלוש מאות מטר זה כלום."

"שלוש מאות מטר למעלה," אמר בן.

"למעלה זה רק כיוון," אמר המדריך בחיוך, כאילו אמר משהו עמוק מאוד.

ליד המזכירות נפרדו מההורים. זה קרה מהר יותר ממה שדניאל ציפה. מדריכה עם כובע רחב ועם לוח כתיבה הודיעה שההורים מתבקשים להגיד שלום עכשיו, "כי פרידות ארוכות גורמות לילדים לבכות, ולהורים לבכות עוד יותר." אבא ומיכל נראו כמו שני אנשים שמישהו קרא להם את המחשבות.

מיכל חיבקה את בן. בן נתן לה להחזיק אותו שנייה אחת יותר ממה שהיה מוכן להודות. אחר כך היא חיבקה את דניאל. אבא חיבק את דניאל חזק, ולחש לו באוזן, "תודה על מכמורת." ואז ניסה לחבק גם את בן, ובן הושיט לו יד ללחיצה, כמו בפגישה עסקית. אבא לחץ אותה ברצינות גמורה. אחר כך שניהם נכנסו לאוטו ונסעו, מנופפים מהחלונות כמו אנשים שיוצאים להפלגה ארוכה.

"הם במרחק שעתיים נסיעה," אמר בן. "לא בירח."

"אני יודע," אמר דניאל.

"אז למה אתה מסתכל ככה?"

"איך?"

"כמו בסרט עצוב." בן משך בכתפיים. "זה מוזר. תפסיק."

* * *

המדריך עם הגיטרה עצר באמצע הגבעה, הניח את המזוודות, והוציא מהכיס פתק מקומט.

"אוקיי, אנשים," הוא אמר. "אני גילי, ואני המדריך של גבעת הנוער. אני גם הגיטריסט הרשמי של המחנה, משורר בחצי משרה ומומחה עולמי לאטבי כביסה. אל תשאלו."

"אנחנו לא שואלים," אמר בן.

"זה בסדר," אמר גילי, ונראה פגוע רק קצת. "נגיע לזה. אז ככה. דניאל כרמלי, צריף שקנאי. בן נבון, צריף שפמנון."

"מצוין," אמר בן, ונשמע מרוצה באמת לראשונה מאז שש וחצי בבוקר. "צריפים שונים."

"צריפים שכנים," תיקן גילי, והצביע על שני צריפי עץ קטנים שעמדו זה ליד זה, עם מרפסת משותפת באמצע. "תוכלו להגיד בוקר טוב בלי לצעוק."

בן נראה כמו מי שבלע זבוב.

* * *

צריף שקנאי הדיף ריח של עץ חם, קרם הגנה ומשהו שאולי היה גרביים מהקיץ הקודם. היו בו ארבע מיטות, שתיים מכל צד, ומאוורר תקרה שהסתובב לאט ובחוסר רצון, כמו מורה ביום האחרון של השנה.

על אחת המיטות כבר ישב ילד.

הוא היה רזה, עם משקפיים עבים, עם שיער שעמד בכל כיוון אפשרי חוץ מלמטה, ועם ספר פתוח על הברכיים. על הספר היה כתוב: "המדריך המלא לעופות המים של ישראל". ליד הכרית שלו היה מונח משאף.

"שלום," אמר הילד בלי להרים את הראש. "אני נדב. אתה כנראה הבחור מהאווז."

דניאל עצר בפתח. "איך אתה כבר יודע?"

"כל המחנה יודע," אמר נדב. "יש סרטון. אחד המדריכים שלח אותו לקבוצה של הצוות, ומישהו מהצוות שלח לאחות שלו, והאחות שלו פה. זה לקח בערך שבע דקות." הוא הרים סוף סוף את העיניים. "אגב, זה לא אשמתך. אווזי בית מגינים על טריטוריה. סטטיסטית, שמונים אחוז מהתקפות האווזים מכוונות לאנשים גבוהים שזזים מהר."

"אז אם הייתי נמוך ואיטי…"

"אז הוא היה תוקף מישהו אחר," אמר נדב. "וזה היה יוצא פחות מצחיק."

דניאל צחק, והניח את המזוודה על המיטה הפנויה ליד החלון. מהחלון ראו את האגם, כחול ושקט, ואת המזח הקטן שנמתח לתוכו כמו אצבע.

"אתה פה פעם ראשונה?" שאל דניאל.

"שלישית," אמר נדב. "אני ואחותי התאומה, שירה. ההורים שלנו מאמינים שמחנה עושה טוב לנפש. לנפש שלהם, בעיקר. אתה צריך לדעת כמה דברים. אחד, אל תאכל את הקציצות של יום שני. שתיים, אם גילי מתחיל לשיר על אטבים, אל תיצור קשר עין. זה רק מעודד אותו."

"מה עם המשאף?" שאל דניאל, לפני שהספיק לחשוב אם זאת שאלה מנומסת.

נדב הסתכל על המשאף כמו על חבר ותיק שמביך אותו קצת. "אסטמה. קלה. היא בעיקר מופיעה כשמבקשים ממני לשחות." הוא חזר לספר. "זה צירוף מקרים מדהים."

הדלת נפתחה, ונכנס ילד רחב וגבוה, עם שקית ענקית של גרעינים ביד אחת ותרמיל ביד השנייה. הוא הסתכל על דניאל, הנהן פעם אחת, ואמר, "אלון. חיפה." אחר כך נשכב על המיטה השלישית, פיצח גרעין, והסתכל על התקרה כאילו היא מעניינת מאוד.

"אלון היה פה גם בשנה שעברה," הסביר נדב. "בכל הקיץ הוא אמר בערך אחת עשרה מילים. ארבע מהן היו 'תעביר את הקטשופ בבקשה'."

"חמש," אמר אלון מהמיטה, בלי להסתובב.

"הוא סופר גם את ה'בבקשה'," אמר נדב. "הוא בחור מאוד מנומס."

דניאל צחק, ולראשונה מאז שראה את העלון עם אתגר האוריגמי, חשב שאולי שלושה שבועות עם חנונים זה לא סוף העולם. אולי זה רק סוף הקיץ שתכנן.

* * *

מעבר למרפסת, צריף שפמנון היה סיפור אחר.

שם כבר שלטו רעש ובלגן. ילד נמוך ושמנמן, עם לחיים אדומות ועם חולצה של קבוצת כדורגל שהייתה גדולה עליו בשתי מידות, הציג את עצמו לבן לפני שבן הספיק להניח את התיק.

"אני עומר! אני בן שתים עשרה וחצי, החצי חשוב, אני אוהד הפועל, אני יודע לשרוק עם שתי אצבעות, אתה אוהד של מי? יש לך אחים? אני נוחר, אגב, אז מראש סליחה. אמא שלי אומרת שזה נשמע כמו טרקטור שמתווכח עם עצמו."

בן עמד שם, המום, כמו מי שנכנס למקלחת וגילה שהמים בכלל זורמים מהתקרה.

"בן," אמר בן. "מכבי."

"אוי," אמר עומר בעצב אמיתי. "טוב. נעבוד עם זה."

ואז מהמיטה העליונה בפינה, זאת שליד החלון, נשמע קול אחר. קול שקט, משועשע, של מישהו שיודע שאנשים מקשיבים לו.

"מכבי זה בסדר," אמר הקול. "הפועל זה בשביל ילדים שבוכים."

על המיטה שכב ילד גבוה, אולי בן ארבע עשרה, עם שיער כהה שנפל על המצח בדיוק בזווית הנכונה, כאילו הוא עבד על זה מול המראה. הוא החזיק טלפון ביד אחת, ולא טרח להוריד את העיניים ממנו.

"רועי," הוא אמר. "צריף שפמנון זה הצריף הכי טוב בגבעה. יש לנו מסורת. אתה מבין בכדורגל?"

"קצת," אמר בן, וזה היה שקר גדול כמו האגם, כי בן הבין בכדורגל יותר מכל דבר אחר בעולם.

"נראה מחר," אמר רועי. "יש משחק בארבע." ואז, סוף סוף, הוא הוריד את הטלפון והסתכל החוצה, מבעד לחלון, אל המרפסת. "ומי זה? הבחור מהאווז?"

דניאל, שבדיוק יצא למרפסת לתלות מגבת, קפא.

בן הסתכל עליו. דניאל הסתכל על בן. לרגע ארוך אף אחד מהם לא זז, ואפילו המאוורר בצריף נראה כאילו האט כדי לשמוע.

"זה?" אמר בן, ופתאום הקול שלו נשמע קל ואדיש לגמרי. "זה סתם שכן. מהבניין שלנו. ההורים שלו ואמא שלי מכירים. משהו כזה."

"שכן," חזר רועי.

"כן. אנחנו לא באמת מכירים. הוא בקומה אחרת."

דניאל תלה את המגבת. הוא תלה אותה ישר מאוד, בזהירות רבה, כמו מי שהדבר היחיד שחשוב לו בעולם זה שהמגבת לא תתקמט.

"היי," אמר לרועי. "דניאל. קומה אחרת."

רועי חייך. זה לא היה חיוך רע, בדיוק. זה היה חיוך של מי שאסף פיסת מידע ושם אותה בכיס, למקרה שתהיה שימושית. "בטח," אמר. "שכן."

עומר, שלא שם לב לשום דבר, הכניס שתי אצבעות לפה ושרק שריקה כל כך חזקה שהמאוורר כמעט נפל.

חצי שעה אחר כך, כשכל צריף שפמנון יצא לבדוק את המגרש, בן חזר לבד למרפסת. הוא שכח את הכובע. או אולי הוא לא שכח, ופשוט היה צריך סיבה.

דניאל ישב על המדרגה וקשר מחדש את השרוכים של נעלי הספורט שלו, שלא היו צריכות שום קשירה.

"לא היית צריך להגיד 'קומה אחרת'," אמר בן. הוא לא הסתכל על דניאל. הוא הסתכל על הכובע שלו, כאילו הכובע ביקש הסבר.

"אתה אמרת את זה קודם."

"כן, אבל לא היית צריך להגיד גם את זה. זה נשמע… מתורגל."

"אז מה רצית שאגיד?"

"אני רוצה שלא תגיד כלום," אמר בן. "אף פעם." הוא הוריד את הקול, אף על פי שלא היה אף אחד בסביבה חוץ משלושה דרורים ועכביש. "תקשיב טוב. אל תעז לדבר איתי פה. לא בוקר טוב, לא תעביר את המלח, לא כלום. אני לא רוצה שאף אחד יידע שאתה אח שלי."

"אני לא אח שלך," אמר דניאל. "אתה בעצמך אמרת. אתמול. במטבח. פעמיים."

"נכון," אמר בן. "אז זה אמור להיות לך קל."

"ואם תצטרך משהו?"

"לא אצטרך." בן שם את הכובע על הראש, הפוך. "ממך אני לא צריך כלום. רועי שם לב לדברים."

"שמתי לב שהוא שם לב," אמר דניאל.

בן שתק רגע. מלמטה, מהמגרש, נשמעו צעקות ובעיטות בכדור, ועומר צועק משהו על הפועל. בן הסתכל לשם כמו שדניאל הסתכל על המפרשים בבוקר.

"לך," אמר דניאל. "הם מחכים לך."

"אני לא צריך שתגיד לי ללכת," אמר בן, והלך.

* * *

בחמש אחר הצהריים גילי אסף את כל ילדי גבעת הנוער על הדשא שמול הצריפים. הם היו בערך ארבעים, מגיל אחת עשרה ועד שבע עשרה, ישובים בחצי עיגול על דשא שהיה צהוב כמו קש. השמש כבר נטתה מערבה, והאגם למטה התחיל להחליף צבע לכתום.

"אני רוצה לפתוח את המחזור הזה," אמר גילי והרים את הגיטרה, "בשיר שכתבתי בקיץ שעבר. הוא נקרא 'בלדה לאטב הבודד'."

נדב, שישב ליד דניאל, הוריד את הראש. "אמרתי לך. אל תיצור קשר עין."

גילי ניגן כמה אקורדים, עצם עיניים ושר:

"תלוי על חבל, לבד ברוח, / אטב קטן שלא יודע לנוח, / שומר על גרב שאיש לא אוהב, / ובכל זאת, הוא לא עוזב."

השתררה שתיקה. ואז, מכל הכיוונים, ילדים התחילו לצחוק. אבל משהו מוזר קרה. גילי לא נעלב. הוא חייך, המשיך לבית השני, ואחרי דקה חצי מהילדים כבר שרו איתו את הפזמון, בצעקות, בזיופים, בקולות רמים מדי. "ובכל זאת, הוא לא עוזב!"

דניאל מצא את עצמו שר יחד עם כולם. הוא הציץ הצידה, לשורה שמאחוריו. בן ישב שם בין עומר לרועי, עם הידיים שלובות ועם פרצוף של מי שבשום אופן לא שר. אבל השפתיים שלו זזו. רק קצת. בדיוק במילים "הוא לא עוזב".

ואז בן הרגיש את המבט, והשפתיים נעצרו.

דניאל הסתובב קדימה מהר. הוא חשב על השיר, על אטב קטן שמחזיק גרב שאף אחד לא אוהב, והחליט שגילי אולי מוזר, אבל הוא בהחלט לא טיפש.

"זה היה," אמר נדב בשקט, "השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם על אטב."

"זה היה השיר היחיד שנכתב אי פעם על אטב," אמר דניאל.

"בדיוק," אמר נדב. "ולכן הוא גם הכי עצוב."

מה שקורה במחנה פרק 3: שכנים, לא משפחה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין