גילי שמר את ההגרלה בנרתיק הגיטרה שלו. אף אחד לא ידע למה. לנדב הייתה תיאוריה שנרתיק הגיטרה הוא המקום שבו גילי שומר את כל הדברים החשובים, כולל, אולי, את ארוחת הצהריים שלו.
"ערב הכישרונות בעוד חמישה ימים," הכריז גילי לבני השש עשרה על הדשא, ופרט אקורד דרמטי. "והשנה, כל הופעה היא דואט. שני אנשים, שתי דקות, במה אחת. והזוגות…" הוא פתח את הנרתיק בתנועה רחבה. "…נבחרים על ידי הגורל."
"הגורל זה נרתיק של גיטרה?" שאלה שירה.
"לגורל," אמר גילי בחגיגיות, "יש הרבה צורות."
הוא שלף שני פתקים. "שירה ברק ו… אלון פרץ!"
שירה סגרה את הספר שלה לאט מאוד. אלון הנהן. כולם הסכימו שזאת תהיה ההופעה הכי טובה או הכי שקטה בהיסטוריה של המחנה.
"ליהי בן עמי ונדב ברק!" ליהי צרחה. נדב הושיט יד למשאף.
גילי שלף שוב, הסתכל על הפתקים, וחייך את החיוך המסוים של אדם שכותב בלדות על אטבי כביסה ועכשיו קיבל מתנה.
"דניאל כרמלי," אמר, "ומאיה שטרן."
נשמעה אנקה משני כיוונים בבת אחת. היא הייתה מתואמת לגמרי. גילי רשם משהו במחברת. זה נראה כמו שורה ראשונה של שיר.
* * *
החזרה הראשונה התקיימה במחסן הסירות, בין הקאנואים, כי זה היה המקום היחיד במחנה שבו אף אחד לא יכול לראות אותך נכשל.
"נעשה שיר," אמרה מאיה. היא ישבה על קיאק הפוך עם רגליים משוכלות והטלפון בחיק, כאילו היא יושבת בראש ישיבה.
"אני לא יודע לשיר."
"כולם יודעים לשיר."
דניאל שר שורה אחת מהבלדה על האטב.
מאיה הקשיבה עם ראש מוטה. כשהוא סיים, השתררה שתיקה ארוכה ומכבדת.
"אוקיי," אמרה. "לא כולם."
"אנחנו יכולים לעשות הדגמת קשרים," אמר דניאל. "אני קושר, את מסבירה. זה חינוכי."
מאיה צחקה. לא צחוק של סרטון, אלא נביחה קצרה ומופתעת, כאילו הוא דרך לה על הרגל. "הדגמת קשרים. בערב כישרונות. מול מאה ילדים. מי אתה, נדב?"
"לנדב הייתה מצגת."
"לנדב הייתה מצגת," הסכימה, ולרגע הם כמעט חייכו זה לזה, ואז שניהם נזכרו והפסיקו.
בסוף זאת הייתה מאיה שהגיעה לרעיון. היא נעמדה על הקיאק, הסתכלה עליו מלמעלה ואמרה, "שיעור שייט. אתה המדריך. אני התלמידה הכי גרועה בעולם. על היבשה."
"זה לא משחק," אמר דניאל. "זה סרט תיעודי."
"בדיוק," אמרה מאיה. "זה הולך להרוג."
וזה הרג, לפחות במחסן הסירות. הם בנו את זה במשך השעה הבאה, חתיכה אחרי חתיכה. מאיה, יושבת בסירה דמיונית, מתהפכת בהילוך איטי עם צרחה ארוכה ואופראית. דניאל, המדריך, מנסה להציל אותה עם גלגל הצלה ופוגע לעצמו בראש, לכבוד קובי. מאיה מטפסת על מדגור דמיוני ומכריזה, "אני לא מקשיבה לך!" בזמן שהיא עושה בדיוק מה שהוא אמר. דניאל צועק, "הרגל האחורית!" ומאיה צועקת בחזרה, "אין רגל אחורית בשייט!" ודניאל צועק, "אז את מושלמת!"
בפעם הראשונה שהם עברו על הכול מההתחלה ועד הסוף, הם נאלצו לעצור פעמיים כי שניהם צחקו יותר מדי כדי להמשיך. דניאל שכב על רצפת המחסן. מאיה ישבה על הקיאק עם הפנים בידיים.
זה היה מאוד קל, חשב דניאל, כששכב שם. זה היה החלק המוזר. להצחיק אותה היה הדבר הכי קל שהוא עשה כל הקיץ.
ואז מאיה הרימה את הפנים מהידיים, והן היו רציניות.
* * *
"אפשר לשאול אותך משהו?" אמרה.
דניאל התיישב. "את תשאלי בכל מקרה."
"למה הוא שונא אותך?" היא רכנה קדימה. "התשובה האמיתית. לא 'זה מסובך'. לא 'עניינים של משפחה'. יש לך שתי דקות." היא הרימה את הטלפון ופתחה את הטיימר. "זה האורך של ההופעה שלנו. קדימה."
השניות התחילו לרוץ. דניאל הסתכל עליהן. אחת חמישים ושמונה. אחת חמישים ושבע.
הוא חשב על כל מה שהוא יכול להגיד. שבן הוא לא באמת אח שלו, והוא כן, ושני הדברים נכונים. שלאבא של בן יש תינוק חדש בברלין, ושני וי אפורים שאף פעם לא נהיים כחולים. שבן מחכה לשיחת יום הולדת שכנראה לא תגיע. שבן חושב שהכול באשמתו כי מישהו לימד אותו את זה, לפני הרבה זמן, בכיתה עם חלון שבור.
הוא חשב על גלשן במחסן, מאחורי כלי הפסח. אני נשבע.
אחת שלושים. אחת עשרים ותשע.
"אני לא יכול לספר לך," אמר דניאל.
מאיה עצרה את הטיימר. "למה לא?"
"כי זה לא הסוד שלי."
היא נשענה אחורה על הקיאק, והפנים שלה נסגרו שוב, הפעם לאט, כמו חנות שמורידה תריסים בסוף היום. "אתה יודע מי אומר את זה? אנשים שזה באשמתם."
"לפעמים," אמר דניאל. "ולפעמים אנשים שזה לא באשמתם."
הם הסתכלו אחד על השנייה לאורך המחסן המאובק. איפשהו בחוץ האדמירל צפצף, פעם אחת, כמו שופט שמכריז על סוף הזמן.
"מחר באותה שעה," אמרה מאיה, והלכה.
דניאל חיכה דקה, כדי שלא יצטרכו לעלות בשביל ביחד, ואז יצא אל שמש אחר הצהריים.
משהו רשרש מתחת לחלון של המחסן.
הוא הסתכל למטה. מכווצים בין העשבים מתחת לחלון, כל כך צמודים לקיר שהם כמעט היו חלק ממנו, ישבו בן ועומר. לעומר היה זרד בשיער והבעה של פורץ שנתפס מחזיק את הטלוויזיה. לבן היו ידיים שלובות והבעה של מי שהתכוון להיתפס.
"אתה שר," אמר בן, "כמו אווז מצונן."
"שמענו הכול!" אמר עומר, ואז שם יד על הפה, כי בן נעץ בו מבט.
דניאל הרגיש שהבטן שלו צונחת. הכול. שתי הדקות. הטיימר. "כמה זמן אתם פה?"
"מספיק," אמר בן. הוא קם וניער את האבק מגרבי המכבי שלו. לרגע הוא לא הסתכל על דניאל בכלל. הוא הסתכל על הקיר של המחסן, על המקום שמאחוריו היה הקיאק, איפה שמאיה ישבה עם הטיימר שלה רץ לאחור.
זה לא הסוד שלי.
בן שמע את זה. דניאל ראה שהוא שמע. זה היה בדרך שבה הוא עמד, בלי לזוז בכלל, כאילו מישהו נתן לו משהו כבד והוא לא יודע איפה להניח אותו.
ואז בן משך בכתפיים, המשיכה המפוארת והמשועממת, והרגע עבר.
"אתה באמת לא יודע לשיר," אמר, והלך במעלה השביל עם עומר מדדה אחריו.
באמצע הדרך עומר הסתכל אחורה על דניאל והראה לו אגודל קטן וסודי. לדניאל לא היה מושג על מה. הוא היה די בטוח שגם לעומר לא היה.
* * *
באותו לילה, בשקנאי, נדב קיים ישיבה.
הוא קיים אותה בלי להגיד לאף אחד שזאת ישיבה, וזה הסוג הכי מסוכן. הוא פשוט הדליק את הפנס, התיישב במיטה עם מחברת, כחכח בגרון, ואמר, "אספתי נתונים."
"על ציפורים?" שאל דניאל בתקווה.
"עליך." נדב סידר את המשקפיים. "מוצג אחת. ביום הרביעי הופיע על אדן החלון של בן בקבוק קרם הגנה, מקדם חמישים, עם מדבקה שכתוב עליה 'בן'. ליהי מאשרת שהיא הכינה את המדבקה. היא גם מאשרת שאתה ביקשת."
"ליהי מדברת יותר מדי," אמר דניאל.
"ליהי מדברת בדיוק כמה שצריך בשביל המדע," אמר נדב. "מוצג שתיים. ביום החמישי בן שם את הכפכפים שלך על הגג של חדר האוכל. לא נקמת. סטטיסטית, אצל אחים בני שלוש עשרה עד שש עשרה, שיעור הנקמה בתקריות שקשורות לגגות גבוה מאוד. מוצג שלוש." הוא הפך דף. "אתמול הופיע על המיטה של בן זוג גרביים של מכבי, צהוב וכחול. בחנות של המחנה יש בדיוק זוג אחד. המוכרת בחנות אומרת שבחור גבוה עם אף שרוף משמש קנה אותן וביקש ממנה לא לספר לאף אחד." נדב הרים את הראש. "יש לך אף שרוף משמש."
"להרבה אנשים יש אף שרוף משמש."
"מוצג ארבע," אמר נדב בלי רחמים. "שמעון מספר ששאלת אותו אם הוא יכול להשיג את דגני הבוקר עם כדורי השוקולד הקטנים, כי 'מישהו' אוכל ארוחת בוקר רק כשיש דגנים כאלה. מוצג חמש: מבצע אווז. כולנו יודעים על מבצע אווז." הוא סגר את המחברת. "מסקנה. ההתנהגות שלך לא תואמת סטטיסטית מישהו שמתייחס לאח שלו כמו לזבל. היא תואמת את ההפך."
השתררה שתיקה בשקנאי.
"אח," אמר אלון מתוך החושך.
זאת הייתה רק מילה אחת. אבל איך שהוא אמר אותה, היא נשמעה כמו משפט שלם. היא נשמעה כמו: אני רואה אותך. נדב אפילו לא רשם אותה.
דניאל שכב על הגב והסתכל על מאוורר התקרה. "אתם לא יכולים לספר לאף אחד," אמר לבסוף. "לא למאיה. לא לאף אחד. הבטחתי לו."
"הבטחת מה?"
"את זה אני גם לא יכול לספר לכם."
נדב נאנח, האנחה של מדען שנאלץ לעצור באמצע ניסוי. "בסדר," אמר. "אבל את הנתונים אני שומר."
למחרת בבוקר ליהי הגיעה לארוחת הבוקר עם מכונת המדבקות, והדביקה בחגיגיות מדבקה על פרק היד של כל אחד מהם. היה כתוב עליה "סודי ביותר". שירה הסתכלה על שלה הרבה זמן, אחר כך הסתכלה על דניאל, ואחר כך אל הצד השני של האולם, על בן. היא לא אמרה כלום. אבל היא גם לא הורידה את המדבקה.
* * *
בחזרה השנייה מאיה כבר הייתה במחסן כשדניאל הגיע. היא ישבה על אותו קיאק והסתכלה מבעד לדלת הפתוחה לכיוון המגרש, שבו התנהל משחק.
"לבן יש גרביים חדשות," אמרה בלי להסתובב.
דניאל הלך אחרי המבט שלה. בן רץ לאורך הקו עם הכדור ברגליים, ועל הרגליים שלו, משוכות עד הברך, היו גרביים צהובות־כחולות בוהקות של מכבי. הוא לבש אותן כאילו הן שריון.
"הוא אומר שהוא מצא אותן על המיטה," אמרה מאיה. "הוא חושב שעומר עשה את זה. עומר אומר שלא, אבל בן חושב שהוא סתם צנוע." היא שתקה רגע. "לפחות מישהו במחנה הזה נחמד אליו."
דניאל לא אמר כלום. הוא רק הסתכל על הגרביים של בן מבזיקות לאורך המגרש, וחייך. הוא לא יכול היה להתאפק. זה עלה ממקום עמוק בחזה, לבד לגמרי.
מאיה הסתובבה וראתה את החיוך, והעיניים שלה הצטמצמו.
"מה כל כך מצחיק?"
"כלום," אמר דניאל.
"אתה מחייך כאילו אתה יודע משהו."
"אני מחייך," אמר דניאל, "כי אלה גרביים מאוד יפות."
היא הסתכלה עליו רגע ארוך, חשדנית, מנסה לקרוא אותו כמו שהוא קורא את הרוח. אחר כך הנידה בראש, כאילו הוא פאזל שחסרה בו חתיכה, ונכנסה לסירה הדמיונית שלה.
הם עשו חזרה שעה. זה היה עוד יותר מצחיק מיום קודם. בסוף, כשדניאל פגע לעצמו בראש עם גלגל ההצלה בפעם השלישית, מאיה צחקה כל כך חזק שהיא באמת נפלה מהקיאק, נפילה אמיתית, לא מתוכננת, ושכבה על רצפת המחסן וצחקה אל התקרה.
ואז היא התיישבה. היא ניערה את הברכיים. היא נזכרה.
"זה לא אומר כלום," אמרה. "אתה יודע את זה, נכון? רק בגלל שאנחנו מצחיקים ביחד, זה לא אומר שאני מחבבת אותך."
"שכנים רחוקים," אמר דניאל.
מאיה קימטה את המצח. "מה?"
"כלום." הוא גלגל את החבל שהיה המפרש הדמיוני שלהם. "בדיחה משפחתית."