יש מילים שקל להגיד. "תעביר את הקטשופ." "גול!" "לא אני." את אלה בן יכול היה להגיד כל היום.
ויש מילים שנתקעות. הן יושבות בגרון כמו עצם של דג, ובכל פעם שמנסים לדחוף אותן החוצה, הן מסתובבות לרוחב ומסרבות לזוז.
אצל בן, הגרועה מכולן הייתה "תודה".
הוא ניסה אותה במקלחת, בבוקר שאחרי תורנות המטבח של דניאל. המקלחת השלישית משמאל, היחידה עם מים חמים, שאותה הוא זכה לקבל כי קם בחמש וארבעים. הוא עמד מתחת למים החמים, כחכח בגרון ואמר לאריחים, "תודה."
זה נשמע לא נכון. קטן מדי. כמו מטבע שזורקים למזרקה.
"תודה, נראה לי," ניסה.
גרוע יותר. עכשיו זה נשמע כמו ילד שסבתא שלו נתנה לו גרביים.
"תודה על כלום," אמר מתוך הרגל, ואז נאלץ לעמוד שם דקה ולהרגיש מטומטם, כי דווקא את זה הוא אמר בצורה מושלמת.
הבעיה הייתה שזה לא היה כלום. בן ידע את זה. כל שפמנון ידע את זה. רועי הסתכל על דניאל עם ההבעה המוזרה ההיא. עומר אמר, "זה היה יפה מצידו," ואז המשיך להגיד את זה, ברגעים אקראיים, כל הבוקר, כמו תוכי עם מצפון. "זה היה יפה מצידו," אמר בארוחת הבוקר. "זה היה יפה מצידו," אמר בזמן שצחצח שיניים, יורק משחה. "ממש יפה."
"שמעתי אותך בתשע הפעמים הראשונות," אמר בן.
"אני רק אומר."
"אז תפסיק רק להגיד."
אבל זה לא היה רק עומר. זה היה בקבוק קרם ההגנה, זה שמתחת לכרית, עם המדבקה הצהובה. זאת הייתה ההרגשה, שהוא לא הצליח להיפטר ממנה, של פנס שמסתובב מהפנים שלו כי מישהו אחר נכנס לתוך האור.
אף אחד אף פעם לא נכנס לתוך האור בשבילו. אף פעם. לא בכיתה ד'. לא בבית בגבעתיים, כשאבא שלו חזר מאסיפת הורים ועמד בפתח החדר שלו עם ידיים שלובות. אף פעם.
ועכשיו דניאל עשה את זה, מול כולם, בלי שביקשו ממנו. ובן לא ידע מה עושים עם דבר כזה, חוץ מלהרגיש שאתה חייב למישהו משהו ענקי, ואין לך כלום בכיסים כדי לשלם.
אז הוא עשה מה שתמיד עשה כשלא ידע מה לעשות.
הוא עשה צרות.
* * *
הכפכפים של דניאל עמדו על המרפסת של שקנאי, אחד ליד השני, כמו שהוא תמיד השאיר אותם, כי דניאל היה מהסוג שמשאיר כפכפים אחד ליד השני.
בצהריים, כשכל המחנה היה בחדר האוכל, בן לקח אותם.
שחר בא איתו, כי שחר הלך עכשיו לכל מקום שבן הלך, כמו צל גדול ושותק. הם הלכו מסביב לחלק האחורי של חדר האוכל, לצד שבו הגג משתפל למטה כמעט עד הגובה של אדם גבוה. שחר שילב ידיים ועשה מדרגה. בן עלה עליה. שחר הרים אותו כאילו הוא לא שוקל כלום, ובן הניח את הכפכפים בסדר מופתי על הגג, אחד ליד השני, כמו שדניאל היה מניח.
הוא נאלץ להודות שזה נראה טוב. שני כפכפים על גג, מול האגם, כאילו הם נהנים מהנוף.
"למה?" שאל שחר כשהוריד אותו. זאת הייתה המילה הראשונה שבן שמע אותו אומר אי פעם.
בן פתח את הפה לענות וגילה שאין לו תשובה. "ככה," אמר לבסוף.
שחר הנהן לאט, כאילו זאת סיבה טובה לגמרי, והם חזרו פנימה לאכול.
* * *
השבילים של מחנה גלים ירוקים, בשתיים בצהריים ביולי, היו בערך באותה טמפרטורה של מחבת. המחבת של שמעון, שנקראת שישי.
בן, שישב עם הבנים משפמנון על מדרגות חדר האוכל אחרי ארוחת הצהריים, ראה את דניאל יוצא משקנאי, מסתכל על המרפסת הריקה, מסתכל מסביב, ואז מתחיל ללכת בשביל ברגליים יחפות.
הוא הספיק ארבעה צעדים לפני שהתחיל לקפץ.
זה היה קיפוץ מאוד מסוים, הקיפוץ של אדם שמנסה לגעת באדמה כמה שפחות, מין הליכה מבוהלת על קצות האצבעות, כאילו האדמה היא כיריים שמישהו שכח לכבות. הוא קיפץ לחלקת דשא, עמד שם מתנשף, אחר כך קיפץ לכתם הצל הבא, אחר כך לסלע שטוח, ואחר כך לעוד אחד, כמו צפרדע שחוצה בריכה עשויה לבה.
הבנים משפמנון צחקו עד דמעות. רועי צילם. גם עומר צחק, ואז הפסיק ואמר, "זה רשע. אבל זה מצחיק. אבל זה רשע."
באמצע השביל דניאל פגש את מאיה, שבאה מהכיוון השני עם יובל ושלושה ילדים משחף. היא עצרה והסתכלה עליו מקפץ מסלע לסלע. הפנים שלה לא זזו בכלל.
"קארמה," אמרה, והמשיכה ללכת.
בן צחק עם כולם. הוא צחק חזק, כדי שכולם ישמעו. אבל איפשהו מתחת לצחוק, במקום שבו הייתה עצם הדג, משהו הרגיש גרוע יותר מקודם, לא טוב יותר.
דניאל הגיע למדרגות חדר האוכל ועמד על התחתונה, שהייתה בצל, נושם בכבדות. הוא הרים את העיניים אל הגג. שני כפכפים ישבו על הקצה, אחד ליד השני, מול האגם.
הוא הסתכל על הכפכפים. הוא הסתכל על בן.
בן התכונן. הוא ידע בדיוק מה עומד לבוא. היה לו נאום שלם מוכן: אתה לא אבא שלי, אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות, אתה התחלת עם האווז. הוא הרים סנטר.
"זריקה יפה," אמר דניאל. "גובה טוב. מאוד מסודר."
ואז הלך לחפש סולם.
בן ישב שם עם הנאום בפה ובלי מקום לשים אותו. זה היה סיפור המים המלוחים מחדש. אתה נותן אגרוף, והשני רק מהנהן. זה שיגע אותו. הוא רצה לצרוח. הוא רצה, איפשהו עמוק מאוד בפנים, במקום שהוא אף פעם לא יודה בו, להגיד את המילה שנתקעה לו בגרון. במקום זה הוא אמר בקול רם, לכל המדרגה, "הוא אפילו לא יודע לכעוס כמו שצריך," וכולם צחקו שוב, ועצם הדג הסתובבה לרוחב ונשארה.
עשר דקות אחר כך דניאל חזר עם גילי, שסחב סולם וזמזם, וזה היה סימן רע, כי כשגילי מזמזם זה בדרך כלל אומר שגילי מלחין. דניאל טיפס בזמן שגילי החזיק את הסולם ואילתר את "הבלדה על הכפכפים הבודדים", שהיה לה פזמון על "שתי סוליות, כל כך גבוה, כל כך קרוב לשמיים." על הגג, חוץ מהכפכפים שלו, דניאל מצא פריזבי, כדור טניס, גרב ישנה מאוד שבטוח לא הייתה של אלון, ושקית כריכים שמישהו פתח, בבירור, עם מקור.
"האדמירל היה פה," קרא דניאל למטה.
"האדמירל הולך לאן שהוא רוצה," קרא גילי בחזרה. "בגלל זה הוא אדמירל."
* * *
באותו אחר צהריים, בשעת המנוחה, אחיו הקטן של עומר בא לבדוק את מר כפתור.
אלי היה בן שבע, קטן מאוד, רציני מאוד, והרכיב משקפיים שהוחזקו באמצע בפיסת סלוטייפ. הוא צעד לתוך צריף שפמנון בלי לדפוק, הסתכל מסביב ושאל, "אצל מי הוא?"
"אצלו," אמר עומר, והצביע על המיטה של בן.
בן, שהחזיק את מר כפתור מתחת לזרוע כי שכח להחזיר אותו, ומשום סיבה אחרת לא, האדים.
אלי טיפס שלושה שלבים בסולם ובחן את בן בקפידה, כמו שרופא בוחן חולה.
"אתה שומר עליו?" שאל.
"כן," אמר בן. ואז, כי משהו באלי דרש את זה, "המפקד."
אלי הושיט יד. בן נתן לו את הדובי. אלי בדק אותו, בדק את העין עם החוט הכחול, החליק את הטלאי השחוק במקום שבו היה פעם האף, והחזיר אותו.
"הוא אוהב לישון על הצד השמאלי," אמר אלי. "לא על הפנים. על הפנים הוא לא יכול לנשום."
"אין לו אף," אמר בן.
"בגלל זה," אמר אלי, כאילו בן איטי מאוד, ירד בסולם ויצא בצעדים נמרצים.
השתררה שתיקה בשפמנון.
"הוא מאוד בוגר," אמר עומר בגאווה.
* * *
זה קרה מאוחר יותר, אחרי שעת המנוחה.
בן ישב על המיטה שלו, ועומר ישב על הרצפה ומיין את אוסף המדבקות של הפועל, והם דיברו על ימי הולדת, כי יום ההולדת של עומר היה באוקטובר והוא כבר תכנן אותו בפירוט.
"מתי שלך?" שאל עומר.
"בעוד אחד עשר יום," אמר בן. "פה. במחנה."
"פה? במחנה? זה מדהים! נעשה משהו! אני אבקש משמעון עוגה!"
"אל," אמר בן מהר. "אל תעשה מזה עניין." הוא הסתכל על הטלפון שלו, שהיה מונח הפוך על המזרן. "בכל מקרה, אבא שלי יתקשר. הוא הבטיח."
"אבא שלך?" עומר הרים את הראש. "זה ש…"
"הוא הבטיח," אמר בן, והקול שלו היה יציב מאוד, יציב יותר ממה שהוא הרגיש. "בשנה שעברה הוא שכח. הוא היה עסוק עם המעבר וכל זה. אז הוא הבטיח שמעכשיו, בכל יום הולדת, לא משנה מה, הוא יתקשר. כל אחד ואחד. הוא אמר את זה בטלפון. הוא אמר, 'בני, אני נשבע'."
עומר לא אמר כלום רגע. ואז אמר, בזהירות, כמו שעולים על מזח שעלול להיות חלקלק, "זה טוב. שהוא הבטיח."
"כן," אמר בן. "אז אני לא צריך עוגה."
על המרפסת בחוץ, יושב על המדרגה עם כפכף בחיק ועם מחט וחוט, מנסה לתקן את הרצועה שנקרעה כשהוריד אותו מהגג, דניאל הפסיק לתפור.
דלת הרשת של שפמנון הייתה פתוחה למחצה. הוא לא התכוון להקשיב. הוא פשוט ישב שם, כמו שהוא ישב על מרפסות ומדרגות ומזחים מאז שהגיע, במקומות קרובים לבן, ליתר ביטחון.
בני, אני נשבע.
דניאל הסתכל על המחט שבידו הרבה זמן.
* * *
באותו ערב, מתחת לשמיכה בשקנאי, הוא פתח את המחברת הכחולה ודפדף לעמוד הראשון, איפה שהיו הכללים.
כלל מספר אחת: לא לשקוע.
כלל מספר שתיים: גם לא להטביע אף אחד.
הוא לחץ על העט, ומתחתם, באותיות זהירות, כתב:
כלל מספר שלוש: אם מישהו שוכח, מישהו אחר צריך לזכור.
הוא מתח מתחת לזה שני קווים.
אחר כך הוציא את הטלפון וכתב למיכל: "שאלה קטנה. מה התאריך המדויק של יום ההולדת של בן? ואיזו עוגה הוא הכי אוהב?"
התשובה הגיעה בתוך פחות מדקה, כאילו היא החזיקה את הטלפון ביד. תאריך, בעוד אחד עשר יום. ואחר כך: "שוקולד. עם יותר מדי שוקולד. ואז עוד קצת שוקולד מלמעלה. למה?"
דניאל הקליד: "כלל שלוש."
שלוש נקודות הופיעו. נעלמו. הופיעו שוב.
"אני לא יודעת מה זה אומר," כתבה מיכל. "אבל אני אוהבת אותך."
דניאל שכב בלי לזוז והסתכל על המסך. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא כתבה את זה אי פעם. בשנה של מגורים באותה דירה, של ארוחות ערב שקטות ומקרר משותף ודלתות נטרקות, היא אף פעם לא אמרה את זה, והוא אף פעם לא ציפה שתגיד, והוא אף פעם לא ידע, עד השנייה הזאת, כמה הוא רצה שמישהו יגיד.
הוא לא ידע מה לענות. אז שלח לב. כחול, כמו המחברת.
בצד השני של הצריף נדב לחש, "אתה בוכה? סטטיסטית, הרבה אנשים בוכים במחנה בשבוע הראשון."
"זה הקמח," אמר דניאל. "עוד נשאר לי בעיניים."
"עבר יום."
"זה קמח מאוד חזק," אמר דניאל, כיבה את הטלפון ושכב בחושך מחייך לתקרה, בזמן שבצד השני של הקיר, על הצד השמאלי, לא על הפנים, מר כפתור שמר.