בשש בבוקר המטבח של מחנה גלים ירוקים הריח מבצל, מלחם, ומשהו מתוק שדניאל לא הצליח לזהות, והיה בו כבר חם, כאילו היום התחיל שם שעה לפני שהתחיל בכל מקום אחר.
שמעון עמד ליד סיר ענקי ובחש בו בכף עץ בגודל של משוט. הוא לא הסתובב.
"חוטף האווזים," אמר. "ברוך הבא."
"בוקר טוב," אמר דניאל.
"באמת?" שמעון טעם מהמרק, שקל, והוסיף קורט של משהו מצנצנת בלי תווית. "נגלה. סינר על הוו. רשת לשיער במגירה. תפוחי אדמה בשק. מאתיים. קולפן על השולחן."
דניאל הסתכל על השק. הוא היה בגודל של אלון.
"מאתיים?"
"תפוחי האדמה של הסבלנות," אמר שמעון. "הערב הם יהפכו לפירה של עשיית שלום. אבל קודם צריך לקלף אותם." סוף סוף הוא הסתובב. מתחת לשפם האפור היו לו פנים רחבות ורציניות, והעיניים שלו, דניאל שם לב, לא כעסו בכלל. הן היו סקרניות. "תקלף. ובזמן שאתה מקלף, תוכל להסביר לי למה ילד שהאדמירל הבריח אותו על גג של אוטו ירצה להכניס את האדמירל לצריף של עצמו."
דניאל הרים את הקולפן והתחיל. "נקמה."
"מממ," אמר שמעון. "אני מבשל חמישים שנה. אני מכיר את הריח של בצל שרוף, ואני מכיר את הריח של שקר. זה," הוא נופף בכף־המשוט לכיוון של דניאל, "זה לא בצל שרוף."
דניאל המשיך לקלף.
שמעון הסתכל עליו עוד רגע, ואז הנהן, כאילו דניאל אמר משהו. "ילד שמודה שחטף אווז באחת בלילה," אמר, וחזר אל הסיר, "הוא או מאוד טיפש או מאוד טוב לב. בדרך כלל שניהם. האנשים הכי טובים בדרך כלל שניהם."
* * *
עד עשר דניאל קילף שמונים ושלושה תפוחי אדמה ולמד את השמות של כל הסירים במטבח. הגדול נקרא גוליית. הקטן עם המכה נקרא גברת כהן, על שם אישה ששמעון סירב לדבר עליה. המחבת נקראה שישי. אף אחד לא ידע למה.
החברים שלו באו לבקר אותו דרך החלון שמעל הכיור, אחד אחד, כמו קרובי משפחה בבית סוהר. ליהי באה ראשונה, עם תווית שכתוב עליה אסיר, שאותה הדביקה על הסינר שלו בהשתתפות עמוקה בצערו. אחר כך נדב, שהסביר שמבחינה היסטורית, תורנות מטבח הייתה אחד העונשים הכי נפוצים בציים בכל העולם, מה שהיה אמור לנחם ולא ניחם. אחר כך שירה, שהעבירה בשתיקה ספר דרך החלון "להפסקה", והתברר שזה היה רומן בשם האיש החף מפשע.
"מאוד מצחיק," אמר דניאל.
"גם אני חשבתי," אמרה שירה.
אחרון הגיע אלון. הוא לא אמר כלום. הוא הושיט יד דרך החלון, לקח תפוח אדמה מקולף אחד מהקערה, הסתכל עליו, הנהן, והחזיר אותו. ואז הלך.
"מה זה היה?" שאל דניאל.
שמעון, שראה את כל זה, ניגב את הידיים לאט בסינר. "זה," אמר, "היה חבר שבודק שאתה בסדר."
בעשר ועשרה דלת המטבח נפתחה ומאיה נכנסה.
היא קפאה כשראתה אותו. הוא קפא כשראה אותה. תפוח אדמה התגלגל מהשולחן לרצפה, ואף אחד מהם לא הרים אותו.
"מה אתה עושה פה?" "מה את עושה פה?" הם אמרו באותו רגע.
"עונש," אמר דניאל.
"התנדבות," אמרה מאיה, בטון של מישהי שמודיעה שזכתה בפרס. "אני אופה עוגיות לשחף. מאתיים. שמעון הרשה." היא פנתה לשמעון. "לא אמרת שהוא יהיה פה."
"לא שאלת," אמר שמעון. "סינר על הוו. רשת לשיער במגירה."
מאיה הוציאה את הטלפון והרימה אותו. "אני רק אצלם פתיח קטן קודם. 'אולי אני יודעת לאפות מאתיים עוגיות.' זה ייקח דקה."
שמעון הסתכל על הטלפון כמו שהאדמירל מסתכל על זרים.
"אין טלפונים במטבח שלי," אמר. "טלפונים הם בשביל אנשים שאין להם בצק על הידיים. במטבח שלי לכולם יש בצק על הידיים."
לרגע דניאל חשב שהיא תתווכח. ואז, להפתעתו הגדולה, היא החליקה את הטלפון לכיס האחורי ושמה את הרשת על השיער. היא נראתה בה כמו מבשלת בחדר אוכל של בית ספר, רק זוהרת מאוד.
"אל," אמרה לדניאל.
"לא אמרתי כלום."
"הפרצוף שלך אמר משהו."
"הפרצוף שלי מקלף תפוחי אדמה," אמר דניאל. "אין לו זמן."
* * *
הם עבדו זה לצד זה שעה, שזאת שעה יותר ממה שכל אחד מהם תכנן. דניאל עבר לשטוף את כלי ארוחת הבוקר בכיור גדול כמו אמבטיה. מאיה לשה בצק על שולחן הנירוסטה הארוך מאחוריו. שמעון הסתובב ביניהם כמו שופט שהחליט לתת למשחק להימשך.
"אתה משתמש ביותר מדי מים," אמרה מאיה.
"את משתמשת ביותר מדי סוכר," אמר דניאל.
"אין דבר כזה יותר מדי סוכר. זאת עובדה מדעית."
"תשאלי את נדב. הוא ייתן לך גרף."
"אני מעדיפה לאכול את הגרף."
הצרה קרתה באחת עשרה. מאיה תפסה שק קמח חדש, מהסוג הגדול מנייר, ומשכה את החלק העליון שלו באותה אנרגיה שבה היא חותרת על גלשנים כועסים. הנייר נקרע עד למטה. ענן לבן התפוצץ מהשק, עלה לאוויר, נתלה שם שנייה אחת יפהפייה, וירד כולו על דניאל.
הוא הסתובב לאט. הוא היה לבן מהשיער ועד המרפקים. הוא נראה כמו פסל של עצמו.
מאיה שמה יד על הפה. "אוי, לא."
"מממ," אמר דניאל.
"לא התכוונתי…"
דניאל הרים את צינור הריסוס מהכיור, הסתכל עליו מהורהר, ונתן לה התזה אחת קצרה ומדויקת של מים קרים, בדיוק באמצע הסינר.
מאיה נשנקה. המים והקמח על הידיים שלה הפכו מיד לדבק. היא הסתכלה על עצמה, ואז עליו, והעיניים שלה נפערו, ולשנייה דניאל חשב שהיא באמת עומדת לזרוק עליו את גוליית.
ואז היא צחקה.
זה לא היה הצחוק של הסרטונים. זה היה צחוק אחר, פתאומי וחסר אונים, צחוק שקיפל אותה לשניים וגרם לה להיאחז בקצה השולחן. ודניאל, שעמד שם מכוסה קמח כמו רוח רפאים שהתייאשה, צחק גם הוא. הם צחקו עד שלא הצליחו לנשום, עד שהקמח על הפנים של דניאל נסדק, עד שמאיה נאלצה להתיישב על דלי הפוך.
שמעון יצא מהמחסן והסתכל על שניהם. הוא הסתכל על הרצפה, שהפכה בינתיים לסוג של ביצה אפורה בהירה. הוא הסתכל על השמיים דרך החלון, כאילו הוא מבקש מהם כוח.
"את המרק הזה," אמר, והצביע על הסיר, "אני אקרא מרק של הזדמנות שנייה. כי שניכם תקבלו אחת, ושניכם תנקו את הרצפה הזאת."
* * *
הם ניקו את הרצפה. זה לקח ארבעים דקות והרבה החלקות.
אחר כך, כשישבו על המדרגה האחורית של המטבח בזמן שהמגש הראשון של העוגיות נאפה, היה ביניהם שקט שבפעם הראשונה לא היה נשק. מאיה קילפה בצק מהאצבעות.
"אפשר לשאול אותך משהו?" אמר דניאל. "למה 'אולי'?"
היא העיפה בו מבט חשדני. ואז משכה בכתפיים. "כשהייתי בת שלוש עשרה פחדתי מהכול. לנסות דברים. להיראות מטומטמת. אז התחלתי לצלם את עצמי מנסה דברים ולקרוא לזה 'אולי אני יכולה'. אם אומרים 'אולי' קודם, אז זה לא משנה אם נכשלים. אף פעם לא הבטחת כלום." היא העיפה פירור בצק לדשא. "ואז שני מיליון אנשים התחילו לצפות בי נכשלת. אז ככה."
דניאל חשב על זה. "אז 'אולי' זה חגורת הצלה."
מאיה הסתובבה והסתכלה עליו. באמת הסתכלה, רגע ארוך, כאילו הוא אמר משהו בשפה שהיא לא ידעה שהוא מדבר.
"כן," אמרה לאט. "זה… בדיוק מה שזה."
מתוך המטבח צף הקול של שמעון, ככל הנראה אל גוליית. "שני אנשים שמתווכחים ככה על מצקת בדרך כלל בסוף…"
"די!" צעקו שניהם.
שמעון בא לפתח, מנגב ידיים. הוא התיישב על ארגז הפוך, שחרק במחאה. "היה לי אח," אמר, לאף אחד מיוחד. "אברם. אחת עשרה שנה לא דיברנו. בגלל מתכון. החמין של אמא שלנו. הוא אמר שהיא שמה בו דבש. אני אמרתי שהיא אף פעם לא שמה דבש." הוא נאנח. "אחת עשרה שנה. ואז, בחתונה של בן דוד שלנו, הוא ניגש ואמר, 'אולי קצת דבש.' ואני אמרתי, 'אולי.' וזהו." הוא קם. "אחים זה כמו מרק. אם מפסיקים לבחוש, זה נשרף."
מאיה הסתכלה על דניאל במבט משמעותי. "שמעת?"
דניאל נשם עמוק. המדרגה הייתה חמה מתחתיו. העוגיות הריחו כמו בית. ומאיה הסתכלה עליו, לא עם הפנים הסגורות, אלא עם משהו שהיה כמעט שאלה. לשנייה אחת הוא חשב שהוא יכול. שהוא יכול להגיד את זה. לא את החלק של החורג. רק מספיק.
"מאיה," אמר. "לגבי בן. זה לא…"
ובאותו רגע, דרך החלון שמעל הכיור, הוא ראה את בן.
* * *
בן הלך בשביל לכיוון המגרש עם הבנים משפמנון, וצחק ממשהו שרועי אמר. הוא לא חבש כובע. העורף שלו כבר היה אדום, האדום הבוהק והכועס של שמש הכנרת בצהריים, מהסוג שהופך לשלפוחיות עד הערב.
דניאל לא חשב. הוא רכן מהחלון.
"בן! כובע! העורף שלך כבר נשרף!"
בן עצר. הבנים משפמנון עצרו. רועי חייך. בן הסתובב לאט והרים את העיניים אל חלון המטבח, אל אח שלו, לבן מקמח, עם רשת על השיער.
"עזוב אותי!" צעק בן. "אתה לא אבא שלי!"
הבנים משפמנון יללו מצחוק. בן הפנה גב והלך איתם, ודניאל ראה אותו משפשף פעם אחת את העורף, כאילו זה כואב.
דניאל משך את הראש פנימה. מאיה עמדה ממש מאחוריו. הכמעט־שאלה נעלמה מהפנים שלה. הדלת נסגרה שוב, והפעם היא נעלה אותה.
"אתה פשוט לא יכול להתאפק, נכון?" אמרה בשקט. "לנהל אותו מול החברים שלו."
"העורף שלו נשרף, פשוטו כמשמעו."
"אז שילמד."
"כמו שאת נותנת ליובל ללמוד?" דניאל שמע את הקול שלו מתחדד ולא הצליח לעצור. "בדקת לו את חגורת ההצלה שלוש פעמים אתמול. ספרתי."
הסנטר של מאיה התרומם. "זה שונה."
"במה?"
"כי הוא אוהב אותי," אמרה מאיה.
זה נחת בדיוק איפה שהיא כיוונה. דניאל הסתובב אל הכיור, פתח את המים ולא אמר כלום הרבה זמן. גם היא לא. הם סיימו את העוגיות בשתיקה. את כל המאתיים. שמעון טעם אחת, הסתכל על שניהם רגע ארוך, וכתב את השם שלהן על הלוח: עוגיות של תקווה זהירה. אף אחד לא שאל אותו למה.
* * *
באותו ערב, כשהבנים משפמנון חזרו מארוחת הערב, על אדן החלון מעל המיטה של בן עמד בקבוק קרם הגנה. גדול, מקדם חמישים, מהסוג שמיכל תמיד קונה. עליו הייתה תווית צהובה קטנה ממכונת התוויות של ליהי. היה כתוב עליה בן.
בן הסתכל עליו רגע ארוך. ואז הסתכל לכיוון שקנאי. ואז שם אותו מתחת לכרית בלי מילה.
למחרת בבוקר, בארוחת הבוקר, העורף של בן היה מכוסה פסים לבנים, מרוחים רע, על ידי מישהו שלא ראה מה הוא עושה, ובמהירות.
דניאל הסתכל על הפסים הלבנים מעבר לחדר האוכל ולא חייך. לא מבחוץ.
על הלוח ליד אשנב המטבח שמעון כתב את תפריט הצהריים:
מרק של דברים שלא נאמרו.