שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 53: שש בבוקר במאפייה

העונש הוכרז למחרת, בארוחת הבוקר, בטקס.

העונש הוכרז למחרת, בארוחת הבוקר, בטקס.

ההורים ישבו בצד אחד של השולחן הארוך בחדר האוכל של פנסיון "אמליה". הילדים בצד השני. באמצע, כמו שופטת, ישבה קלרה, עם כוס קפה, ועם הבעה של מי שלא ישנה כל הלילה, ושבזמן הזה, תכננה משהו.

"יש לי חבר," היא אמרה. "אוטו. אוטו ברונר. יש לו מאפייה קטנה ברובע התשיעי, שלוש תחנות חשמלית מכאן. אנחנו מכירים מבית הספר לאפייה. ולפני שבוע, אוטו שבר את היד. ניסה לתפוס כיכר לחם שנפלה מהמדף." היא לגמה. "הוא הציל את הכיכר."

"גיבור," אמר לוקאס, בהערצה.

"ומאז," המשיכה קלרה, "הוא מחפש מישהו שיחזיק לו את המאפייה שבוע. אני הסכמתי. אני אאפה." היא הניחה את הכוס. "ואתם תעבדו."

"כמה זמן?" שאלה ליבי.

"שבוע."

"מאיזו שעה?" שאלה ג'ס.

קלרה חייכה. זה היה החיוך הכי מפחיד שנועה ראתה אצלה. "שש בבוקר," אמרה קלרה.

שבעה ילדים נאנחו. גם תום, שלא הבין עד הסוף מה זה שש בבוקר, אבל הבין מהאנחות שזה נורא.

"זה העונש?" שאל לוקאס, לאט, בקול של מי שלא מאמין למזל שלו. "שבוע. במאפייה. מוקף בלחם."

"יש תנאי אחד," אמרה קלרה, והסתכלה עליו. "אסור לך לאכול כלום. כלום, לוקאס. אף פירור."

הפנים של לוקאס עשו משהו שאפשר לתאר רק כ"שקיעה".

"אפילו לא לטעום?" הוא ניסה. "בשביל בקרת איכות?"

"ג'ס אחראית על בקרת איכות," אמרה קלרה.

"ג'ס לא אוהבת לחם," אמר לוקאס, בייאוש. "היא אוהבת גרמים."

* * *

ביום הראשון, בחמש וחצי בבוקר, וינה הייתה חשוכה, וקרה, וריקה, וריחה כמו גשם שעוד לא החליט.

המאפייה של אוטו ברונר הייתה קטנה, עם חלון ראווה עגול, עם פעמון מעל הדלת, ועם שלט מעץ, שעליו היה כתוב, באותיות זהב מתקלפות: "ברונר. לחם מאז 1952". בפנים היה חם. תנור ענק, שחור, מילא קיר שלם, ועשה רעשים של דרקון שישן טוב.

אוטו עצמו ישב על כיסא בפינה, עם היד בגבס, ועם עיתון, ועם הבעה של מי שלא בטוח אם הוא אסיר תודה או מבוהל.

"ילדים," הוא אמר, כשכולם נכנסו, עם עיניים חצי סגורות. "הרבה ילדים." הוא הסתכל על קלרה. "את אמרת 'כמה עוזרים'."

"שבעה זה כמה," אמרה קלרה, וקשרה סינר.

עד סוף היום הראשון, הגבס של אוטו כבר היה מכוסה חתימות. ליבי ציירה עליו כוכב. תום הדביק עליו מגנט, שנפל מייד, כי גבס זה לא מקרר. ולוקאס כתב, באותיות גדולות ועצובות: "גם לי אסור לאכול. אנחנו באותו צד." ואוטו, שקרא את זה, צחק בפעם הראשונה מאז שהציל את הכיכר.

* * *

קלרה חילקה תפקידים כמו גנרלית.

ג'ס, לשקילה. כי ג'ס יודעת שגרם זה גרם. היא קיבלה משקל, ומחברת, ובתוך עשר דקות כבר תיקנה את המתכון של הבריוש של אוטו, ב"שתי עשיריות האחוז, אבל זה ירגיש," ואוטו הסתכל עליה, ואחר כך על המתכון, ואחר כך שוב עליה, ושאל אם היא רוצה לעבוד אצלו כשתגדל.

גרטה, לזמנים. כי גרטה יודעת שדקה זה דקה. היא עמדה ליד התנור, עם שעון עצר, ועם המחברת הירוקה, וכל כמה דקות הכריזה: "כיכרות שיפון, שתי דקות. בייגלה, ארבע. לוקאס, תרחיק את האף מהתנור."

ליבי, לדלפק. מול הלקוחות. כי ליבי, אמרה קלרה, "ממילא תופיע, אז שלפחות תמכור."

תום, למשלוחים. עם עגלה קטנה, ועם קלרה שהולכת לידו. הוא ביקש מכל לקוח מגנט. הוא קיבל ארבעה.

לוקאס, לניקיון. ליד הלחם. בלי לאכול. הוא עמד עם המטאטא, באמצע הריח הכי טוב בעולם, כמו מישהו שאסור לו לשתות באמצע מדבר, ושר לעצמו שירים עצובים בגרמנית.

ונועה ואלה, ללישה.

* * *

זה התחיל כבר בבוקר הראשון. קלרה הניחה מול כל אחת גוש בצק, על שולחן העץ הגדול, הקמוח, ואמרה: "דוחפים עם כף היד. מקפלים. מסובבים רבע. ושוב. עשר דקות. בלי לעצור."

הן התחילו.

דחיפה. קיפול. רבע סיבוב. דחיפה. קיפול. רבע סיבוב.

אחרי דקה, אוטו הוריד את העיתון.

אחרי שתי דקות, גרטה הפסיקה להסתכל על השעון.

כי התאומות לשו באותו קצב. בדיוק. לא פחות או יותר. אותה דחיפה, באותה שנייה. אותו קיפול, באותה זווית. אותו רבע סיבוב, באותו כיוון. כאילו מישהו ניגן מוזיקה שרק הן שמעו, והן רקדו לפיה, כל אחת מול השולחן שלה, בלי להסתכל זו על זו בכלל.

"הן מתאמנות על זה?" לחש אוטו לקלרה.

"לא," לחשה קלרה. והייתה לה דמעה קטנה בזווית של העין, שהיא טענה אחר כך שהגיעה מהקמח. "הן פשוט ככה."

"זה כמו מכונה," אמר אוטו, בהערצה. "מכונה עם צמות."

אלה הרימה את הראש. ונועה, באותה שנייה בדיוק, גם. והן ראו שכולם מסתכלים עליהן. והן הסתכלו זו על זו. ואז, בכוונה, בפעם הראשונה, אלה האטה. ונועה, בלי לחשוב, האטה איתה.

"תפסיקי," אמרה אלה, וצחקה.

"את תפסיקי," אמרה נועה.

"אני לא יכולה," אמרה אלה. "הידיים עושות את זה לבד."

* * *

ביום השני, בשש ורבע בבוקר, הפעמון שמעל הדלת צלצל, ונכנס בני.

"איזה צירוף מקרים," הוא אמר, בקול רם מדי, לאף אחד מסוים. "בדיוק עברתי פה. במקרה. בטיול בוקר."

"בשש ורבע," אמרה קלרה, בלי להסתובב מהתנור. "שלוש תחנות חשמלית מהפנסיון."

"אני אוהב לטייל רחוק," אמר בני. ואחר כך: "יש קפה?"

ביום השלישי, הוא עבר שוב במקרה. בשש ועשר. עם עוגה שקנה במאפייה אחרת, כדי "להשוות", וקלרה הסתכלה על העוגה כאילו היא בגידה.

ביום הרביעי, הוא כבר לא אמר "במקרה". הוא פשוט נכנס, לבש סינר, ושאל איפה המטאטא. והוא עמד ליד לוקאס, ושניהם טאטאו ביחד, בשקט, ושרו את אותם שירים עצובים בגרמנית, בני בלי לדעת את המילים, רק את המנגינה.

"הוא בא בשבילך," לחשה ליבי לקלרה, מאחורי הדלפק.

"הוא בא בשביל הקפה," אמרה קלרה.

"הקפה פה גרוע," אמרה ליבי.

קלרה לא ענתה. אבל ביום החמישי, היא הכינה קפה חדש, טוב, בקנקן קטן, לפני שש, ושמה אותו על השולחן. עם שתי כוסות.

* * *

ליבי, מאחורי הדלפק, הייתה להצלחה.

כבר מהיום השני, הלקוחות התחילו להגיע בשביל לראות אותה. היא לא סתם מכרה לחם. היא הציגה אותו. "הכיכר הזאת," היא הייתה אומרת, ומרימה כיכר שיפון לאור, כמו שמרימים תינוק בסרט מצויר, "נולדה הבוקר בשש. היא עוד לא יודעת כלום על העולם. תהיו טובים אליה."

גברת אחת, זקנה, עם כלב תחש, שאיכשהו נראה כמו האח של הכלב מלינדנגאסה, באה כל יום, קנתה לחמנייה אחת, ונשארה עשרים דקות. "את מזכירה לי את עצמי," היא אמרה לליבי ביום הרביעי. "פעם הייתי שחקנית. בתיאטרון הבורג."

"ומה קרה?" שאלה ליבי.

"נהייתי סבתא," אמרה הגברת. "זה התפקיד הכי קשה."

ליבי הסתכלה עליה רגע ארוך. ואחר כך, בלי לשאול אף אחד, נתנה לה עוד לחמנייה. "בשביל גרטרוד," היא אמרה.

הגברת לא שאלה מי זאת גרטרוד. היא רק הנהנה, כאילו היא מכירה.

בסוף השבוע, אוטו ספר את הקופה, פעמיים, ואמר שזה השבוע הכי טוב שהיה לו מאז האולימפיאדה של 1976, אף שאף אחד לא הבין מה הקשר.

* * *

ביום החמישי, הגיעה הזמנה בטלפון. אוטו ענה, עם היד הבריאה, ורשם על פתק, ותלה אותו על הוו של המשלוחים. "שש לחמניות שיפון. שתיים עם שומשום. לינדנגאסה 10, קומה רביעית. לשים ליד הדלת, ליד העציץ."

תום קרא את הפתק, לאט, כי הכתב של אוטו היה עקום. ואז קרא אותו שוב. ואז רץ למטבח, עם הפתק ביד, כמו מישהו שמצא כרטיס זהב בשוקולד.

"לינדנגאסה 10!" הוא צעק. "קומה רביעית! זה העץ לימון! זה הקיסר!"

כל המאפייה עצרה. גם התנור, כמעט.

קלרה לקחה את הפתק, והסתכלה עליו, ואחר כך על התאומות, שעמדו מול הבצק עם ידיים קפואות באוויר. "זה משלוח," היא אמרה. "תום ואני מביאים משלוח. ליד הדלת. ליד העציץ. זה הכול. ואף אחד אחר לא בא."

תום וקלרה חזרו אחרי ארבעים דקות. תום היה שקט באופן חשוד. ורק כשכולם התיישבו סביבו, הוא פתח את האגרוף.

בתוכו היה מגנט. מגנט קטן, ישן, מקרמיקה, בצורת עץ לימון.

"הדלת נפתחה," הוא סיפר, "לפני שהספקנו להניח. והיא עמדה שם. עם החלוק. והסתכלה עליי. היא לא אמרה כלום. היא שילמה בדיוק, בלי עודף. ואז היא הוציאה את זה מהמקרר, ונתנה לי. ואמרה רק: 'בשביל האוסף.'" הוא הסתכל על כולם. "איך היא יודעת שיש לי אוסף?"

אף אחד לא ידע. אבל גרטה רשמה. ונועה הסתכלה על המגנט הקטן, ועל העץ הקטן, וחשבה שיש אנשים שלא יודעים לדבר, אבל יודעים לתת.

* * *

ביום השישי, בזמן שהבצק תפח, התאומות ישבו על שק קמח בחצר האחורית של המאפייה, עם שתי לחמניות חמות, שקלרה נתנה להן "בתור שוחד", ודיברו.

"טל," אמרה אלה, פתאום. "את חושבת שזה שם טוב?"

נועה הסתכלה עליה. "זה השם שלך."

"זה השם שהיה יכול להיות שלי." אלה קרעה את הלחמנייה לשניים. "אם הייתי גדלה בבוסטון. עם אמא שלך. עם אדם, ועם הבדיחות. עם תום." היא נתנה לנועה חצי. "הייתי טל גולד. ואת היית… נועה גולד. ואף אחת מאיתנו לא הייתה יודעת שיש עוד אחת."

"היינו יודעות," אמרה נועה. "היינו גדלות ביחד. זה לא אותו דבר."

"לא," הסכימה אלה, ולעסה. "זה לא אותו דבר. זה היה… פשוט." היא חשבה. "היינו לשות בצק באותו קצב כל החיים. ואף אחד לא היה מסתכל. כי זה היה רגיל."

נועה חשבה על זה. ואחר כך אמרה: "אני שמחה שמסתכלים."

אלה הרימה אליה עיניים.

"כי זה אומר," אמרה נועה, "שזה לא רגיל. שזה משהו. שמישהו ניסה לקחת את זה, ולא הצליח."

אלה לא ענתה. היא רק הניחה את הראש על הכתף של נועה, על שק הקמח, בחצר הקרה, ולא זזה, עד שגרטה פתחה את הדלת והכריזה שהבצק תפח, "ושתי הלחמניות האלה לא היו על השעון".

* * *

ביום השביעי, ביום האחרון, בשמונה וחצי בבוקר, הטלפון של אדם צלצל במאפייה.

הוא הגיע לאסוף את הילדים, עם כובע ועם בדיחה מוכנה על "לחם וחמאה". אבל הבדיחה נשארה בפה. כי הוא הקשיב לטלפון, והפנים שלו השתנו.

"זה עורך הדין," הוא אמר, כשניתק. "המשטרה אישרה. מחר בעשר. בתחנה. המפקחת הובר תהיה שם." הוא הסתכל על כולם. על הסינרים, על הקמח בשיער, על הידיים האדומות מבצק. "הקלטות. מחר."

בתנור, הכיכר האחרונה של השבוע הייתה מוכנה. אף אחד לא שם לב. רק גרטה, שעמדה ליד השעון, ולחצה עליו, והוציאה אותה בדיוק בזמן.

ולוקאס, אחרי שבוע שלם, הסתכל על קלרה. וקלרה הסתכלה עליו. ואחרי שנייה, היא הנהנה.

והוא אכל אותה. את כולה. לבד. בלי לשתף אף אחד. וזה, כולם הסכימו, היה הוגן.

החצי השני שלי פרק 53: שש בבוקר במאפייה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין