שנה אחרי, בסוף יולי, האגם בהאלסטט היה בדיוק אותו אגם.
אותו כחול ירוק. אותם הרים, שמשתקפים במים הפוך, כאילו יש עוד עיר, שקטה יותר, מתחת לפני המים. אותם ברבורים, ליד אותו שלט, שמסתכלים עליו באותו בוז. ואותה גברת הובר, בעלת פנסיון "נוף לאגם", עגולה, עם שתי צמות לבנות, שעמדה בפתח, וראתה את הוואן הלבן נעצר, ואמרה, במבטא הזהיר שלה, כמו מישהי שהולכת על קרח: "אתם מאחרים בשמונה דקות."
"אנחנו?" שאלה נועה, בעלבון עמוק. נועה, שאף פעם בחייה לא איחרה. נועה, שמגיעה תמיד שמונה דקות מוקדם.
"הדוד שלכם," אמרה גברת הובר, והצביעה על בני, שישב מאחורי ההגה, ובדק את המפה של ג'ס הפוכה. "הוא נסע פעמיים מסביב לאגם."
"האגם זז," אמר בני.
"האגם," אמרה גברת הובר, בדיוק כמו לפני שנה, בדיוק באותן מילים, "אף פעם לא מאחר, כי הוא לא הולך לשום מקום."
ואדם, מהמושב האחורי, צחק כל כך חזק, שנועה הבינה שהוא חיכה שנה שלמה לשמוע את זה שוב.
* * *
הרבה דברים השתנו בשנה.
אלה הייתה גבוהה מנועה בסנטימטר אחד. בדיוק סנטימטר. תומאס מדד אותן על המשקוף בבית בבוסטון, עם העיפרון שמאחורי האוזן, פעמיים, ואחר כך פעם שלישית, כי נועה דרשה ערעור. "נו," הוא אמר, אחרי המדידה השלישית. וזה היה, לדברי אלה, הנו הכי מנצח שנשמע אי פעם.
תום הגיע לחמש מאות מגנטים, ועבר לקיר השני של עליית הגג, וקרא לו "הקיר האירופאי".
ליבי שלחה את הסרט התיעודי שלה, אחרי שגרטה קיצרה אותו לארבעים דקות, לפסטיבל סרטים לנוער, והוא התקבל. היא הייתה צריכה להגיע לפסטיבל בדיוק השבוע, ובחרה להגיע לפה. "פסטיבלים יש כל שנה," היא אמרה. "האגם הזה, עם כולכם, יש רק פעם אחת." וזה היה, אמרה ג'ס, המשפט הכי בוגר שליבי אמרה בחייה, והיא רשמה אותו בטלפון כהוכחה.
והרופאה פוקס כתבה, כמו שהבטיחה, את הנוהל החדש. וכל בתי החולים באוסטריה אימצו אותו, אחד אחרי השני. סעיף אחד: כל תמונה, האמא רואה ראשונה. וסעיף אחרון, שאף אחד לא הבין, חוץ משישה ילדים: "בלילות סערה, יש להחזיק סוכריות לימון הרחק מהמחלקה." וקיסר קיבל תג. עם תמונה. "יועץ".
והמאפייה של קלרה בבוסטון, "אצל קלרה. זלצבורג קטנה בבוסטון", הייתה עם תור עד הפינה בכל יום ראשון. ובני עבד בה בבקרים, לפני הטיולים שלו, בתור "מנהל מכירות של הדרך הנכונה", כלומר הוא הסביר לתיירים איך להגיע. בדרך הלא נכונה, כמובן. אבל הם תמיד הגיעו בסוף, ותמיד חזרו.
ובקבוצה "החצי השני שלי" כבר היו שמונה עשר ילדים, ושום ילד חסר. קלואי ולנה בילו את הקיץ יחד, באינסברוק, והתקשרו לנועה ולאלה כדי להודיע שהן עדיין רבות על השיער. הכלב של קיאן פגש סוף סוף את אויסין, וליקק אותו מכף רגל ועד ראש, וקיאן הודיע שזו הסכמה רשמית. הארוטו ומטאוס שיחקו יחד בטורניר כדורגל לילדים, בברזיל, בשני צדדים שונים של המגרש, ומטאוס הבקיע, והארוטו עצר, ושניהם טענו שניצחו. ותנדי שלחה לנועה תמונה של רשימה. ריקה. עם כותרת אחת: "אין יותר שאלות."
* * *
הסירה הייתה קטנה. עץ, ירוקה, עם שני משוטים, וגברת הובר השכירה אותה להם בשמחה, ובחוסר אחריות מוחלט, לפי שירה, שעמדה על החוף, עם שתי ידיים על הפה.
שישה ילדים. סירה לארבעה.
"זה בסדר," אמרה ג'ס, שחישבה את המשקל. "אנחנו קלים. חוץ מהכריכים של לוקאס."
"הכריכים של לוקאס," אמר לוקאס, "הם המטען הכי חשוב על הסירה."
גרטה חתרה, כי גרטה, מסתבר, חותרת כמו שהיא משחקת שחמט, בלי טעויות ובלי לדבר. אלה חתרה בצד השני, כי אלה תמיד צריכה להזיז משהו. נועה ישבה מקדימה, עם הרשימה, כמובן, ובה סעיף חדש: "לא ליפול לאגם". וליבי צילמה. וג'ס בדקה במפה איפה הם, אף על פי שהם היו באמצע אגם, ורואים אותו מכל הכיוונים.
ובאמצע האגם, לוקאס הוציא את הכריך.
הכריך של גברת הובר. לחם כפרי, גבינה, נקניק, מלפפון חמוץ, והכול בעובי של מילון. לוקאס הרים אותו אל האור, בהערצה, כמו שפליקס מרים צילום. ובדיוק אז, ברבור אחד, ששחה לידם בלי שאף אחד שם לב, הושיט את הצוואר. וחטף.
"לא!" צעק לוקאס, וקפץ על הרגליים.
והסירה נטתה. כולה. לצד אחד. ליבי צרחה, וג'ס תפסה את הטלפון, וגרטה תפסה את המחברת, ונועה תפסה את אלה, ואלה תפסה את המשוט, והסירה עמדה, לרגע אחד ארוך, על הקצה, כמו מטבע שעוד לא החליט על איזה צד ליפול.
ואז היא חזרה. כמעט. כולם נשארו בפנים.
חוץ מלוקאס.
לוקאס נפל לאגם, בפליז גדול, עם שתי ידיים למעלה, ובאחת מהן, אחרי מאבק קשה עם ברבור, הכריך. יבש. לגמרי. לוקאס הוציא את הראש מהמים, ירק מים, והרים את הכריך, כמו גביע. "הצלתי אותו!" הוא צעק.
"ואותך מי יציל?" שאלה גרטה.
"זה פחות דחוף," אמר לוקאס, ונגס.
ואז אלה, בלי לחשוב, בלי לשאול, קפצה גם היא. לא כדי להציל אותו. סתם. "כי תמיד רציתי לקפוץ לאגם הזה," היא הסבירה, כשהוציאה את הראש, "ואף פעם לא הייתה לי סיבה טובה." ונועה, מהסירה, הסתכלה עליהן, ועל המים הקרים, ועל הרשימה שלה. ומחקה את הסעיף.
ועל החוף, שירה הורידה סוף סוף את הידיים מהפה, וגברת הובר אמרה, בלי להתרגש בכלל: "כל שנה מישהו נופל. השנה שניים, אחד בשביל כריך ואחת בשביל הכיף. בשנה שעברה אף אחד לא נפל, וזה היה מאכזב מאוד."
* * *
אחר הצהריים, כולם עלו שוב למכרה המלח.
הר פיכלר עדיין היה שם, עם השפם הצר ועם הקול שהדהד במנהרות, כמו בתוך תוף. הוא הסתכל על נועה ועל אלה, ועל השמלות השונות לגמרי שלהן, הפעם, בכוונה, ועל הנעליים, אחת אדומה ואחת ירוקה, לשתיהן, כבר ללא כוונה, כי זה פשוט נהיה הסגנון שלהן. והוא הרים גבה אחת.
"אתן," הוא אמר. "המגלשה. שנה שעברה."
"אנחנו," אמרו שתיהן.
"שלושים שנה אני פה," אמר הר פיכלר, "ואף פעם לא שמעתי על מישהו שמצא משהו בתחתית המגלשה, חוץ מכאב בגב." והוא חייך, בפעם הראשונה, מתחת לשפם. "אתן מוזמנות לגלוש ראשונות."
הפעם הן גלשו ביחד. לא אחת אחרי השנייה, לא בטעות, לא בחושך. ביחד. יד ביד, על אותה מגלשת עץ חלקה, באותה מהירות, באותה צעקה. ונחתו, באותו רגע, על אותו מזרן כחול, בתחתית, בתוך ההר.
"בואי, מהר," אמרה אלה, בדיוק כמו אז, "לפני שהמבוגרים מגיעים."
"למה?" שאלה נועה. בדיוק כמו אז.
והפעם, אלה ענתה. "כי רציתי לשכב פה עוד רגע אחד. רק אנחנו."
והן שכבו שם. רגע אחד. ושמעו את הצעקה של בני, מלמעלה, ואת הצעקה של לוקאס, ואת הצעקה של תום. ואת אדם, שגלש אחרון, וצעק בדרך למטה משהו על גשרים, שאף אחד לא הבין.
ובארוחת הערב, במרפסת של הפנסיון, אדם סיפר, סוף סוף, את הבדיחה. "למה הגשר אף פעם לא כועס?" הוא שאל. "כי הוא תמיד מעל זה." והשולחן כולו נאנק. וגרטה, בשמונה בערב בדיוק, התקשרה הביתה, כמו תמיד. לאמא שלה. שישבה מולה בשולחן. והן דיברו שלוש דקות, בטלפון, מול כולם, ברצינות גמורה.
* * *
ובערב, השמש ירדה אל מאחורי ההרים, והאגם נהיה זהב.
נועה ואלה ישבו על המזח הישן, ליד הספסל הירוק, עם הרגליים במים. על המשענת של הספסל עדיין היה הלב הקטן החרוט, עם שני הראשי תיבות שאף אחד לא זוכר. וליד הלב, עכשיו, היו עוד שתי אותיות, חדשות, חרוטות בסכין קטנה, בקו אחד ישר ומושלם. נ + א. אלה ידעה מי חרט אותן. גם נועה ידעה. ואף אחת מהן לא שאלה את תומאס.
לפני שדיברו, נועה הוציאה מהתיק את המחברת הישנה, ופתחה בדף האחרון. הרשימה הסודית. הדברים שמפחידים אותה. עכבישים גדולים. מבחנים בעל פה. והרגע שבו אבא שלה מתחיל לספר בדיחה על גשרים לזרים. והיא לקחה עט, ומחקה את השלישי. בקו אחד ישר. "בגללך," היא אמרה. "את צוחקת מכולן. אז הן כבר לא מביכות."
"את חושבת לפעמים," שאלה נועה, "מה היה קורה אם לא היינו נפגשות?"
"כל יום," אמרה אלה. "בערך פעמיים."
"ומה?"
אלה חשבה. "הייתי מטפסת," היא אמרה. "על גגות. על הרים. ואף אחד לא היה צועק לי מלמטה 'תרדי'. אני חושבת שהייתי מגיעה גבוה מאוד. אבל לא הייתי יודעת למה."
נועה הסתכלה על המים. "ואני הייתי עושה רשימות," היא אמרה. "המון רשימות. מסודרות מאוד. ואף אחד לא היה הורס לי אותן. ואני חושבת שהיו לי חיים טובים. מסודרים. אבל…"
"…חסר משהו," אמרה אלה.
"לא," אמרה נועה, לאט. וזה הפתיע את שתיהן. "זה בדיוק העניין. אני חושבת שלא היה חסר. הייתי שלמה. גם את היית שלמה. לא היינו חצאים שמחכים לחצי השני. היינו שתי בנות שלמות. שבמקרה, במגלשה, בתוך הר, מצאו זו את זו."
אלה שתקה. והאף שלה, לאט, התקמט. ואחר כך התיישר.
"אז אנחנו לא שני חצאים," היא אמרה.
"שתי שלמות," אמרה נועה. "שמצאו זו את זו."
"זה יותר טוב," אמרה אלה. "זה יותר טוב מחצאים. כי חצאים צריכים זה את זה. ושלמים בוחרים."
* * *
נועה פתחה את התיק, והוציאה מחברת חדשה. ריקה. עם כריכה בצבע של האגם. הרשימה הקודמת, זו שהתחילה במטוס, בבוקר אחד בסוף יולי, עם עכבישים גדולים ומבחנים בעל פה, נגמרה. כל הדפים מלאים. תשעה עשר סעיפים, ועוד עשרים שלא נכתבו, ועוד מאה שנשכחו.
היא פתחה את הדף הראשון. וכתבה, בכתב היד הכי מסודר שלה, למעלה, בראש הדף:
"סעיף אחד: אנחנו לא שני חצאים. אנחנו שתי שלמות."
אלה הסתכלה מעל הכתף שלה. ולקחה את העט. וכתבה מתחת, בכתב עקום, עם נטייה ימינה, כאילו האותיות מטפסות:
"סעיף שתיים: אבל אני עדיין גבוהה ממך בסנטימטר."
נועה הסתכלה על זה. ואחר כך התחילה לצחוק. ואלה התחילה לצחוק. את אותו צחוק, עם הנחירה, על המזח, מעל המים, עד שהברבורים, שלושתם, הסתכלו עליהן בבוז, ושחו משם.
ומהחוף, מהפנסיון, מהמרפסת, כולם הסתכלו עליהן. ארבעה הורים, ודוד אחד ודודה אחת, שמחזיקים ידיים בלי להתבייש כבר, עם טבעת עץ קטנה על האצבע של קלרה, שתומאס גילף, ושאף אחד עוד לא הודיע עליה רשמית. ותום, שספר משהו בשקט. ולוקאס, עדיין רטוב, עם הכריך השני. וליבי, עם המצלמה. ופליקס, שהגיע מלינץ בבוקר, עם מצלמה אחת בלבד, הפעם, "כי מספיקה אחת, כשיודעים מה מצלמים".
ותומאס, מהמרפסת, אמר מילה אחת. בקול. לכל האגם.
"נו."
והאגם, שאף פעם לא מאחר, כי הוא לא הולך לשום מקום, השתקף בזהב, ושמר את כולם. כמו מלח.
סוף