הרעיון לעשות בדיקה גנטית היה של אדם, וזה לא הפתיע אף אחד. אדם גולד האמין במדידות. הוא האמין שכל שאלה בעולם אפשר לפתור אם מודדים אותה מספיק טוב, ושכל גשר שקרס, קרס כי מישהו, איפשהו, לא מדד משהו.
"אנחנו צריכים לדעת," אמר, באותו ערב, אחרי בית הקפה, כשכל המבוגרים ישבו במטבח של משפחת ברגר מול סיר תה ושאריות עוגיות. "לא לחשוב. לא להרגיש. לדעת. בוודאות. לפני שאנחנו עושים כל צעד אחר."
"זה נכון," אמרה אנה בשקט. ושירה ראתה שהיד שלה רועדת, כשהיא מוזגת את התה.
כי שתיהן ידעו, בלי להגיד את זה, מה פירוש "כל צעד אחר". עורכי דין. רשויות. שאלות. מילים גדולות כמו "משמורת" ו"חקירה". והן גם ידעו, בלי להגיד את זה, שכל עוד אין תשובה רשמית, אפשר להמשיך לאכול עוגיות במטבח, ולהעמיד פנים שזה רק סיפור מוזר על שתי ילדות דומות.
"בסדר," אמר תומאס. זו הייתה המילה היחידה שאמר כל הערב, אבל כולם ידעו שהיא סגרה את העניין.
* * *
המעבדה הייתה בבניין לבן ומשעמם בפאתי זלצבורג, בין סוכנות ביטוח לחנות של מכונות כביסה. בפנים הכול היה לבן: הקירות, הכיסאות, החלוקים, ואפילו הצמח בפינה, שהיה מפלסטיק לבן ונראה כאילו התייאש מהחיים.
האחות שקיבלה אותן הייתה צעירה, עם צמה בלונדינית ועם חיוך מקצועי. היא הוציאה שני מקלונים ארוכים עם צמר גפן בקצה.
"זה לא כואב," היא אמרה באנגלית. "רק מעבירים על הלחי מבפנים. ככה."
נועה פתחה את הפה. אלה פתחה את הפה. האחות הסתכלה עליהן, ואחר כך הסתכלה שוב, ואחר כך מצמצה כמה פעמים.
"אתן… אחיות?" היא שאלה.
"זאת בדיוק השאלה," אמרה אלה בפה פתוח, וזה יצא "זאת בדיוק אשאאה".
"אני רוצה גם," הכריז תום, שבא איתן כי סירב בתוקף להישאר במלון. "גם אני רוצה מקל בלחי."
"אתה לא צריך," אמרה שירה.
"אבל אני רוצה לדעת אם אני גם תאום."
"אתה בן שמונה. אף אחד לא נולד איתך."
"אולי הוא התחבא," אמר תום, ופתח את הפה בכל זאת. האחות, שהייתה כנראה אחות טובה מאוד, העבירה לו מקלון נקי על הלחי, שמה אותו בשקית, וכתבה עליה "תום", ונתנה לו את השקית למזכרת. תום החזיק אותה כל היום, כמו גביע.
"התשובה תגיע תוך שלושה ימים," אמרה האחות. "אנחנו נשלח אותה במייל, לשתי המשפחות."
שלושה ימים. נועה חשבה שזה הזמן הכי ארוך ששמעה עליו אי פעם. אפילו הטיסה מבוסטון הייתה קצרה יותר.
* * *
המשפחות החליטו לחכות יחד. משפחת גולד ביטלה את שאר הטיול להאלסטט, ועברה לפנסיון קטן בזלצבורג, עשר דקות הליכה מהבית של משפחת ברגר. בני, שהיה עסוק בהדרכת קבוצה באינסברוק, התקשר שלוש פעמים ביום ושאל אם הכול בסדר. שירה עוד לא סיפרה לו כלום. "כשנדע," אמרה. "כשנדע בוודאות, אספר לו הכול."
והבנות ניסו לחיות כרגיל.
זה לא עבד.
היום הראשון של ההמתנה היה ארוך מאוד. הן הלכו לגן מירבל, עם המזרקות והגמדים מאבן, ולא ראו כלום. הן אכלו גלידה, ולא הרגישו את הטעם. ליבי ניסתה לצלם אותן מול כל פסל, וג'ס ניסתה להסביר להן איך עובדת בדיקה גנטית, עם ציורים של סלילים קטנים על מפית. לוקאס הביא להן כריכים. גרטה הביאה להן ספר על תאומים מפורסמים בהיסטוריה.
אבל נועה ואלה לא הצליחו להתרכז בשום דבר. כל כמה דקות אחת מהן הוציאה את הטלפון ובדקה את המייל, ובכל פעם השנייה שאלה "נו?", והראשונה אמרה "עוד לא", ושתיהן נאנחו באותו רגע, וזה רק עשה את הכול גרוע יותר.
"אני הולכת להשתגע," אמרה אלה, בסוף היום הראשון, כשישבו על הדשא בחצר שלה, מתחת לעץ התפוח. "עוד יומיים כאלה, ואני מטפסת על הצריח של הכנסייה ונשארת שם."
"אסור לטפס על צריחים," אמרה נועה.
"בגלל זה זה מעניין."
נועה הסתכלה עליה. והייתה לה פתאום מחשבה. מחשבה קצת מטורפת, שבדרך כלל לא הייתה מרשה לעצמה לחשוב. אבל אלה ישבה לידה, עם השיער הפרוע ועם הברך השרוטה, והמחשבה הזאת הייתה מהסוג שאלה הייתה חושבת. אולי, חשבה נועה, זה מדבק.
"אלה," היא אמרה. "את רוצה לעשות משהו מטורף?"
העיניים של אלה נדלקו. "תמיד."
* * *
התוכנית הייתה פשוטה: הן יתחלפו.
למחרת בבוקר, בחדר של אלה, הן החליפו בגדים. נועה לבשה את המכנסיים הקצרים של אלה, עם הכתם הירוק בברך, ואת החולצה עם הכיתוב "אני לא מאחרת, אני מגיעה דרמטית", ונעלה נעל אדומה ונעל ירוקה. אלה לבשה את החולצה המגוהצת של נועה, את המכנסיים הארוכים עם הקפל הישר, ונעלה שתי נעליים לבנות, נקיות להחריד.
"אני מרגישה כמו בכלא," אמרה אלה, והסתכלה על עצמה במראה.
"אני מרגישה כמו במלתחה של קרקס," אמרה נועה.
אחר כך הן החליפו תסרוקות. אלה סירקה את נועה כך שהשיער שלה נראה כמו קן שהתפוצץ, ונועה אספה את השיער של אלה בקוקו מסודר וחלק, עם גומייה אחת ולא שלוש. ובסוף, כי הן למדו מהמכרה, נועה הורידה את השרוולים, ואלה קיפלה את שלה, פעמיים בדיוק, באותו רוחב משני הצדדים.
"גרטה," אמרה נועה. "גרטה זיהתה אותי בגלל השרוולים."
"אז היום," אמרה אלה, בחיוך של מי שמתכננת שוד בנק, "גרטה תתבלבל."
* * *
החברים הגיעו בעשר.
ליבי נכנסה ראשונה, ראתה את "נועה" יושבת על המיטה עם ספר, והתיישבה לידה. "נועה, את חייבת לשמוע מה חלמתי. חלמתי שאני מקבלת פרס אוסקר, אבל הפרס היה ברבור."
"זה… נחמד," אמרה אלה, בקול הכי נועה שהצליחה, ובלי שום מבטא, כי היא התאמנה כל הלילה. "הוא היה… פוטוגני?"
"מאוד," אמרה ליבי בהתלהבות, ולא שמה לב לכלום.
ג'ס נכנסה, הסתכלה על שתיהן, ובדקה בטלפון משהו. "אלה," היא אמרה לנועה, בנימוס, "את יודעת מתי נוסעת הרכבת לווינה? אמא של נועה אמרה שאולי ניסע."
"אין לי מושג," אמרה נועה, במבטא אוסטרי מצוין, שלמדה מאלה בשעה האחרונה, "אני לא יודעת שום דבר על רכבות. אני מטפסת על עצים."
"ברור," אמרה ג'ס, והנהנה. "סליחה."
לוקאס נכנס, ראה את "אלה" על השטיח, והגיש לה חצי כריך, כמו תמיד, ואמר לה משהו בגרמנית, ונועה, שלא הבינה מילה, אמרה "יה" בביטחון, כי זה עבד פעם. לוקאס נראה מרוצה מאוד.
וגרטה נכנסה אחרונה, עם המחברת. היא הסתכלה על שתיהן זמן רב. היא הסתכלה על השרוולים. השרוולים של "נועה" היו מקופלים פעמיים, באותו רוחב. השרוולים של "אלה" היו פרועים. גרטה הנהנה לעצמה, רשמה משהו, ואמרה לנועה, בגרמנית, משהו מהיר.
נועה, שוב, אמרה "יה".
ולמרבה הפלא, זה עבד שוב.
עשרים דקות הן החזיקו מעמד. עשרים דקות שבהן ליבי סיפרה לאלה על חלומות, וג'ס שאלה את נועה על רכבות, ולוקאס האכיל את נועה, וגרטה רשמה. בכל פעם שהעיניים של התאומות נפגשו, הן נאלצו להסתכל מהר לכיוון אחר, כדי לא להתפוצץ מצחוק.
ואז נכנס תום.
* * *
הוא נכנס עם שקית המקלון ביד, כמו תמיד באותם ימים, וחיפש את אחותו. הוא הסתכל על אלה, עם החולצה המגוהצת והקוקו המסודר. אחר כך הסתכל על נועה, עם הנעל האדומה והנעל הירוקה והשיער המפוצץ.
והוא הלך ישר אל נועה.
"נועה," הוא אמר. "אמא אומרת שאת צריכה לאכול משהו."
"אני לא נועה," אמרה נועה, במבטא אוסטרי מושלם. "אני אלה."
תום הסתכל עליה, בהבעה של מי שמסתכל על מבוגר שמנסה לשכנע אותו שהירקות טעימים.
"את נועה," הוא אמר. "את מקמטת את האף."
"אני לא מקמטת שום אף!"
"כן את מקמטת. תמיד. כשאת משקרת. ככה." והוא קימט את האף שלו, חזק, כמו ארנב. "את עושה ככה כשאת אומרת לאמא שסידרת את החדר. וכשאת אומרת שלא אכלת את העוגיות. וכשאת אומרת שאת לא מפחדת מעכבישים."
בחדר השתררה דממה.
"היא באמת עושה את זה," אמרה ליבי לאט, כאילו נזכרת. "היא באמת מקמטת את האף."
"שלוש שנים אני מכירה אותך," אמרה ג'ס בזעזוע, "ולא שמתי לב."
"אני לא ידעתי שאני עושה את זה," אמרה נועה, נבוכה עד מוות, ובלי שום מבטא.
וגרטה, שזיהתה שהיא טעתה, ושזו הייתה הפעם הראשונה שטעתה בזיהוי מאז גן חובה, סגרה את המחברת בטריקה, והסתכלה על תום בכבוד עמוק, כמו שאלופת שחמט מסתכלת על יריב שהביס אותה במהלך שלא ראתה.
"הילד הזה," היא אמרה באנגלית, "הוא בלש טוב יותר מכולנו."
"אני יודע," אמר תום, והלך לחפש משהו לאכול.
* * *
באותו לילה, אחרי ההתחלפות, אלה התקשרה לנועה. השעה הייתה אחת עשרה, ושתיהן היו במיטה, כל אחת בחדר אחר, במרחק עשר דקות הליכה.
"את ערה?" לחשה אלה.
"לא," לחשה נועה.
"גם אני לא."
הן שתקו רגע, והקשיבו לנשימות זו של זו בטלפון. אחר כך אלה אמרה, בקול קטן, "ומה אם התשובה תהיה 'לא'? מה אם אנחנו סתם… דומות?"
נועה חשבה על זה. היא חשבה על זה כל היום, האמת. "אז נהיה סתם דומות," אמרה לבסוף. "ונמשיך להיות חברות. חברות מאוד דומות."
"ומה אם התשובה תהיה 'כן'?"
וזו, ידעה נועה, הייתה השאלה האמיתית. כי אם התשובה תהיה "כן", אז מישהו שיקר. ואז שום דבר כבר לא יהיה פשוט.
"אז," אמרה נועה, "נגלה מה עושים."
"ביחד?"
"ביחד."
אלה צחקה, צחוק קטן ושקט. "את מקמטת את האף עכשיו?"
נועה נגעה באף שלה בחושך. "לא," אמרה. וזו הייתה האמת.
* * *
המייל הגיע ביום השלישי, בשבע וחצי בערב.
כולם היו במטבח של משפחת ברגר. המבוגרים ישבו סביב השולחן, הילדים עמדו לאורך הקירות, וקלרה, שהגיעה עם שני מגשי עוגה "למקרה של שמחה" ומגש אחד "למקרה של עצב", עמדה ליד התנור והחזיקה את הנשימה.
אנה פתחה את המחשב. היא ושירה קראו יחד, בשקט, כשהראשים שלהן כמעט נוגעים.
המייל היה ארוך, עם הרבה מילים רפואיות, וטבלאות, ומספרים. ג'ס, שקראה מעבר לכתף של שירה, ראתה את המילים "התאמה גנטית" ו"זהות" ו"מונוזיגוטיות". ובתחתית, באותיות מודגשות, שורה אחת:
"הנבדקות הן תאומות זהות. ודאות: 99.99 אחוזים."
שירה הניחה את היד על הפה. אנה עצמה עיניים. אדם ותומאס, שישבו זה מול זה, הסתכלו זה על זה, ובלי מילה, הושיט תומאס את היד הענקית שלו מעבר לשולחן, ואדם לחץ אותה.
ונועה ואלה, שעמדו בשני צדי המטבח, חצו אותו באותו רגע, נפגשו באמצע, וחיבקו זו את זו כל כך חזק, שאיש לא היה יכול לדעת איפה נגמרת אחת ומתחילה השנייה.
"תאומות," לחשה אלה. "בלי שום ספק."
"בלי שום ספק," לחשה נועה.
קלרה, ליד התנור, פרצה בבכי רועם, והגישה לכולם את העוגה של "למקרה של שמחה". ואחר כך, ליתר ביטחון, גם את זו של "למקרה של עצב".