בעשר וחצי בלילה, כשכל המחנה כבר היה אמור לישון, דניאל שמע את הכדור.
טוק. טוק. טוק.
הוא שכב על המיטה בצריף שקנאי, עם הידיים מתחת לראש, ובהה בתקרה. נדב כבר ישן, עם המחברת של העננים על החזה, ועם העט עדיין ביד, כאילו הוא עלול להתעורר באמצע הלילה ולגלות ענן חדש. אלון ישן כמו שאלון עשה הכול, בשקט מוחלט ובלי תנועה מיותרת. ומבחוץ, מכיוון המגרש, הגיע הצליל הזה, קבוע, עקשן, כמו לב.
טוק. טוק. טוק.
דניאל ידע מי זה. רק אדם אחד במחנה בעט בכדור לקיר בעשר וחצי בלילה, בחושך, אחרי שניצח במרוץ רגליים קשורות. אדם שלא היה לו מושג מה לעשות עם הרגשות שלו, אז הוא בעט בהם לקיר.
הוא קם. הוא נעל את הכפכפים. בדרך לדלת, אלון פתח עין אחת, הסתכל עליו, והושיט לו, בלי מילה, גרעין חמנייה אחד. אני פה, אם צריך. ואז סגר את העין. דניאל שם את הגרעין בכיס, ויצא.
* * *
המגרש היה חשוך כמעט לגמרי. רק פנס אחד דלק, ליד המחסן, וזרק אור צהוב וחלש על הקיר של חדר הספורט, ועל ילד קטן אחד שבעט בו. בן לא הסתובב כשדניאל הגיע. הוא ידע שהוא שם. הכדור פגע בקיר, חזר, ובן בעט שוב, עם הצד של הנעל, הבעיטה החדשה.
דניאל התיישב על הספסל, בקצה המגרש. לא קרוב. לא רחוק. שני מטרים, בערך, מהמקום שבו הכדור חזר.
הוא לא שאל מה אתה עושה פה. הוא לא שאל אתה בסדר. מאיה אמרה לא לשאול. אז הוא דיבר. לא אליו. לידו.
"נדב עשה גרף," אמר דניאל. "של הנפילות שלנו. ציר אחד זה זמן, ציר שני זה כמה נפלנו. בהתחלה זה קו שעולה. ואז, באמצע, יש נקודה אחת שבה הקו פתאום נהיה ישר. הוא כתב לידה 'נקודת עכשיו'. הוא אומר שזאת תגלית מדעית."
טוק. בן בעט.
"יואב שלח לי סרטון," המשיך דניאל. "ממכמורת. גלים של שני מטר. הוא כתב 'תראה מה אתה מפסיד'. עניתי לו 'ניצחנו במרוץ רגליים קשורות'. הוא לא ענה. אני חושב שהוא חושב שאני חולה."
טוק. הכדור חזר. בן עצר אותו עם הרגל.
"וגם," אמר דניאל, "החלה של שמעון. אני חושב שאני מאוהב בה."
בן צחק. צחוק קצר, מהאף, שהוא לא תכנן. הוא בעט שוב, אבל לא חזק.
ואחר כך, אחרי עוד שלוש בעיטות, הוא דיבר. בלי להסתובב. לקיר.
* * *
"הוא לא בא לתחנה," אמר בן.
דניאל לא זז.
"כשהייתי נוסע אליו. בכיתה ג'. סיפרתי לכם, עם המפה. אבל לא סיפרתי שהוא אף פעם לא בא לתחנה. אף פעם. לא פעם אחת. הוא היה כותב 'אני בדרך', ואז לא בא, ואני הייתי הולך שתים עשרה דקות במקום חמש, ומגיע, והוא היה פותח את הדלת עם הטלפון ביד, ואומר 'אה, הגעת? יופי'. כאילו הגעתי מהחדר השני."
טוק.
"ואם משהו נשבר אצלו בבית, זה הייתי אני. תמיד. אפילו כשזה לא הייתי אני. פעם האגרטל שלו נפל, כי החתול של השכנים קפץ על המדף, וראיתי את החתול, אני נשבע, ראיתי אותו בורח, והוא אמר 'בן, כמה פעמים אמרתי לך'. ואני אמרתי 'זה החתול'. והוא אמר 'כמובן. החתול.'" בן עשה קול של אבא, קול עייף ומאוכזב. "'כמובן. החתול.'"
"אבל לפעמים," הוא אמר, ועכשיו הקול שלו היה אחר, כמעט רך, וזה היה יותר גרוע, "לפעמים הוא היה טוב. ממש טוב. כשהייתי בן שבע הוא לקח אותי למשחק של מכבי. בבלומפילד. רק אני והוא. הוא קנה לי צעיף, ושתי פיתות עם שווארמה, והרים אותי על הכתפיים כשהבקיעו, וצעק הכי חזק מכל היציע. ובדרך הביתה, באוטו, הוא אמר: 'אתה תהיה שחקן. אני רואה את זה עליך'." בן משך בכתפיים. "בגלל זה מכבי. בגלל זה כדורגל. בגלל משחק אחד, ומשפט אחד, באוטו."
דניאל חשב על השמיכה הצהובה־כחולה, שבן השאיר לו על המיטה בלי להסביר. פתאום הוא הבין שזאת לא הייתה סתם שמיכה. זה היה, אולי, הדבר הכי יקר שנשאר לבן מהעולם ההוא, מהיום הטוב ההוא, מהאבא שהרים אותו על הכתפיים.
"והוא בא למשחק שלך?" שאל דניאל. "אחר כך? כשהתחלת לשחק?"
"פעם אחת," אמר בן. "הוא הגיע בדקה השבעים. הוא דיבר בטלפון כל הזמן. כשהבקעתי, הוא לא ראה." הוא בעט בכדור, קלות, אל הקיר. "אבל הוא אמר שהוא ראה."
הכדור חזר, ובן לא בעט. הוא עמד, עם הכדור מתחת לרגל, והסתכל על הקיר.
"ואז הוא עבר לברלין. עם קתרין. זאת האשה שלו. היא בסדר, אני מניח. אני לא מכיר אותה. הוא אמר שזה בשביל העבודה. ואחרי חצי שנה הייתה לו תמונה חדשה בפרופיל. תינוק. עם כובע מפוספס. לאון." הוא אמר את השם כמו שאומרים שם של קבוצה יריבה. "יש לי אח בברלין שלא ראיתי אף פעם. הוא בן שנה וחצי. הוא לא יודע שאני קיים. ובכל פעם שאני שולח לאבא הודעה, אני רואה את הפנים שלו. של לאון. בעיגול הקטן. עם הכובע."
"אז אתה שולח הודעה," אמר דניאל בשקט, "ורואה את התינוק."
"ושני וי אפורים. שנה. שנה שלמה, שני וי אפורים. הוא אפילו לא פותח." בן בעט בכדור, פתאום, בכל הכוח, והכדור פגע בקיר בצליל שהדהד בכל המגרש, וחזר, ועף מעל הראש שלו, אל החושך. הוא לא רץ אחריו.
"וביום ההולדת," הוא אמר, וקולו נשבר קצת באמצע, ואז התאחה מיד, כמו שמתקנים חבל, "ביום ההולדת הוא שכח. וביום אחרי, בתשע ארבעים ושתיים בבוקר, הוא כתב 'יום הולדת שמח'. בלי סימן קריאה. בלי נקודה. כאילו אפילו לנקודה לא היה לו זמן."
* * *
שקט. רק הצרצרים, וזמזום של הפנס, ורחוק, מהאגם, קריאה אחת של האדמירלית, כמו מישהי ששומרת.
דניאל רצה לקום. לחבק אותו. להגיד לו מאה דברים. אבא שלך טיפש. אבא שלך לא מבין מה הוא מפסיד. מגיע לך יותר. כל הדברים שאנשים אומרים. אבל הוא זכר את הדבר היחיד שהוא למד אחרי שאמא מתה: שכשמישהו מספר לך משהו כואב, הוא לא צריך שתתקן אותו. הוא צריך שתישאר.
אז הוא נשאר.
בן התיישב על הדשא. לא על הספסל. על הדשא, עם הגב לקיר, עם הברכיים צמודות. מול דניאל, שני מטרים.
"אתה יודע מה אני חושב לפעמים?" הוא שאל, בקול הכי קטן ששמע ממנו דניאל אי פעם. "שאם הייתי יותר קל. יותר שקט. יותר טוב בבית ספר. לא שובר דברים. אז אולי… אולי הוא היה נשאר. אולי הוא לא היה צריך תינוק חדש. כי אולי הראשון היה טוב מספיק."
דניאל הרגיש משהו נקרע בתוך החזה. כמו המכתב. כמו השורה המחוקה, שנמחקה עד שהנייר נקרע.
"זה לא בגללך," הוא אמר.
"איך אתה יודע?"
"כי אני מכיר אותך." דניאל השעין את המרפקים על הברכיים. "אני מכיר אותך רק שנה. וגם זה, רוב השנה, דרך דלת סגורה. אבל אני יודע שאתה בועט לקיר שלוש מאות פעמים כל בוקר. שאתה זוכר שעומר מפחד מהחושך, ומשאיר לו את הפנס דולק. שנתת לאווזה את הביצה, כשהיית יכול לנצח. שגררת סלע שני מטרים הבוקר, רק כדי לשבת קרוב יותר לתה." הוא עצר. "מי שעושה את כל זה, לא עוזבים אותו בגלל שהוא לא מספיק טוב. מי שעוזב, עוזב בגלל משהו שחסר אצלו. לא אצלך."
בן לא ענה. הוא הסתכל על הדשא. אחר כך הוא ניגב את האף בשרוול, בתנועה כועסת, כמו שמאיה עשתה ליד המדורה.
"זה נשמע כמו משהו שאמא שלך הייתה אומרת," הוא אמר לבסוף.
"זה משהו שאמא שלך אמרה," אמר דניאל. "לי. לפני שנה. ביום הראשון שעברתם לגור אצלנו. היא אמרה: 'יש לו אבא שלא יודע מה יש לו. תהיה סבלני. הוא בודק אם גם אתם תלכו.'"
* * *
בן הרים את הראש.
"אני רוצה להגיד לך משהו," אמר דניאל, "ואתה תכעס."
"מה?"
דניאל הכניס יד לכיס של המכנסיים הקצרים. הוא החזיק את הדבר הזה בכיס כבר חמישה ימים. כל יום הוא העביר אותו ממכנסיים למכנסיים, ממקום למקום, וכל יום הוא חשב היום אני מחזיר, וכל יום הוא לא החזיר. הוא הוציא את הדף. מקופל לארבע. עם שתי מילים בחוץ, בכתב יד עקום: לאמיר.
בן קפא.
"מצאתי את זה מתחת למיטה שלי," אמר דניאל. "בלילה של החושך. זה נפל לך מהכיס. אני… קראתי." הוא הניח את הדף על הדשא, ביניהם, בדיוק באמצע. "סליחה. לא הייתי צריך לקרוא. ולא הייתי צריך לשמור את זה חמישה ימים. לא נתתי את זה לאבא. לא סיפרתי לאף אחד. זה שלך."
בן הסתכל על הדף. הפנים שלו עברו דרך שלושה צבעים, אחד אחרי השני, כמו רמזור. אדום. לבן. ואז משהו אחר, שלא היה לו שם.
"קראת הכול?"
"כן."
"גם את השורה ה… המחוקה?"
"רק את ההתחלה," אמר דניאל. "היא נקרעה."
בן הושיט יד, לאט, ולקח את הדף. הוא לא פתח אותו. הוא רק החזיק אותו, כמו שמחזיקים משהו שיכול להתפוצץ.
"כתבתי שם," הוא אמר, "שבסוף כולם הולכים לברלין."
"אני יודע."
"אז…"
"אני לא הולך לברלין," אמר דניאל. "אני לא הולך לשום מקום. גם אבא לא. אתה יכול לכעוס עליו כמה שאתה רוצה. אתה יכול לכעוס גם עליי. אנחנו נישאר. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו כאלה. אנחנו נשארים."
בן החזיק את הדף עוד רגע. "גם את החלק על הפנקייקים קראת?" הוא שאל, בחשדנות.
"קראתי."
"אם אתה מספר לאמא שהפנקייקים של אמיר יותר טובים משלה, אני הורג אותך."
"אני לא אספר," אמר דניאל. "אבל אתה צודק. הם באמת יותר טובים. היא שמה בהם יותר מדי קינמון."
"היא שמה בכול יותר מדי קינמון," אמר בן, בייאוש של מי שסבל מזה שנים. "גם בשקשוקה."
"גם בשקשוקה," הסכים דניאל, ולרגע, במגרש החשוך, הם היו שני אנשים שחולקים סוד משפחתי נורא.
ואז בן קיפל את הדף עוד פעם, לשמונה, ותחב אותו לכיס, ליד חתיכת החבל של ליהי, שהוא עוד לא הספיק להחביא.
"אני הולך להביא את הכדור," הוא אמר, וקם, והלך לחושך.
דניאל חיכה. אחרי דקה, בן חזר, עם הכדור מתחת לזרוע. הוא לא התיישב שוב על הדשא. הוא התיישב על הספסל. על אותו ספסל. מטר אחד מדניאל.
"ואמא שלך?" הוא שאל, בשקט, בלי להסתכל. "איך… מה קרה לה?"
ודניאל, שלא סיפר את זה לאף אחד כבר שלוש שנים, הבין שהגיע התור שלו.