שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 99: התמונה הגדולה

קבלת הפנים הייתה באולם צדדי, עם שולחנות ארוכים, מפות לבנות, ועוגות. הרבה עוגות. ולוקאס עמד מול השולחן הראשון, עם צלחת ביד, ועם הבעה של מישהו שעומד מול האוקיינוס בפעם הראשונה.

קבלת הפנים הייתה באולם צדדי, עם שולחנות ארוכים, מפות לבנות, ועוגות. הרבה עוגות. ולוקאס עמד מול השולחן הראשון, עם צלחת ביד, ועם הבעה של מישהו שעומד מול האוקיינוס בפעם הראשונה.

"גרטה," הוא לחש. "תפתחי את המחברת. אנחנו מסמנים היום שבעה עשר מאכלים מהרשימה."

"עשרים ושלושה," אמרה גרטה. "ספרתי. אבל אתה לא תספיק."

"תראי אותי," אמר לוקאס.

והוא התחיל. עוגת גבינה ניו יורקית: חמש מתוך חמש, "אבל רק כי סבתא רות אמרה שזו לא ניו יורקית אמיתית, ואני רוצה לטעום גם את האמיתית". בראוניז: ארבע וחצי. פאי תפוחים: "שלוש, כי שטרודל של קלרה. סליחה, אמריקה." ומשהו ורוד ורוטט, שאף אחד לא ידע מה הוא, קיבל ממנו ציון מיוחד: "מפחיד. אבל טעים. כמו דוד בני בכובע."

אבל לפני שהספיק להגיע לעוגה השנייה, פליקס טיפס על כיסא. עם שלוש המצלמות על הצוואר, ועם המעיל הגדול, ועם קול שנועה לא שמעה ממנו אף פעם. קול חזק. קול של מישהו שיודע בדיוק מה הוא רוצה.

"כולם!" הוא קרא. "בבקשה! תמונה אחת! כל המשפחות. ביחד. עכשיו. לפני שמישהו הולך הביתה, ולפני שלוקאס גומר את כל העוגות."

"זה לא הוגן," אמר לוקאס, עם הפה מלא. "אבל זה נכון."

* * *

לסדר שלושים ושניים הורים, שישה עשר ילדים, ארבעה מבוגרים מיוחדים, סבתא אחת, ותום, לתמונה אחת, זה כמו לסדר חתולים בשורה. נועה הבינה את זה אחרי שתי דקות.

כולם רצו לעמוד ליד כולם. אמהות ביולוגיות רצו לעמוד ליד הילדים שלהן, ואמהות מאמצות רצו לעמוד ליד הילדים שלהן, ואלה היו אותם ילדים, ומישהו תמיד נדחק החוצה מהמסגרת. ופבלו ויאקוב התחילו להתווכח מי גבוה יותר, ועמדו גב אל גב, ונמדדו, ויצא שהם גבוהים בדיוק אותו דבר, ואז התווכחו על השיער.

וקיאן הודיע שהוא לא מצטלם בלי הכלב. כי הכלב, הוא הסביר, הוא חלק מהמשפחה, ואם כל המשפחות בתמונה, אז גם הוא. והכלב, כמובן, היה באירלנד. אז אויסין, אחרי שתי דקות של משא ומתן, הציע פתרון: קיאן יחזיק את הטלפון, עם התמונה של הכלב על המסך, מול המצלמה. וקיאן הסכים. ובתמונה, עד היום, אפשר לראות בשורה הראשונה טלפון קטן, ועליו כלב שחור ענק עם לשון ורודה.

אז גרטה לקחה פיקוד.

היא עמדה מול כולם, עם המחברת הכחולה, והסתכלה על הקבוצה כמו על לוח שחמט לפני מסע פתיחה. "הגבוהים מאחורה," היא הכריזה. "כמו צריחים. ההורים באמצע. כמו רצים. הילדים מקדימה. כמו רגלים. ורגלים, שימו לב, הם החשובים ביותר, כי רק הם יכולים להפוך למלכה."

"ומה אני?" שאל תום.

גרטה הסתכלה עליו. "אתה המלך. אתה עומד באמצע, ואף אחד לא נוגע בך."

תום עמד באמצע. עם שקית המגנטים. ולא זז מילימטר אחד, כל מה שקרה אחר כך.

וסבתא רות הודיעה שבגיל שלה לא עומדים בשורה האחורית, וגם לא באמצעית, והביאה כיסא, והתיישבה בשורה הראשונה, ליד תום, עם קופסת העוגיות על הברכיים. וגרטה, אחרי מחשבה קצרה, רשמה במחברת: "סבתא רות: מלכה. זזה לאן שהיא רוצה."

וג'ס, ליד גרטה, ציירה בטלפון מפה של האולם, עם נקודות צבעוניות, וכל נקודה עם שם, ושלחה אותה לקבוצה, כדי שכל אחד ימצא את המקום שלו. וזה עבד. כמעט. כי בני, שהלך לחפש את השירותים באמצע הסידור, הלך לאיבוד. באולם אחד. עם מפה. ג'ס מצאה אותו אחרי חמש דקות, במטבח של המלון, מחזיק מגש של מאפים, ומסביר לטבח, באנגלית איטית, שהוא מדריך טיולים בינלאומי.

* * *

ואז הגיע הרגע הקשה. שירה ואנה.

שתיהן רצו לעמוד מאחורי התאומות. כמובן. ושתיהן, באותו רגע, צעדו לאותו מקום, והתנגשו בכתף, ונעצרו. והסתכלו זו על זו. ונועה, מקדימה, הרגישה שכל האולם עוצר נשימה.

ואז אנה חייכה. וזזה הצידה. ונעמדה מאחורי נועה. ושמה יד על הכתף שלה.

ושירה, אחרי שנייה, הבינה, ונעמדה מאחורי אלה. ושמה יד על הכתף שלה.

כל אחת מאחורי הבת של השנייה. ותומאס ואדם, כמו בהסכם שאף אחד לא חתם עליו, עשו בדיוק אותו דבר. תומאס מאחורי נועה. אדם מאחורי אלה. ככה, כשנועה הרימה את העיניים למעלה, היא ראתה מעליה את אנה, ואת תומאס, ואת השפם הקטן שלו, זז. ואלה, לידה, ראתה מעליה את שירה, ואת אדם, שכבר פתח את הפה כדי להגיד בדיחה, ושירה סגרה לו אותו עם היד.

"ככה טוב," אמרה אנה בשקט. "ככה אף אחת לא חצי."

ונועה, מתחת ליד של אנה, חשבה שצריך להוסיף את זה לרשימה. סעיף עשרים. "יש לי ארבעה הורים. וזה לא יותר מדי. זה בדיוק." היא לא כתבה את זה, כי המחברת הייתה בתיק. אבל היא זכרה. והיא ידעה שאלה, לידה, חושבת בדיוק את אותו דבר, כי אלה לחצה לה על היד. פעם אחת.

* * *

אבל הרופאה פוקס לא רצתה להצטלם.

היא עמדה בצד, ליד הקיר, עם המעיל האפור, וידיים שלובות. "אני לא משפחה," היא אמרה, כשפליקס קרא לה. "אני רופאה. רופאות לא נכנסות לתמונות משפחתיות. זה לא מקצועי."

אלה יצאה מהשורה. עם השמלה הכחולה ועם הנעל האדומה והנעל הירוקה. והלכה אליה, על כל השטיח, מול כולם. ועמדה מולה.

"את היית הראשונה שבדקה אותי," היא אמרה. "בשלוש וחמישים ושמונה. לפני כולם. לפני שמישהו החליט משהו. רשמת לי דופק בפנקס, כדי לא לשכוח. את לא שכחת."

הרופאה פוקס לא אמרה כלום.

"זה משפחה," אמרה אלה. "אצלנו, לפחות. אני לא יודעת איך זה אצל רופאות."

הרופאה פוקס הסתכלה עליה הרבה זמן. ואחר כך, בלי מילה, הורידה את הידיים השלובות. והלכה, בצעדים הזקופים שלה, ונעמדה בקצה השורה האחורית. ליד הר גרובר. שהזיז את השפם שלו, למעלה, בצד ימין, בדיוק כמו פעם.

והמפקחת הובר, ליד שניהם, אמרה בשקט, בלי להזיז את הראש: "זה הדבר הכי לא מקצועי שראיתי אותך עושה, הלנה." והרופאה פוקס ענתה, גם בלי להזיז את הראש: "תשתקי, המפקחת."

* * *

ובצד, בקצה השורה האמצעית, עמדו בני וקלרה.

הם לא אמרו כלום. אף אחד מהם. הם רק עמדו, אחד ליד השנייה, כתף ליד כתף. ואז, לאט, כמו מישהו שבודק אם המים קרים, היד של קלרה מצאה את היד של בני. והוא לא עזב אותה.

כל הילדים ראו. כולם. שישה עשר ילדים, עשרים ושלוש מאכלים, ואפס הערות. כי ליבי אמרה, מראש, בקבוצה, בהודעה עם שלושה סימני קריאה, שמי שמעיר משהו, מוצא את עצמו בסרט התיעודי שלה, בתפקיד של העץ. וכולם שתקו. אפילו לוקאס.

פרט לתום.

"דוד בני מחזיק יד לקלרה!" הוא הודיע, בקול רם, מהאמצע, מהמקום של המלך, בלי להסתובב.

כל האולם העמיד פנים שלא שמע. שלושים ושניים הורים הסתכלו על התקרה המוזהבת. ובני, בצבע של העגבנייה הכי אדומה שקלרה אפתה אי פעם בפשטידה, אמר: "היא מחזיקה את שלי. זה שונה."

"נו," אמרה קלרה. במילה של תומאס. בדיוק במבטא שלו.

ותומאס, מאחורי נועה, אמר גם הוא "נו". בהסכמה. וזה היה, כך אמרה אנה אחר כך, הנו הכי מאושר שהיא שמעה ממנו בחיים.

* * *

פליקס כיוון את הטיימר. עשר שניות. ורץ.

בניסיון הראשון, הוא מעד על השטיח בדרך למקום שלו, ונפל, והתמונה יצאה עם שישים ושניים אנשים שמסתכלים למטה, בבהלה, על פליקס.

בניסיון השני, לוקאס נגס בדיוק ברגע הלא נכון, ויצא עם לחיים של אוגר.

בניסיון השלישי, חצי מהאנשים עצמו עיניים, כי הפלאש של פליקס היה, לדבריו, "מקצועי מאוד", ולדברי כל השאר, "כמו שמש".

ופליקס, אחרי כל ניסיון, רץ שוב אל המצלמה, והתנשף, ואמר "עוד אחד", ולא התעייף בכלל. כמו מישהו שחיכה שתים עשרה שנה, ויכול לחכות עוד עשר שניות, ועוד עשר, ועוד עשר.

ובניסיון הרביעי, שלוש שניות לפני הצילום, אדם הצליח סוף סוף להשתחרר מהיד של שירה. "מה אמר הגשר לנהר?" הוא שאל, בקול רם, לכל האולם.

"אדם, לא," אמרה שירה.

"אני תמיד כאן בשבילך. אתה רק תזרום."

והאולם כולו נאנק. שישים ושניים אנשים, בשמונה שפות, אנקה אחת גדולה, שהפכה, באמצע, לצחוק. צחוק אמיתי. מכולם. בבת אחת. ואלה צחקה הכי חזק, עם הנחירה, כי היא, כנראה, באמת אוהבת את כל הבדיחות שלו. ונועה צחקה גם, כי אי אפשר לא לצחוק כשאלה צוחקת.

והטיימר נגמר. קליק.

פליקס הסתכל על המסך הקטן של המצלמה הרבה זמן. ואחר כך הרים את הראש. "זהו," הוא אמר. "זאת התמונה. התמונה הכי טובה שצילמתי בחיים. לא כי היא חדה. היא בכלל לא חדה. אלא כי כולם בה. כולם."

והמפקחת הובר, מהשורה האחורית, ביקשה מיד עותק אחד לתחנה, "לקיר, מעל השולחן שלי, כדי שאזכור למה אני קמה בבוקר". והרופאה פוקס ביקשה עותק אחד, "לא בשבילי, לקיסר". ולוקאס ביקש עותק אחד, "בשביל ההיסטוריה", ואחר כך הודה, בשקט, שזה בשביל אמא שלו.

* * *

בינואר, הגיעה מעטפה מלינץ.

בתוכה היו שתי תמונות. אחת, התמונה עצמה, גדולה, ממוסגרת בעץ. ואחת קטנה, מצולמת בטלפון, מעט עקומה, של החנות של פליקס, עם החלון הישן, ועם היונה על אדן החלון. ובחלון הראווה, באמצע, בין כל המצלמות הישנות, תלויה התמונה הגדולה. ענקית. ומתחתיה שלט קטן, בכתב היד של פליקס: "לא למכירה. אף פעם."

ובאותו שבוע, ליבי הודיעה בקבוצה שהסרט התיעודי שלה הגיע לשלוש שעות וארבעים דקות, ושהיא מקצרת אותו, "בעזרת גרטה, בעיפרון". ולוקאס דיווח, גם בקבוצה, בגאווה רבה, שבסוף קבלת הפנים הוא סימן במחברת של גרטה עשרים ושלושה מאכלים מתוך עשרים ושלושה. וגרטה אישרה. ואמרה שהוא לא זז אחר כך שעה שלמה.

ובפתק, פליקס כתב שעותק נוסף נתלה במחלקת היולדות בסנט אורסולה, ליד הדלת של חדר שלוש מאות ושתים עשרה, בהוראת הרופאה פוקס, ושקיסר בדק אותו ואישר.

ובשורה האחרונה של הפתק, פליקס כתב עוד משהו. הוא כתב שהמפקחת הובר סיפרה לו, שבכלא, מרגרטה ביקשה לראות את העיתון עם התמונה. שהיא הסתכלה עליה הרבה זמן. ושהחזירה אותה בלי מילה.

נועה ואלה קראו את זה ביחד, על המיטות הצמודות, מתחת לחלון העגול. ולא אמרו כלום הרבה זמן.

"היא שאלה אם נזכור אותה," אמרה נועה בסוף.

"ואמרתי לה מה נזכור," אמרה אלה. והיא הצביעה על התמונה, על שישים ושניים האנשים הצוחקים, על בני האדום, על פוקס בקצה, על תום במרכז. "את זה. את כולם. את זה נזכור."

ותום, שעמד בפתח, עם התמונה הקטנה של החנות ביד, נכנס בלי לדפוק, והצמיד אותה למקרר של עליית הגג, הקטן, שאף אחד לא ידע שיש בו מגנט, עם מגנט חדש. "ארבע מאות וחמש," הוא אמר. "יונה. מלינץ. פליקס שלח."

החצי השני שלי פרק 99: התמונה הגדולה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין