שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 9: שתי משפחות בבית קפה אחד

בית הקפה "אדלווייס" עמד בפינה של כיכר קטנה בעיר העתיקה של זלצבורג, ונראה כאילו לא השתנה בו דבר מאז שהמציאו את הקצפת. היו בו שולחנות שיש עגולים, כיסאות קטיפה אדומה, מראות ענקיות במסגרות זהב, ומלצרים זקנים בווסטים שחורים, שהלכו בין השולחנות לאט ובכבוד, כמו אנשים שנושאים בידיהם לא מגשים אלא כתרים.

בית הקפה "אדלווייס" עמד בפינה של כיכר קטנה בעיר העתיקה של זלצבורג, ונראה כאילו לא השתנה בו דבר מאז שהמציאו את הקצפת. היו בו שולחנות שיש עגולים, כיסאות קטיפה אדומה, מראות ענקיות במסגרות זהב, ומלצרים זקנים בווסטים שחורים, שהלכו בין השולחנות לאט ובכבוד, כמו אנשים שנושאים בידיהם לא מגשים אלא כתרים.

ובוויטרינה, מאחורי הזכוכית, היו העוגות.

"אלוהים אדירים," לחש תום, ונצמד לזכוכית. "הן בגודל שלי. הן יותר גדולות ממני. הן יכולות לאכול אותי."

העוגות באמת היו מרשימות. היו שם עוגת שוקולד בגובה של שלוש קומות, עוגת תותים שהבריקה כמו תכשיט, עוגת אגוזים מכוסה בשכבה עבה של קרם, ועוגה אחת ורודה, עם פרח מרציפן בראשה, שתום הצהיר מיד שהוא מתכוון להתחתן איתה.

"אתה לא יכול להתחתן עם עוגה," אמרה שירה, בטון של מי שלא באמת מקשיבה. היא הסתכלה על הדלת. היא הסתכלה על הדלת כבר שבע דקות.

"למה לא?"

"כי אתה תאכל אותה בירח הדבש," אמר אדם, וצחק. אף אחד לא צחק איתו. הוא השתעל ושתק.

זה היה המצב בשולחן של משפחת גולד באותו בוקר: כולם ניסו להתנהג כרגיל, ואף אחד לא הצליח. אדם סידר את המזלגות על השולחן שוב ושוב, בזוויות ישרות, כאילו בונה גשר קטן. שירה לבשה את השמלה הכחולה, הטובה, שלבשה רק בקונצרטים, והחליפה אותה בבוקר שלוש פעמים. ונועה ישבה ביניהם והרגישה כאילו היא עומדת להיבחן בעל פה, בכל המקצועות, בבת אחת.

בשולחן הסמוך, שהמלצר הזקן קרא לו בנימוס "שולחן הצעירים", ישבו ליבי וג'ס. הן הבטיחו להתנהג בטבעיות. ליבי, שהבינה "טבעיות" בדרכה, הרכיבה משקפי שמש בתוך בית הקפה והחזיקה תפריט פתוח מול הפנים, כמו מרגלת בסרט ישן.

"היא לא רואה כלום," לחשה ג'ס.

"אני רואה הכול," לחשה ליבי. "אני רואה דרך התפריט."

"התפריט הפוך."

ליבי הפכה את התפריט בשקט, בכבוד, ולא אמרה עוד מילה.

ג'ס, מצידה, הביאה איתה דף מודפס ומקופל לארבע: הטבלה מאתמול, עם כל השאלות וכל התשובות, ועם שורה חדשה בתחתית שכתוב בה "סיכוי: קטן מהסיכוי שתום יפסיק לקנות מגנטים". היא החזיקה אותו בכיס, ליתר ביטחון, למקרה שאחד המבוגרים יתחיל להתווכח עם המציאות. "אנשים מתווכחים עם מציאות," הסבירה, "אבל קשה להם להתווכח עם טבלה."

* * *

בתשע וחצי בדיוק, הפעמון שמעל הדלת צלצל.

אלה נכנסה ראשונה. נועה מעולם לא ראתה אותה ככה: עם שמלה. שמלה ירוקה, פשוטה, ושתי נעליים באותו צבע, ושיער סרוק ואסוף, שכבר התחיל לברוח מהסיכה בצד שמאל. היא נראתה מגוחכת לגמרי, כמו חתול שהלבישו לו עניבה, והיא ידעה את זה, ונועה ידעה שהיא יודעת. הן הסתכלו זו על זו מעבר לחדר, וכמעט צחקו.

מאחורי אלה נכנסו אנה ותומאס.

אנה הייתה אישה נמוכה ועגולה, עם פנים רכות ועם שיער חום ומתולתל, והיא אחזה בכתף של אלה כמו שאוחזים במעקה במדרגות חשוכות. תומאס היה ענק. הוא נאלץ להתכופף קצת כדי לעבור בדלת, ונועה, שמעולם לא ראתה אותו, חשבה מיד שהוא נראה כמו עץ אלון שהחליט לבוא לבית קפה. הוא לבש חליפה, שהייתה כנראה החליפה היחידה שלו, והיא הייתה קצרה לו בשרוולים.

ולרגע אחד, ארוך מאוד, אף אחד לא זז.

שירה קמה. אנה עצרה. שתי האמהות עמדו משני צידי בית הקפה, וביניהן שולחנות השיש, והמלצרים, והעוגות, ושתים עשרה שנים.

ואז שירה הסתכלה על אלה.

נועה חשבה הרבה פעמים, אחר כך, על המבט הזה. זה היה מבט שאי אפשר לתאר במילים, למרות שליבי ניסתה, ומילאה עליו שלושה עמודים ביומן. זה היה מבט של מישהי שמסתכלת על משהו שאיבדה לפני הרבה שנים, ומצאה פתאום, בצורה אחרת, גדולה יותר, עם שמלה ירוקה ושיער שבורח מהסיכה.

אלה הסמיקה עד שורשי השיער.

"שלום," אמרה שירה, בגרמנית, בקול רועד. היא למדה קצת גרמנית בשנה ההיא בווינה, ושכחה כמעט הכול, אבל את המילה הזאת זכרה. "גְרִיס גוֹט."

"שלום," אמרה אנה, באנגלית, בקול רועד בדיוק באותה מידה.

והן לחצו ידיים. בנימוס. בזהירות. כמו שני שגרירים של מדינות שעוד לא החליטו אם הן אויבות או ידידות.

* * *

עשרים הדקות הבאות נכנסו להיסטוריה של שתי המשפחות בשם "עשרים הדקות המביכות".

כולם ישבו סביב שולחן אחד גדול, שהמלצרים הצמידו משני שולחנות קטנים. כולם היו מנומסים. מנומסים להחריד. אף אחד לא ידע מה להגיד, ולכן כולם דיברו על מזג האוויר.

"חם היום," אמר אדם.

"כן," אמר תומאס.

"אבל לא חם מדי," אמרה אנה.

"לא," הסכימה שירה. "בדיוק נכון."

"בבוסטון יותר חם," אמר אדם.

"אה," אמר תומאס.

שתיקה. המלצר הזקן הגיע, לקח הזמנות, והלך, ושמעו את הצעדים שלו מתרחקים כמו בכנסייה.

אדם, שלא יכול היה לסבול שתיקה, החליט שהגיע הזמן להציל את המצב. ולאדם גולד הייתה רק דרך אחת להציל מצבים.

"יודעים למה גשרים הם החברים הכי טובים?" הוא שאל, בקול עליז מדי.

אנה ותומאס הסתכלו עליו בנימוס.

"כי הם תמיד מחברים בין אנשים!" אמר אדם, וצחק.

שתיקה. ארוכה. עמוקה. שתיקה שאפשר היה לבנות עליה בית.

ואז תומאס צחק. זה היה צחוק קצר, נמוך ומנומס מאוד, "הֶה, הֶה", כמו מישהו שמנסה להזיז רהיט כבד בלי להעיר את השכנים. כולם ידעו שהוא צחק רק מנימוס. גם אדם ידע. אבל הוא היה כל כך אסיר תודה, שהסתכל על תומאס כאילו הוא החבר הכי טוב שהיה לו אי פעם.

"הוא צחק," לחש אדם לשירה.

"מנימוס," לחשה שירה.

"עדיין נחשב."

מתחת לשולחן, נועה הרגישה משהו נוגע לה ברגל. זו הייתה אלה, שבעטה בה בעדינות. נועה הרימה את העיניים, ואלה גלגלה עיניים לכיוון ההורים, בתנועה ברורה ובינלאומית שמשמעותה "מבוגרים", ונועה נאלצה לנשוך את הלחי מבפנים כדי לא לצחוק.

* * *

שירה לא הצליחה להפסיק להסתכל על אלה.

היא ניסתה. נועה ראתה שהיא מנסה. היא הסתכלה על העוגה, ועל המלצר, ועל המראות במסגרות הזהב. אבל כל כמה שניות העיניים שלה חזרו לאלה, כמו מחט של מצפן שחוזרת לצפון. היא הסתכלה על הידיים של אלה, ועל הנמשים שלה, ועל הדרך שבה היא החזיקה את המזלג, ועל השיער שברח מהסיכה. היא הסתכלה כמו מישהי ששותה מים אחרי מסע ארוך במדבר.

ואנה לא הצליחה להפסיק להחזיק את אלה.

גם את זה היא ניסתה. אבל היד שלה הייתה כל הזמן על אלה: על הכתף, על הגב, על היד, מסדרת לה את השיער, מנגבת לה פירור מהסנטר. בכל פעם ששירה הסתכלה על אלה, היד של אנה התהדקה עוד קצת, כמו מי שמחזיקה בלון ברוח חזקה.

ואלה ישבה ביניהן, עם המבט של האחת והיד של השנייה, וניסתה לאכול עוגת אגוזים, ונראתה כמו מי שיושבת בין שני תנורים.

נועה הרגישה כלפיה משהו שלא הרגישה אף פעם כלפי אף אחד. זה היה משהו בין רחמים לצחוק לבין רצון עז לקחת אותה ביד ולברוח איתה החוצה, לכיכר, לשמש. היא חשבה שאולי ככה מרגישים אחים. היא לא ידעה. היה לה רק תום, ותום, כרגע, היה עסוק בניסיון לשכנע את המלצר הזקן לתת לו את פרח המרציפן מהעוגה הוורודה.

* * *

ואז הגיעה קלרה.

שמעו אותה, כמו תמיד, לפני שראו אותה. הפעמון מעל הדלת לא צלצל, הוא נאנק, כי הדלת נפתחה בכוח רב כל כך שכמעט נתלשה מהצירים. ובפתח עמדה אישה גדולה, עם סינר לבן מלא קמח, עם לחיים אדומות ועם מגש ענק בידיים, שעליו הייתה פירמידה של עוגיות.

"אַנָה!" היא צעקה, על פני כל בית הקפה. "אמרתי לך שאני באה! אמרתי לך שאני לא נותנת לך לעשות את זה בלי עוגיות!"

"קלרה," אמרה אנה, וכיסתה את הפנים. "המאפייה שלך ממול," הסבירה בשקט לשירה, "והיא… היא אחותי."

"ראיתי," אמרה שירה, ולראשונה באותו בוקר, חייכה חיוך אמיתי.

המלצר הזקן ניסה לעצור את קלרה. הוא אמר משהו על כך שאסור להכניס אוכל מבחוץ לבית הקפה. קלרה הסתכלה עליו, ואמרה משהו קצר בגרמנית, ונתנה לו עוגייה. הוא הסתכל על העוגייה, טעם, הרים גבה, ונסוג אחורה בלי מילה, כמו מי שהובס בכבוד.

קלרה צעדה אל השולחן, הניחה את המגש באמצע, בדיוק מעל המזלגות שאדם סידר בזוויות ישרות, ונעמדה עם הידיים על המותניים.

"אז ככה," היא הכריזה, באנגלית רועמת עם מבטא עבה כמו בצק. "אני קלרה. אני הדודה. אני לא יודעת מה קורה פה, ואני לא שואלת. אבל אני רואה פה ארבעה פרצופים חמוצים כמו לימון, שתי ילדות יפות שלא אוכלות, וילד אחד שמנסה לגנוב פרח מעוגה. ואני אומרת לכם," והיא הצביעה עליהם, אחד אחד, באצבע מלאה קמח, "אף אחד לא יוצא מפה עד שהוא טועם."

שתיקה.

ואז אדם, שלא היה יכול לעמוד מול מישהי שמכריזה הכרזות כמוהו, לקח עוגייה. אחריו לקחה שירה. אחריה תומאס, שלקח שלוש. אנה לקחה אחת, וצחקה, ואמרה לאחותה משהו בגרמנית שנשמע כמו "את בלתי אפשרית", וקלרה אמרה משהו שנשמע כמו "אני יודעת".

העוגיות היו עם שזיפים ועם קינמון, ועוד משהו, משהו שאף אחד לא הצליח לזהות.

"מה זה?" שאל אדם, בפה מלא. "מה זה הטעם הזה?"

"סוד," אמרה קלרה. "גנבתי חצי ממנו מפראו ליכטנברג, ואת החצי השני אני עוד מחפשת."

וזה היה, אחר כך הסכימו כולם, הרגע שבו הקרח נשבר. לא בגלל הבדיחה של אדם, ולא בגלל מזג האוויר, אלא בגלל שש עשרה עוגיות שזיפים ודודה אחת עם קמח על האף. כי פתאום כולם דיברו, וכולם צחקו, ושירה ואנה גילו ששתיהן שונאות לנהוג בגשם, ותומאס ואדם גילו ששניהם יודעים לבנות דברים, ותום קיבל, סוף סוף, את פרח המרציפן.

באמצע כל הרעש, כשאיש לא שם לב, תומאס רכן מעט לעבר שירה. הוא הסתכל עליה רגע ארוך, בעיניים האפורות והשקטות שלו, ואחר כך אמר, באנגלית איטית וכבדה, כאילו כל מילה היא קרש שהוא מניח בזהירות על הקודם:

"היא ילדה טובה. חזקה. עקשנית. מצחיקה." הוא עצר, וחיפש את המילה הבאה. "היא הייתה… תינוקת קטנה מאוד. עכשיו היא לא קטנה."

שירה הביטה בו, והעיניים שלה התמלאו דמעות. "תודה," היא לחשה. "תודה ששמרת עליה."

תומאס הנהן. הוא לא אמר שום דבר נוסף. אבל נועה, שראתה הכול, ראתה שהוא לוקח עוד עוגייה רק כדי שיהיה לו משהו לעשות עם הידיים, ושהיד הענקית שלו רועדת קצת.

"נו," הוא אמר לבסוף, לעוגייה.

ומתחת לשולחן, אלה מצאה את היד של נועה, והחזיקה אותה. חזק.

בשולחן הסמוך, ליבי הורידה את משקפי השמש, ניגבה דמעה, ולחשה: "קאט. זה היה מושלם."

החצי השני שלי פרק 9: שתי משפחות בבית קפה אחד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין