דמע עיני פרק חמישי

שימי לא הצליח להירדם באותו לילה. הוא שכב במיטה ובהה בתקרה, ושמע מבעד לקיר את הנשימות הכבדות של אריאל, שמדי פעם הפכו ליבבה קטנה ואז נרגעו שוב. פעמיים הוא קם, ניגש על קצות האצבעות לחדר האורחים, תיקן את השמיכה שנפלה וחזר למיטה. "רבונו של עולם," הוא לחש לתוך החושך, "תן לי כוח להיות לו אבא."

בבוקר הוא יצא למניין של 7:30 עם עיניים אדומות. רחוב רשב"ם עוד היה רדום, רק כמה ילדים עם ילקוטים גדולים מדי מיהרו לכיוון התלמוד תורה, ומכונית של חלוקת לחם חסמה חצי מהכביש. ליד הקיוסק בפינה עמדה מכונית שחורה, נקייה ומבריקה מדי בשביל רחוב של אברכים. שימי העיף בה מבט ומיהר להמשיך. "אני מתחיל לראות דברים," הוא נזף בעצמו, "כל רכב יפה בבני ברק זה כבר מאפיה?"

בבית הכנסת, אחרי התפילה, הוא הרגיש יד על הכתף. "הרב," זה היה איתן כהנא, "שמעתי מה שקרה. משתתף בצערך, באמת." "תודה," אמר שימי והופתע, "מאיפה שמעת?" "אתה יודע איך זה בכולל," חייך איתן חיוך קטן, "אריה ברניל דאג שכולם ידעו. ואיך הילד? הוא אצלכם עכשיו, נכון?" "כן, ברוך השם," ענה שימי בקצרה. "ואתם נשארים בבית בימים הקרובים, או נוסעים למשפחה?" המשיך איתן להתעניין. "עוד לא החלטנו," אמר שימי, והרגיש משהו לא נעים מתגנב לגבו. "טוב, אני חייב לרוץ, רבקה מחכה." "ברור, ברור," אמר איתן, "תמסור לה שאני משתתף בצער."

כשחזר הביתה, הבית היה שקט מדי. רבקה ישבה במטבח מול כוס תה שהתקררה מזמן. "הוא קם?" שאל שימי. "הוא קם לפני חצי שעה," לחשה רבקה, "הוא יושב בחדר על הרצפה עם הדובי שלו ולא מוכן לצאת. הבאתי לו שוקו, הוא אפילו לא הסתכל עליי." "אני אלך אליו," אמר שימי ופשט את החליפה.

אריאל ישב בפינת החדר, מכווץ, והחזיק את בובי הדובי צמוד לחזה. "בוקר טוב, אריאלי," אמר שימי והתיישב על הרצפה לידו. אריאל לא ענה. כמה דקות הם ישבו ככה בשתיקה, ושימי לא ניסה לדבר. הוא למד מאתמול שלפעמים מילים רק מקלקלות.

"אבא," אמר אריאל פתאום בקול צרוד, "אמא אמרה לי משהו." "מה היא אמרה, חמוד?" "היא אמרה שאם פעם יקרה משהו, אני צריך לתת לאבא את בובי. רק לאבא. לא לאף אחד אחר." הוא הושיט לשימי את הדובי בידיים רועדות. "אבל אני רוצה שהוא יחזור אליי."

שימי לקח את הדובי בזהירות, כאילו היה עשוי זכוכית. "הוא יחזור אליך מיד," הבטיח. הוא הפך את הדובי והרגיש מתחת לפרווה הדלילה משהו קשה. בגב הדובי היה רוכסן קטן, מוסתר בתוך התפר. שימי פתח אותו לאט. בפנים, עטופה בשקית ניילון, הייתה מעטפה לבנה קטנה, ועליה בכתב יד שהכיר טוב מדי: "לשימי. רק לשימי."

הלב שלו התחיל לדפוק. הוא הכניס את המעטפה לכיס החולצה, סגר את הרוכסן והחזיר את הדובי לאריאל. "הנה, הוא חזר אליך," הוא אמר. אריאל חיבק את בובי, ולראשונה מאתמול משהו בפנים שלו נרגע. "אבא, אמא ידעה שיקרה משהו?" הוא שאל פתאום. שימי בלע את הרוק. "אני לא יודע, חמוד," הוא אמר, וזו הייתה האמת.

רבקה ראתה את הפנים של שימי כשיצא מהחדר והבינה שמשהו קרה. הוא סימן לה בראש לכיוון המרפסת. הם יצאו וסגרו את הדלת מאחוריהם. "מה קרה?" היא לחשה. שימי הוציא את המעטפה. "זה היה בתוך הדובי שלו. שירן אמרה לו לתת את זה רק לי אם יקרה משהו."

ידיו רעדו כשפתח את המעטפה. בפנים היה דף אחד מקופל ומפתח קטן מכסף, עם מספר חרוט עליו: 214. רבקה התקרבה והם קראו ביחד, בשקט:

"שימי. אם הדף הזה אצלך, כנראה שלא הספקתי לספר לך בעצמי. אני מצטערת על הרבה דברים, ועל זה שעזבתי אותך עם כל השקרים ההם אני מצטערת יותר מכל. אבל עכשיו זה לא חשוב. מה שחשוב זה אריאל. תשמור עליו. אל תיתן לאף אחד לקחת אותו, גם לא אם יגיעו עם עורכי דין וניירות ויגידו שיש להם זכות. אין להם. המפתח הזה יסביר לך הכל, אבל אל תמהר לפתוח. קודם תלך להורים שלי. אמא יודעת איפה. ושימי, אם מישהו יקרא לך בשם שאינו שלך — תתרחק ממנו. שירה."

רבקה הניחה יד על הפה. "שירה," היא לחשה, "היא חתמה שירה." שימי לא ענה. המילים "בשם שאינו שלך" ניקרו בראשו כמו פטיש. "רבקה," הוא אמר לאט, "את זוכרת שסיפרתי לך על האברך החדש, איתן כהנא?" "זה שליווה אותך הביתה?" "כן. במעריב הוא קרא לי 'הרב גולד'. חשבתי שהוא סתם התבלבל עם ראש הכולל." השתיקה שנפלה ביניהם הייתה כבדה יותר מכל מילה. "והבוקר," הוסיף שימי, "הוא שאל אותי אם אנחנו נשארים בבית או נוסעים."

"שימי," אמרה רבקה בקול שקט ויציב שהפתיע אותו, "אנחנו לא נכנסים עכשיו לפאניקה. יש לנו ילד בבית שאיבד את אמא שלו אתמול, וזה הדבר הראשון. היא כתבה ללכת להורים שלה, ככה גם אנחנו תכננו. אז הולכים היום." "היום?" "היום," היא אמרה בהחלטיות, "אבל קודם אתה צריך לעשות לו קריעה, כמו שהרב לוין אמר."

שימי הביט בה בהערצה. "מאיפה יש לך את הכוחות האלה?" הוא שאל. היא חייכה חיוך עקום. "הייתה לי פעם הזדמנות ללמוד להישאר רגועה כשהכל מתפרק," אמרה, ולפני שהספיק לשאול, כבר נכנסה הביתה.

את הקריעה הם עשו יחד, בחדר של אריאל. שימי הסביר לו בעדינות שכשמישהו קרוב מאוד הולך לעולם, יהודים קורעים קצת את הבגד, כדי להראות שהלב שלהם נקרע. אריאל הקשיב בעיניים גדולות. "גם הלב שלי נקרע," הוא אמר בשקט. "אני יודע, חמוד," אמר שימי, וקולו נשבר. "אני יכול לקרוע לבד?" שאל אריאל. שימי הביט ברבקה. היא הנהנה. שימי עשה חתך קטן בצווארון החולצה עם מספריים, ואריאל משך בשתי ידיים. הבד נקרע בקול רך, ואריאל פרץ בבכי, אבל זה היה בכי אחר מאתמול, בכי שקט, של ילד שמבין.

ואז קרה משהו שרבקה לא תשכח עוד הרבה שנים. אריאל, עם החולצה הקרועה והפנים הרטובות, הסתובב והניח את הראש על הכתף שלה. רק לרגע. רק לשנייה אחת. היא לא זזה, פחדה לנשום כדי לא לקלקל את הרגע, ורק העבירה יד רכה על השיער הבלונדיני שלו. "את לא אמא שלי," הוא מלמל לתוך הכתף שלה. "אני יודעת, מתוק," לחשה רבקה, "ואני לא צריכה להיות. אני רק רוצה להיות פה בשבילך." הוא לא ענה, אבל גם לא התרחק.

אחר הצהריים הם הלכו ברגל לבית ההורים של שירן, בקצה רחוב רבי עקיבא. הרחוב היה הומה כהרגלו: אברכים עם סלים מהמכולת, אמהות עם עגלות כפולות, נער ישיבה שרץ עם ערימת ספרים מהדפוס. אריאל החזיק חזק ביד של שימי והביט סביב בתדהמה. "למה כולם פה לבושים אותו דבר?" הוא שאל. "לא כולם," צחק שימי למרות הכל, "תסתכל טוב, לזה יש כובע אחר." אריאל הסתכל טוב והחליט שזה בדיוק אותו כובע.

בכניסה לבניין הייתה תלויה מודעת אבל קטנה. שימי עצר מולה רגע ארוך. "האשה שירה ע"ה," היה כתוב שם. לא שירן. שירה. ההורים בחרו לכתוב את השם שנתנו לה, והוא הבין שזה הכאב שלהם, לא שלו. הוא נשם עמוק ועלה במדרגות.

הדירה הייתה מלאה מנחמים. האבא של שירן, ר' יעקב, ישב על כיסא נמוך בקצה הסלון, זקנו הלבן מונח על חולצה קרועה. כשראה את שימי בפתח הדלת הוא קם, למרות שאבל לא אמור לקום, ושימי ראה שעיניו מלאות דמעות. אבל אז מבטו ירד אל הילד הקטן שעמד מאחורי רגלו של שימי, עם החולצה הקרועה והשיער הבלונדיני, ור' יעקב נשען על הקיר כאילו מישהו היכה אותו. "אריאל," הוא לחש, "אריאל'ה שלנו." אריאל התחבא עוד יותר מאחורי שימי. "זה סבא," לחש לו שימי. "סבא שלך, אבא של אמא." אריאל הציץ. "סבא?" הוא שאל בהיסוס. "אני לא מכיר אותך." המילים היו פשוטות, אבל כל מי שהיה בחדר הרגיש איך הן חותכות. ר' יעקב התיישב בכבדות על הכיסא הנמוך והסתיר את פניו בידיו.

רבקה הייתה זו שהצילה את הרגע. היא התכופפה אל אריאל ואמרה לו בשקט: "אתה יודע, אמא שלך הייתה ילדה קטנה בבית הזה. אולי סבא יכול להראות לך תמונות שלה כשהייתה קטנה כמוך?" עיניו של אריאל נדלקו. ר' יעקב הרים את ראשו, וכעבור דקה ישבו סבא ונכד על הספה, אלבום ישן פתוח על הברכיים, ואריאל הצביע ושאל ושאל. "זאת אמא? עם צמות? אמא אף פעם לא עשתה צמות!" ומשהו בחדר נרגע.

שימי עמד בצד והרגיש מבט. אמה של שירן, מרת דבורה, ישבה בפינה ולא הסירה ממנו את עיניה. כשהמנחמים התחלפו, היא סימנה לו בעדינות לבוא למטבח. הוא נכנס אחריה. היא סגרה את הדלת.

"היא השאירה לך משהו," היא אמרה. זו לא הייתה שאלה. שימי היסס, ואז הנהן. "מפתח." מרת דבורה עצמה את עיניה לרגע. "אז היא באמת פחדה," היא לחשה. "היא התקשרה אליי שבוע לפני. אחרי כמעט שלוש שנים שלא דיברנו כמו שצריך, היא התקשרה ובכתה כמו ילדה קטנה. היא אמרה שהיא ראתה משהו שהיא לא הייתה צריכה לראות, אצל ז'אן, עוד לפני הגירושין. ושעכשיו מישהו רוצה ממנה את זה בחזרה. ביקשתי שתבוא הביתה, שתספר לאבא. היא אמרה שאסור, שזה רק יסכן אותנו."

"מה היא ראתה?" שאל שימי, וקולו נשמע לו זר. "אני לא יודעת," אמרה מרת דבורה, "היא אמרה רק דבר אחד: שאם יקרה לה משהו, זו לא תהיה תאונה. ושאתה תדע מה לעשות." היא פתחה מגירה, הוציאה פתק קטן וכתבה עליו כתובת בתל אביב. "זה סניף דואר. היא אמרה שהמפתח הוא לתיבה שם." היא הניחה את הפתק בידו וסגרה עליו את אצבעותיו. "שימי, אנחנו חטאנו לך. האמנו לה כשלא היינו צריכים. עכשיו אני מבקשת שתאמין לה אתה."

כשחזרו לסלון, אריאל צחק. זה היה הצחוק הראשון שלו מאז שהגיע לבני ברק, צחוק של ילד אמיתי, על תמונה של שירה בת שש עם פרצוף מלוכלך בעוגת שוקולד. רבקה קלטה את המבט של שימי והבינה שעכשיו הוא לא יגיד לה כלום, ושעוד הלילה הוא יגיד לה הכל.

הם נפרדו בחום. ר' יעקב ליווה את אריאל עד הדלת ונתן לו את התמונה עם עוגת השוקולד. "שתהיה לך," אמר בקול חנוק, "שלא תשכח איך אמא צחקה." אריאל החזיק את התמונה בשתי ידיים כמו אוצר.

הם ירדו במדרגות. בדיוק כשיצאו מהבניין, חנתה מול הכניסה פורשה כסופה. הדלת נפתחה, ויצא ממנה גבר גבוה בחליפה כהה, ושערו הכסוף מסורק בקפידה. שימי קפא במקומו. הוא זיהה אותו מיד: זה היה האיש עם השיער הכסוף והפורשה, אותו אחד שלא הצליח להוציא מהראש.

הגבר עבר לידם בצעדים איטיים, בדרכו אל ניחום האבלים. לרגע קצר מבטו נעצר, לא על שימי ולא על רבקה, אלא על הילד הקטן עם החולצה הקרועה, שהחזיק תמונה ישנה בשתי ידיו. ואז הוא חייך, חיוך דק וקר, ונכנס לבניין.

אריאל משך בשרוול של שימי. "אבא," הוא לחש, "אני מכיר את האיש הזה. הוא היה אצלנו בבית. אמא בכתה אחרי שהוא הלך."