קרוב רחוק פרק אחד

נועה יצאה מהבית במהירות. יש לה עוד הרבה דברים להספיק לפני שתיקח את יעל מהמטפלת. החיים במושב לא כל כך קלים כמו שחשבה, ולה כבר מתחיל להימאס. אבל היא לא יכלה להישאר לבדה בעיר הגדולה.

חיים עזב, קם והלך. זה מעלה לה דמעות בפעם המאה. למה זה קרה לה? איך זה יכול להיות? הם הרי ביררו הכל לפני החתונה. איך דבר כזה יכול לקרות ככה פתאום? נכון היו קשיים, אבל היא חשבה שהם צלחו אותם. היא חשבה שהכל נגמר והם מתחילים מחדש. אין לה מושג מה קרה, חיים אפילו לא טרח להסביר.

היא רק מנסה להאמין שהכל לטובה וזה בסדר, אבל קשה לה. היא נשארה לבד; היא ויעל. יעל. היא שוב בוכה. תינוקת בת חצי שנה שנשארה בלי אבא, והיא אפילו לא תזכור אותו. אולי עדיף ככה. למה היא צריכה לדעת שאבא שלה נטש אותה ועזב הכל בגלל כסף וקצת קשיים וצרות? הכל – אותה, את יעל וגם את אלוקים.

היא לא תשכח את היום שהכל התחיל. הוא חזר מהתפילה והחל לומר כל מיני אמירות מוזרות על זה שנמאס לו, וקשה לו, ורע לו. היא לא ממש הבינה על מה הוא מדבר, אבל ניסתה לנחם ולהכיל. אבל היה קשה. ואז הוא גם התחיל לומר שחיי הנישואין קשים לו. היא בכתה ושתקה. היה לה קשה לשמוע את זה, אבל היא ניסתה עד כמה שיכלה להבין שהוא בתקופה קשה, וקיוותה שזה רק עניין של זמן והכל עומד להיגמר, והם ימשיכו להיות המשפחה המאושרת – זו שהייתה לפני שהכל התחיל.

אבל זה רק החריף והידרדר. הוא התחיל להבריז מתפילות, לא לברך, לא ליטול ידיים וכל הדברים הבסיסיים ביהדות. וכמובן המשיך לומר אמירות משונות שרק נהיו גרועות עם הזמן על הכל: על חיי נישואין, על יהדות, על חיים באופן כללי ועוד אמירות מהסוג הזה.

ואז… ואת אותו לילה היא לא הצליחה לשכוח למרות שרצתה. הוא חזר מעוד איזה בילוי, שלאחרונה נהיו אצלו די תדירים. היא בדיוק גמרה להרדים את יעל. הוא נכנס הביתה מגולח בצורה מוזרה, מאלו שלא רואים באזור שבו הם גרים, ואמר שזהו – הוא מחליט לעזוב הכל. היא הסתכלה עליו ושאלה בקול מרוסק: "מה?" והתחילה לבכות. הוא אפילו לא הסתכל לכיוונה, רק הלך להתקלח. "לפחות הריח הנורא שהביא עימו לא ירדוף אותה בלילה", חשבה והלכה למיטתה.

ואז החלו מחשבות נוראיות לרוץ לה בראש. היא ניסתה להדחיק אותן ולהחליט שהיא תיתן לזה עוד קצת זמן ותקבל אותו כמו שהוא, וקיוותה שהוא כן יחליט בסופו של דבר לחזור להיות אותו חיים שאיתו התחתנה – הבחור הרציני, השקול והלמדן, לא זה שהיא ראתה באותו ערב נורא.

הוא נכנס למיטה. היא זרקה לו "לילה טוב", הוא המהם לעברה איזה משהו בלתי מוסבר ונרדם. אבל לה היה קשה להירדם. בשלוש לפנות בוקר היא הצליחה סוף סוף לשקוע בשינה עמוקה. היא קמה, שמעה בכי, סובבה את הראש לכיוון השעון. השעה הייתה עשר בבוקר. היא נבהלה. יעל המשיכה לבכות בשקט. היא הייתה אמורה לקום ולקחת את יעל למטפלת.

היא ניסתה לקום, אבל נזכרה בליל אמש, נזכרה במחשבות שעברו לה בראש ולא ידעה מה עומד לקרות. היא העדיפה להתנתק מהמחשבות ולהתחיל את סדר יומה העמוס. הראש שלה כאב. היא הלכה באוטומט לכיוון המטבח, פתחה את הארון ולקחה את הכדור הכל כך מוכר שליווה אותה בכמה חודשים האחרונים, בעקבות כאבי הראש הבלתי נגמרים מחוסר השינה ומהמחשבות שלא מפסיקות לרוץ לה בראש.

מה יהיה איתה? מה יהיה עם יעל? מה יהיה עם הבית שהם בנו למרות הקשיים? האם הכל עומד להיגמר, להסתיים? היא שוב ניסתה להדחיק את המחשבות. "די נועה, את חייבת להתפקס ולשלוח את יעל למטפלת". אחר כך חיכו לה מלא מטלות להספיק לעשות, ואפילו אין לה מושג מה קורה עם חיים.

טוב, דבר ראשון היא תלך אל יעל, שכבר כנראה התעייפה מהבכי המתמשך וחזרה לישון. היא תכין לה בקבוק ותלביש אותה. היא רוצה להספיק להביא אותה למטפלת עד אחת עשרה. אחר כך עליה לצאת לבית הספר בו היא מלמדת. היא רצה לבדוק, קיוותה שהיום המערכת שעות שלה מתחילה באחת עשרה וחצי ולא מוקדם יותר. היא פתחה את היומן. אוקיי, משהו אחד מסתדר לה היום – היא מתחילה באחת עשרה וחצי. היא קצת נרגעה.

יש לה כמה דקות לנוח לפני שהיא הולכת להלביש את יעל. אבל אז נזכרה שהיא עדיין לא ניסתה להתקשר לחיים. היא מקווה שהוא יענה לה. היא כבר לא יודעת מה יהיה המעשה הבא שלו. הוא בטוח לא בכולל וגם לא בתפילה, אותם הוא זנח כבר לפני חודש-חודשיים לצערה.

היא ניסתה להתקשר. הקו היה ללא מענה. היא ניסתה עוד פעם-פעמיים והתייאשה. התיישבה בעייפות על הספה. ואז הפלאפון צלצל. היא הייתה בטוחה שזה חיים, אז היא ענתה במהירות בלי להסתכל על הצג: "הלו חיים?". אבל אמא שלה אמרה לה: "זה לא חיים, נועה, זאת אני, אמא".

"כן אמא, מה נשמע?". "ב"ה", אמרה אמא שלה, "רציתי שתבואי איתי היום לקניות. תביאי את יעל, נקנה לה כבר כמה בגדים לחגים, ואולי תקני משהו גם לחיים", המשיכה אמא לדבר.

אבל שוב חיים עלה לה לראש. כבר כמה חודשים היא מתחמקת מפגישות עם המשפחה שלה או של חיים, לא רוצה שהם יראו אותו במצבו העכשווי. מעדיפה להסתיר כמה שיותר. היא התנתקה שוב ממחשבותיה כששמעה שוב את קולה של אמה: "הלו? נועה? את איתי?". "כן", אמרה נועה, "סליחה, לשנייה לא הייתי מרוכזת. כן אמא, אני אצא איתך, אבל אני חייבת להזדרז, אני צריכה עוד לקחת את יעל למטפלת". "מה? למה היא לא אצל המטפלת? נועה, מה קרה?". "קמתי קצת מאוחר". "את לא מרגישה טוב?" שאלה אמה בחשש, "את רוצה שאבוא?". "לא אמא, אני בסדר. קצת כאב לי הראש אבל עכשיו אני בסדר, ואני צריכה להתחיל בבית הספר באחת עשרה וחצי. אז להתראות אמא, ניפגש היום בעזרת ה'". "להתראות נועה, ואם את צריכה עזרה תתקשרי, אני אבוא לעזור לך. אני בחופש היום". "תודה אמא, להתראות".

אמא של נועה ניתקה את הפלאפון. היא הייתה לא רגועה. משהו עובר על נועה, לב של אמא מרגיש. אבל מה כבר יכול להיות? היו קשיים, אבל הכל מאחוריהם – ככה היא לפחות יודעת. יכול להיות שקרה משהו נורא. היא כבר תקופה מתחמקת מלבוא לשבתות ולביקורים, והיא הניחה לה, לא רצתה ללחוץ. אבל אולי הבת שלה במצוקה. היא תפגוש אותה היום ותנסה לגשש. ככה החליטה אמא של נועה. אבל לו רק הייתה יודעת איזה תקופה קשה נועה והיא ובעלה ויעל הקטנה עומדים לעבור. לו רק ידעה מה עומד לקרות.

נועה נאנחה בהקלה. יעל הייתה אחרי אוכל, לבושה ומאורגנת כמו שצריך. והיא גם לבושה, והיא יושבת בעגלה מוכנה ליציאה. התיק מוכן. נשאר לה רק מבחנים להכניס לתיק, היא לא רוצה לאכזב את התלמידות שלה. היא מצאה את ערימת המבחנים, הכניסה לתיק, לקחה גם את שקית הזבל שהייתה מונחת במטבח ויצאה. היא תספיק להגיע למטפלת עד אחת עשרה וחמישה, ואז יש לה עוד רבע שעה-עשרים דקות עד שהיא תגיע לבית הספר.

השעה הייתה אחת עשרה ועשרה כשקו חמש עשרה נכנס לתחנה. היא עלתה, תיקפה את הרב קו, התיישבה והייתה ממש גאה שהצליחה לעמוד בלו"ז שהציבה לעצמה למרות כל מה שיש לה על הראש. היא נזכרה שחיים עדיין לא ענה לה. אין לה מושג מה קורה איתו. היא ניסתה שוב, ופתאום תוך כדי היא רואה על הצג את המספר של חמותה. מה קרה היום שכולם כל כך מתעניינים? האם הם מתחילים לחשוד במשהו? היא ענתה.

"הלו? יעל? כן, מה נשמע?". "מה איתך?" שאלה יעל. "אני בסדר ב"ה", ענתה. "מה שלום המשפחה?" המשיכה היא. "בסדר גמור", ענתה חמותה, "תקשיבי נועה, חיים לא ענה לי. הוא כנראה בכולל".

"הוא לא בכולל זה בטוח", חשבה נועה אבל לא אמרה דבר. "והרבה זמן לא הגעתם אלינו לשבת. תרצו אולי לבוא השבוע?" המשיכה חמותה, בלי לראות את כל המחשבות שעוברות לנועה בראש.

אבל נועה שוב לא הייתה מרוכזת. אפילו לאמא שלו הוא לא עונה? משהו קרה לו. זה ממש מוזר שלאמא שלו הוא לא עונה, הוא תמיד מכבד אותה מאוד. "אז מה את אומרת נועה? אתם תבואו?". היא שמעה שוב פעם את קולה של חמותה חודר לתוך מחשבותיה. היא לא ידעה מה לענות. רצתה לשאול את חיים, אבל הוא לא לידה כרגע.

"אני אחזיר לך תשובה היום בערב בעזרת ה'", ענתה נועה ושמה לב שבתחנה הבאה עליה לרדת. היא הסתכלה על השעון וראתה שממש עוד כמה דקות צלצול ועליה להזדרז. "אז להתראות, אני אחזור אלייך הערב בעזרת ה'. בכל אופן תודה על ההזמנה". "להתראות, נשמח מאוד שהתשובה תהיה חיובית. אנחנו מתגעגעים ליעל מאוד, הרבה זמן לא ראינו אותה". "טוב, אין בעיה, נדבר. להתראות".

היא ניתקה והזדרזה לרדת. למזלה התחנה יחסית קרובה לבית הספר. היא נכנסה בשער, הלכה לחדר מורות והתנתקה מכל מה שמחכה לה: חיים שלא עונה, היציאה עם אמה והתשובה שהיא עוד חייבת לחמותה. תלמידותיה אינן אשמות בחייה האישיים ובצרותיה. היא נכנסה לכיתת הלימוד והחלה ללמד.

באותו הזמן בדיוק, חיים פקח את עיניו. כאב לו קצת הראש. הוא ניסה להבין איפה הוא ומה קרה לו. הוא מרגיש קצת מעורפל. מה הוא עשה? הוא לא מצליח להיזכר. הוא מצליח להיזכר שהוא יצא מהבית בארבע וחצי. נועה ישנה, וטוב שכך, עדיף שלא תדע מה קורה איתו.

הוא מתיישב על המיטה. איפה הוא? מה זה המקום הזה? ואז נכנס בחור צעיר בערך בגילו. זה היה רונן. "הו חיים, שמח שהתעוררת", אמר רונן. "איפה החברים עכשיו?" שאל חיים, שכבר הספיק להיזכר בדיוק מה עשה פה בדירה של רונן בכמה שעות אחרונות. "חלקם עדיין ישנים, אבל אוהד וטל כבר יצאו, היה להם איזה משהו דחוף לעשות". "טוב, בסדר", ענה חיים. "איך אתה?" שאל רונן. "אני בסדר גמור". "מעולה, אז תבוא למטבח, יש שם אחלה אוכל שרעות שלחה לי". "סבבה, אני אבוא, תודה", אמר חיים.

ושוב הראש החל להציק לו. הוא חזר לשכב, מקווה שהכאב ראש יעזוב אותו. הוא הרים את הפלאפון שלו. חמש עשרה שיחות שלא נענו. עשר מנועה. מה היא רוצה ממנו? שתיתן לו לנוח ולעשות מה שהוא רוצה. היא כל הזמן שואלת שאלות מציקות על העתיד. הוא לא יודע מה יהיה. הוא לא מאמין שהוא יכול ככה להמשיך להסתיר הכל מכולם, בעיקר מנועה.

בסופו של דבר הם בעל ואישה, גם אם קשה לו עם זה. הכל קשה לו, ולא בא לו יותר כלום. בא לו לעזוב הכל. הכל. את החיים המסובכים הקשים האלו, את הערכים שלו. נמאס לו. הוא הרי יכול ללכת מפה כמה שיותר רחוק ולהתחיל הכל מחדש. אף אחד לא ידע ולא יפריע, והוא גם די בטוח שהוא לא יחסר ליותר מדי אנשים. אולי ליעל, אליה הוא בטוח יתגעגע. אם יש משהו אחד שבשבילו הוא חי עדיין זו יעל, ולא אף אחד אחר. אבל אולי עדיף לה ככה, בלי אבא מוזר שילווה אותה בחיים. שאמא שלה תגדל אותה בשקט.

והוא? הוא כבר יסתדר איכשהו בלעדיה. או שלא. אבל זה כבר לא משנה. הוא החליט – היום הוא נוסע מכאן הכי רחוק שהוא רק יכול. כבר מאתמול בלילה הוא מתחבט בזה, ועכשיו הגיעה ההחלטה: היום בערב הכל נגמר. זה סופי. חלק א' בחייו נגמר, ומי יודע איך ייראה חלק ב', או שאולי הוא בכלל לא יהיה.

אבל עכשיו זה לא משנה, הוא חייב לקום. יש לו מלא מטלות לעשות אם היום הוא בורח מכאן. הוא ראה שיש עוד שתי שיחות מאמא שלו. מוזר, מה היא רצתה? טוב, זה כבר לא משנה. הוא לא יחזור אליה כנראה יותר לעולם, גם ככה לא נראה לו שהיא תרצה לשמור איתו על קשר. עוד כמה שיחות של חברים מהכולל – וזה באמת לא רלוונטי לגביו, כבר יותר מחודש שהוא לא הראה את פניו בכולל.

"יאללה, עכשיו אני אצא. אני רוצה עוד להספיק לעשות כמה קניות לעצמי וכמובן להזמין כרטיס". עליו להזדרז. הוא הגיע אל המטבח שם יושבים רונן ועומר, הם צוחקים, מדברים. כמה קל לאנשים להיות שלמים עם עצמם וליהנות מהחיים, ורק הוא לא מצליח ולא הצליח אף פעם. אולי הגיע הזמן, אולי עכשיו יהיה טוב יותר.

הוא זורק "ביי" לכיוון רונן ועומר. רונן שואל: "לאן אתה הולך אחי?". הוא עונה: "אשתי מחכה לי, אני חייב לזוז", ויצא במהירות. כנראה שבאמת נועה מחכה לו, אבל הוא בכל אופן לא מתכנן לחזור – לא בזמן הקרוב ולא לעולם. הוא כבר החליט.