קרני השמש אחרונות הסתננו מבעד לוילונות, מטילות זוהר חמים על הסלון, מנחם, לא כדרכו, היה שרוע על הספה, מחזה נדיר בהתחשב בכך שבערב הוא היה נוהג לצאת לישיבה. היום, הוא החליט להישאר בבית. עוקב במבטו אחרי יוסף, יוספי היה מלא אנרגיה, הוא התרוצץ סביב עם ניצוץ שובב בעיניו. זה היה רגע של אושר אמיתי וטהור, כאילו הוא לא ניתק מידי זרועותיו של ההורים שגידלו אותו חמש שנים לפני כמה שבועות, אבל מנחם לא היה נראה מאושר, שמתי לב לצל כלשהו חולף על פניו של מנחם מעת לעת.
"אבא, תתפוס אותי!" צחקוקיו של יוסף מילאו את החדר כשהוא התחמק מזרועותיו המושטות של מנחם בזריזות מפתיעה לילד קטן. צחוקו של מנחם, הדהד כשהוא אסף את יוסף בזרועותיו, מסובב אותו מסביב. הוא תמיד התרגש כשיוסף קרא לו אבא והפעם זה היה כל כך טבעי, גם אני התרגשתי הבטתי בהם אבא ובן שמשחקים יחד, ובכל זאת חשתי בתת-זרם של משהו עמוק יותר במבטיו של מנחם מדי פעם, הוא לא היה נינוח עם יוסף, משהו הציק לו.
לאחר משחק תופסת סוער, הגיע הזמן לאמבטיה של יוסף, שהפכה להרפתקה שובבה נוספת. יוסף, מתיז בפראות, שלח גלי מים שוצפים מעל דופן האמבטיה, והרטיב את שנינו. מנחם, שבדרך כלל היה מאופק יותר, צחק בשמחה, הרגעים האלה היו יקרים – לראות את מנחם עם יוסף, כל כך שונה מהאינטראקציות שלו עם יהודה, היה גם מחמם לב וגם קורע לב.
לאחר האמבטיה, המשימה להכין את יוסף למיטה הפכה למשימה מורכבת ושובבה, כאשר מנחם העמיד פנים שהוא 'מפלצת הדגדוגים', וגרם לצווחות צחוק מיוספי. בסופו של דבר, עפעפיו של יוסף החלו להיעצם, והוא הוכנס למיטה, חיוך מתוק היה פרוס על שפתיו כשהוא נרדם.
"הוא התרגל אלינו", אמר מנחם בלחש, "אני מרגיש את זה, כאילו הוא היה שלנו מאז ומעולם, תראי כמה הוא נינוח".
הנהנתי בהסכמה.
ברגע ששקט הלילה ירד על הבית, מצאתי את עצמי במרפסת, האוויר הקריר היה משחה למחשבותיי העמוסות. התקשרתי לאמי, צריכה לשתף את הרגשות המעורבים של היום.
"אמא, היה כל כך טוב לראות את יהודה היום, לראות אותו מאושר," התחלתי, תמונת החיוך הזוהר של יהודה כשהוא רץ לאביו היתה חרוטה בי. אמי הקשיבה בשקט ונתנה לי לפרוק.
"זה קשה, אמא," התוודיתי, "לראות אותו כל כך שמח, זה הרגיע אותי, אבל זה גם פתח מחדש כמה פצעים שהחלימו, כמו למשל, איך הוא מאושר בלעדי? הרי אני אמא שלו?"
"זה קשה", הסכימה אמא שלי, "אבל את לא יכולה לחשוב על זה בצורה כזאת בסופו של דבר יהודה היה צריך להתרגל למשפחה שלו ולשכוח אותך, את צריכה לשמוח שזה קורה".
ניתקתי את השיחה, הסתובבתי ומצאתי את מנחם יוצא לחצר, קווי דאגה חורטים את מצחו. האוויר בינינו היה סמיך במילים שלא נאמרו.
"חבל שלא ראית את יהודה היום," אמרתי בשקט, צופה בכל שינוי בהבעתו. "הוא נראה מאושר, מנחם. באמת מאושר."
מבטו של מנחם היה מרוחק, נראה היה שהוא מתמודד עם מחשבות שהוא לא היה מוכן להשמיע. בדיוק כשהוא נראה עומד לדבר, הטלפון שלו צלצל, חותך את הרגע. עם מבט מתנצל, הוא ענה, קולו רשרוש נמוך כשהוא הסתובב.
נותרתי לבד עם מחשבותיי, השמחה של המשחק המוקדם יותר של היום עם יוסף התנגשה בסבך הרגשות המורכב. כשהקולות של שיחתו הרחוקה של מנחם נסחפו אליי, חשתי צביטה של עצב.
המשכתי לשבת במרפסת, הלילה העמיק סביבי, לא יכולתי שלא לתהות על השבילים שחיינו לקחו. השמחה לראות את האושר הטהור של יוספי והזיכרון הנוקב של חיוכו של יהודה – שניהם היו הילדים שלי, המורכבות של הסיפורים שלהם נשזרה בחוטים של שמחה, צער והאהבה האינסופית של אם.
שלחתי את יוספי עם מנחם אחרי הרבה נשיקות וחיבוקים, סוף סוף יכולתי להתארגן בעצמי ליציאה מהבית. הייתי חייבת להגיע לשיעור הראשון והשעון תקתק. הכנסתי כריך ובקבוק מים לתיק העמוס. בקבוק המים לא נכנס. אני חייבת לסדר את התיק הזה הירהרתי לעצמי ושלפתי קלסר עמוס דפים, לא הייתי צריכה את הקלסר הזה היום, אשאיר אותו בבית אולי בערב אתפנה למיין אותו קצת.
דף פנקס נפל מהקלסר. הנשימה שלי נעתקה. הכרתי את הדף, אחד מתוך עשרות דפים מהפנקס האהוב על יהודה שאמא שלי קנתה לו. הרמתי את הדף בידיים רועדות. ציור מתוק היה מצוייר עליו, אבא, אמא וילד קטן בינהם נותן ידיים לשניהם. הילד הקטן חייך וגם אבא ואמא. זכרתי מתי יהודה נתן לי הציור שה היה מזמן, לפני כשנה, הרבה לפני שהסערה התחילה. כמה תמימים הייינו. פרצתי בבכי אבל לא יכולתי לבכות יותר מידי התלמידות חיכו לי. הנחתי את הציור בתוך הקלסר, ויצאתי מהבית במהירות.
שגרת היום, מלאה בשיעורים ותלמידות סקרניות, עשתה את עבודתה ודחקה זמנית את תגלית הציור הבוקר. כשהסתיים יום הלימודים אספתי את יהודה והלכנו לבקר את המשפחה שלי אמא ושרי עטפו את יוספי באהבה, הוא אכל ארוחת ערב אצלם ונרדם במונית. מנחם העלה אותו ישן לחדרו.
רק כשחזרתי הביתה, אירועי היום המוקדמים חזרו אליי. התגנבתי לסלון לאסוף את הקלסר ואת הציור.
כמעט נכנסתי לסלון ואז ראיתי את מנחם ליד השולחן פסעתי לאחור במסדרון והסתתרתי
שם, בשקט הסלון, הביט מנחם בציור ארוכות נשימתי נעתקה בגרוני כשצפיתי, מוסתרת מהעין. מנחם שהכרתי היה החלטי, לעתים קרובות נוקשה בדרכיו; לראות את המבט שלו כל כך מרוכך, כמעט נרגש. זה פשוט לא היה נראה הוא.
לרגע הייתי בטוח שהוא יקמט את הציור, שיסמל בכך דחייה של הרגשות המורכבים שהציור העלה בו. אבל אז, בעדינות מפתיעה, מנחם הניח את הציור בזהירות על מדף בין הספרים שלו. "למה הוא עשה את זה, תהיתי, אולי הוא רק רוצה להסתיר את הציור ממני, אולי הוא חושב שלא ראיתי עדיין את הציור והוא חושש שזה יעלה בי זכרונות קשיים ומורכבים מידי. יכול להיות שהוא מתכנן לזרוק את הציור מאוחר יותר. שאלת כוונותיו של מנחם עם הציור ריחפה באוויר, ובכל זאת, משהו בסצנה רמז על עומק רגשי שמנחם מיעט להראות. זה הצביע על מורכבות ברגשותיו כלפי יהודה, ילד שמעולם לא התאים לגמרי לציפיותיו אך היה חלק ממרקם משפחתנו.
כשהתפניתי ממחבואי, זרעי מחשבה החלו לנבוט. אולי, רק אולי, מנחם התגעגע ליהודה בדרכו שלו, הלא מדוברת. המחשבה הייתה בלתי צפויה, ובכל זאת היה בה היגיון מוזר. למרות מערכת היחסים המורכבת שלהם מנחם שימש ליהודה אבא חמש שנים שלמות. יתכן יהודה, עם טבעו העדין ודרכיו השקטות, הותיר את חותמו גם עליו.
כשמנחם יצא להתפלל ערבית התלבטתי אם לאסוף את הציור, כל כך חששתי שמנחם פשוט יזרוק לי אותו את המזכרת המדהימה הזאת, התקרבתי למדף לא יכולתי לקחת את הסיכון הציור היה חשוב לי יותר מידי. בכל זאת כאילו איזו יד נעלמת בלמה אותי עצרתי. לא לקחתי את הציור, השארתי אותו היכן שמנחם הניח אותו התמלאתי תחושה חזקה שמנחם לא מתכוון לזרוק את הציור, להפך, הוא רוצה לשמור אותו קרוב אליו. מנחם היה זקוק לציור של יהודה יותר ממני.
