"הדיון נדחה לשעה שלוש", עדכן אותי מנחם בשעה אחת.
"אני לא אוכל לבוא", אמרתי בלחץ, "יהודה מסיים בשעה שלוש וחצי".
"אני יודע", אמר מנחם, "העורך דין אמר לי שמספיק שרק אני והוא נהיה בדיון, אבל אם את רוצה לבוא, אני יכול לבקש מאמא שלי לקחת אותו".
נשמתי לרווחה, העדפתי לא להשתתף בדיון. "זה בסדר גמור", הודעתי למנחם, "אני אשאר בבית עם יהודה".
"אני אעדכן אותך ברגע שזה יסתיים", אמר מנחם.
עברתי בחנות ספרים לפני שהלכתי לאסוף את יהודה מהחיידר. "אני מחפשת ספר מתכונים ללא גלוטן", ביקשתי מהמוכרת.
"אפייה או בישול"? היא שאלה.
"גם וגם", עניתי. מחנות הספרים המשכתי לסופר. קניתי מוצרים לאפייה, הרבה קצפת, שוקולד, בצק סוכר ועדשים. רציתי לפנק את הילד שלי, כל עוד הוא שלי.
"היום נאפה עוגה בלי גלוטן", הודעתי ליהודה. "נצפה אותה בקצפת עם שוקולד, כמו עוגת יום הולדת, מה אתה אומר?"
הוא היה מאושר.
אפיתי את העוגה. עוקבת בדייקנות אחרי ההוראות. יהודה עזר לי להכניס את המוצרים לקערה וליקק את קרם השוקולד והקצפת בהתלהבות.
העוגה יצאה בהירה ויפה. "זה נראה מושלם!" שמחתי.
המתנתי שהעוגה תתקרר. בינתיים הכנתי עם יהודה פרחים מבצק סוכר ורוד. הראתי לו כיצד להכין עיגולים שטוחים, לגלגל עיגול אחד לגליל ולהדביק את יתר העיגולים סביבו. יהודה היה מוכשר מאוד ביצירות אמנות, הוא הכין פרחים יפיפיים מהבצק, הבטתי בו מוקסמת. איזה ילד מדהים! יפה, חינני, לעיתים קרובות שמעתי הערות התפעלות מנשים ברחוב, עד כמה הוא יפה. והוא כל כך מוכשר בדרכו שלו. הדרך בה הוא משחק, מרכיב בקליקס ובלגו דגמים מורכבים. האופן בו מצייר ומכין יצירות מגבס או פלסטלינה, עובד תמיד בצורה יסודית. איך מנחם לא רואה את זה? למה הוא נותן חשיבות רבה כל כך לה להתנהגות שלו בחברה ולביטחון העצמי המעורר שלו?
השעה הייתה כבר קרובה לשש. מידי פעם התקשר מנחם לדווח שהם עדיין מחכים. לא הצטערתי, רציתי שהדיון ידחה כמה שיותר, לדחות את רוע הגזירה כמה שאפשר.
בשעה שש הוא התקשר. "נגמר הדיון", הוא דיווח, "בית המשפט ביקש את החומרים והוא יחליט על זה בימים הקרובים".
יופי, יש לנו עוד כמה ימים.
חתכתי את העוגה לשלוש שכבות. יהודה ואני מילאנו אותה בקרמים וקצפת וקישטנו אותה למעלה עם פרחים ועדשים.
"מה זה הריח הטוב הזה?" שאל מנחם כשנכנס.
"לכבוד מה העוגה?" הוא התפלא. "יש למישהו יום הולדת?"
"לכבוד היום הראשון שיהודה אוכל בלי גלוטן", הודעתי. "העוגה עשויה מבצק בלי גלוטן, אז מברכים עליה ברכת שהכול ולא מזונות".
"אני הכנתי את הפרחים", סיפר יהודה למנחם בעיניים נוצצות. הפלאפון של מנחם בדיוק צלצל, הוא מיהר לענות. "אני כבר אסתכל", הוא אמר ליהודה בפיזור הדעת ויצא למרפסת לדבר.
עיניו של יהודה כבו.
"רוצה שנצלם את העוגה חמוד?" הצעתי לו בשביל לרומם את רוחו, "נוכל להראות לסבתא עד כמה היא יפה".
"בסדר". הוא שמח. יהודה אהב לצלם הוא היה טוב בזה בהתחשב בגילו הצעיר, התמונות יצאו מדהימות.
מנחם נכנס למטבח. "מנהל בית החולים התקשר", הוא אמר לי בשקט, "אני אעדכן אותך אחר כך. עכשיו", הוא חיכך את ידיו. "אנחנו הולכים לאכול את העוגה המיוחדת בלי גלוטן? מה אתה אומר יהודה?"
עיניו של יהודה שוב נצצו. חתכתי פרוסה לכל אחד מאיתנו.
טעמתי. העוגה הייתה נוראית! טעם לוואי מוזר, הבצק הפך לדביק בין שכבות קרם השוקולד והקצפת.
מנחם עיווה את פניו אבל נזהר לא להגיב. יהודה לקח ביס קטן מהעוגה. "העוגה לא טעימה", הוא עדכן.
"אתה צודק", הסכמתי, "היא באמת לא מוצלחת".
"לא מוצלחת זה מחמאה בשביל העוגה הזאת", צחק מנחם, "היא נוראית". אבל השוקולד והקצפת היו טעימים, מנחם ויהודה ליקקו אותם עד תומם. יהודה כרסם את הפרחים המושקעים שהכין. "גם הלחמנייה ששלחת לי הבוקר הייתה ממש לא טעימה", הוא אמר לי תוך כדי.
"לא אכלת אותה?" נדהמתי.
"לא הצלחתי", הודה יהודה. "ממש לא אהבתי אותה".
"אז מה אכלת?" נבהלתי.
"את העוגיות", משך יהודה בכתפו.
מנחם ואני הבטנו אחד בשני מוטרדים.
אחרי שיהודה נרדם ישבנו לטעום את האוכל שקנינו לו. יהודה צדק, הלחמים היו ממש לא טעימים.
"מה נעשה?" שאלתי את מנחם בייאוש, הוא חייב לאכול לחם אחרת הוא לא יהיה שבע".
"בטוח יש לחמים טעימים", אמר מנחם, אולי תתקשרי לאמא של יוסי להתייעץ".
יהודית פלאי פתחה לי עולם מדהים בנושא הגלוטן. מסתבר שהלחמים הקנויים באמת לא מוצלחים במיוחד. "אני אופה לו לכל השבוע", היא הסבירה לי. היא לא הופתעה שסיפרתי לה על העוגה הלא מוצלחת. "זה בגלל הקמח שהשתמשת", היא הסבירה, "הקמח המסובסד ממש לא טעים". היא המליצה לי על מספר קמחים, כל אחד מתאים לסוג אחר של מאפה.
רשמתי כמה שיכולתי והודתי לה על ההמלצות.
"בשמחה", היא אמרה, "תרגישי בנוח להתקשר מתי שאת צריכה עזרה".
היא היתה נחמדה מאוד. אבל נלחצתי כל כך, מתברר שכל עניין גלוטן מורכב בהרבה ממה שחשבנו.
מנחם היה חייב לצאת עוד מעט לישיבה לפקח על סדר ערב, לא רציתי להשאיר את יהודה לבד, כך שלא יכולתי לצאת לקניות. בכל מקרה לא הייתי מספיקה לאפות לו עד מחר בבוקר. "מה אני אשלח לו מחר לחיידר?" הייתי מוטרדת.
"תשלחי לו פריכיות למחר", הרגיע מנחם, "עדיף מכלום. מחר בבוקר אקנה לך את הקמחים, כך שתוכלי לאפות לו לחמניות לארוחת ערב. עוד לא סיפרתי לך על השיחה עם מנהל בית החולים", הוא נזכר פתאום.
"הוא התקשר לבקש שנעבוד בשיתוף פעולה, העורך דין הכין אותי לשיחה כזו. ביקשתי ממנו להתקשר לדבר עם העורך דין שלי, אבל הוא ביקש לסדר את העניין ביננו, להשאיר את העורכי דין בחוץ. לקח לי זמן להבהיר לו שאין סיכוי כזה".
הרגשתי שאני חולה. הלחץ של מנהל בית החולים הלחיץ אותי. אז הוא באמת חושש שמשהו לא בסדר? עד עכשיו סמכתי על דבריו שמדובר על מקרה נדיר ובטוח שהוא שלנו. הוא נשמע כל כך בטוח בעצמו שאמר לנו את זה.
למה הוא לחוץ פתאום? האם שינה את דעתו, או ששיקר עלינו במצח נחושה.
"אם הוא לחוץ זה לא סימן טוב בשבילנו", אמרתי חלושות.
"גם אני חושב ככה", ענה מנחם. "בהתחלה חשבתי להסתיר ממך את השיחה הזאת, לחסוך ממך את הלחץ. אבל אחר כך החלטתי שזה לא יהיה נכון, עדיף שתהיי מוכנה לעובדה שיש סיכוי גדול שהוא באמת לא שלנו".
מוכנה?
לעולם לא אהיה מוכנה לעובדה שיהודה לא שלי.
