"איזה יוסי?"
"יוסי פלאי", השיב יהודה.
איזה יופי! את יהודית פלאי, אמא של יוסי, הכרתי מצוין. היא תוכל לעזור לי.
"הבן של שמואל פלאי, מה אתה אומר?" אמר מנחם בעניין.
"אז מה עוד אתה יודע על הצליאק של יוסי?"
"למה?" שאל יהודה והביט בי, "גם לי יש צליאק?"
הנהנתי בראשי. "אולי חמודי, צריך עוד לבדוק את זה, אבל מאוד יכול להיות, שכן.
"אז התעלפתי בגלל שהייתי חלש", הבין יהודה, "גם יוסי היה מאוד חלש, לכן אבא ואמא שלו עשו לו בדיקות דם. כמו שעשו לי."
הנה, יש הורים ששמים לב, ציינתי לעצמי בתסכול. יהודית פלאי אמא יותר טובה ממני.
"מחר תצטרך לעשות עוד בדיקה…" "אני יודע", קטע אותי יהודה. "יכניסו לי מצלמה קטנה דרך הפה לתוך הבטן והיא תצלם לי את כל הבטן מבפנים, כדי שהרופא יוכל לדעת אם יש לי דלקת בבטן. ואני לא ארגיש כלום, כי אני אשן."
צחקתי.
"אז אני לא צריך להסביר לך כלום". חייך מנחם, "אני מיותר כאן עכשיו."
"נכון". הסכים יהודה, "יוסי סיפר לי הכל".
"לא ידעתי שאתה ויוסי חברים", ציינתי.
זה היה נחמד לגלות שיש לו חבר. "הוא לא חבר שלי בכלל", אמר יהודה, "הוא סיפר לכל הכיתה, אחרי שגילו שיש לו צליאק. הרבה אמר לו לעמוד על הכסא של הרבה והוא סיפר הכוווול לילדים וכולם הקשיבו לו עד שהוא סיים".
יהודה הציץ רגע על מנחם והוסיף בתסכול "הוא דיבר בקול! ממש ממש בקול! כמו הרבה".
מנחם נאנח, ליטפתי את ראשו של יהודה.
"הנה החלווה שהבטחתי לך במקום העוגה," נכנסה האחות מחייכת בעליזות "ותראה מה עוד מצאתי לך," היא הניחה קופסא של אורז על המגש. "אורז אתה אוהב?" יהודה הנהן. "מצויין! זה כבר לא חם, אבל אני בטוחה שזה טעים.
תודה רבה! הודתי לאחות המסורה.
"בשמחה" חייכה האחות, "עוד חצי שעה אני אבוא, הוא צריך לקבל מנת ברזל". עיניו של יהודה נפערו. "אל תדאג", צחקה האחות. "אתה רואה את המים שמטפטפים לך בתוך היד עכשיו?" "אינפוזיה", אמר יהודה. "מצויין! שמחה האחות, "אמרת את זה יפה מאוד! אני רק אכניס למים האלה חומר שנקרא ברזל והוא יטפטף לך לתוך הוריד יחד עם המים באינפוזיה, זה לא יכאב. בכלל".
"טוב" נעמד מנחם, "אני צריך לזוז, אני חייב להגיע לישיבה, לא הייתי שם כל היום. "אמא תשמור עליך" הוא פנה ליהודה. "אני אבוא מחר בבוקר בעזרת ה', בסדר?"
"בסדר." הנהן יהודה, תוך שהוא מנקר את האורז שלו.
"תעדכני אותי אם יקרה משהו", ביקש מנחם.
"אני אעדכן". הבטחתי.
נשארנו רק שנינו, אני והילד הכי מתוק בעולם.
שלושה רופאים נכנסו לחדר.
"ביקור רופאים", חייך אלינו ד"ר קראוס.
"יהודה לוין החמוד, בן שש. התעלף אתמול".
הוא המשיך בסקירה על הבדיקות שנעשו ותוצאות הבדיקות.
"אז נערוך לו בדיקת דם, לראות מה עם הברזל. בהמשך נעשה את האדוסקפיה, תפגשו עם הדיאטנית. אני מקווה מאוד, אם לא יהיו התפתחויות נוספות, שנשחרר אתכם הערב. סיכם הרופא.
"אני רואה כאן שאין רקע משפחתי", עיין הרופא השני במחשב, "יש לכם ילדים נוספים?" שנינו הינהנו בשלילה. "בסדר", "אבל שניכם צריכים לעשות בדיקת דם לוודא שאתם לא רגישים לגלוטן".
"אנחנו יודעים שאנחנו לא רגישים," התפלא מנחם. "אל תהיה כל כך בטוח", אמר הרופא, "איבחנתי אנשים בני שבעים,שגילו לראשונה שהם רגישים". "אבל אין לנו תסמינים בכלל", אמרתי. "למרות זאת", אמר הרופא. "אי אפשר לדעת. המלצה שלי, תעשו את הבדיקה. סך הכל, בדיקת דם פשוטה, במידה ואתם רגישים תאריך לכם את תוחלת החיים, תמנע מחלות מיותרות. אם אתם רוצים אתם יכולים לעשות את זה פה. אתם כבר כאן, תהיו פה לאורך כל היום, תפתחו תיק בקבלה ויעשו לכם את הבדיקה. ממליץ לכם לעשות את כאן, שלא תשכחו.
"נחשוב על זה" אמר מנחם.
"אני ארד לקבלה", קמתי "לפתוח תיקים בשבילינו".
"סתם שטויות", ביטל מנחם. "אם הייתי רגיש, הייתי יודע את זה. רופאים חייבים לבטח את עצמם, את יודעת איך זה עובד".
"רציתי לעשות את הבדיקה, קיוויתי שאהיה רגישה לגלוטן. בשביל יהודה, שלא ישאר לבד במערכה הזאת, ככה נשמור על הדיאטה ביחד.
"אני רוצה לעשות את הבדיקה", אמרתי, "אז אני יורדת לפתוח תיק".
הפלאפון של מנחם צלצל. "אני חייב לענות לזה", הוא אמר, "תביאי לי את התעודת זהות שלך, אני אפתח לך, שלא תצטרכי לרדת".
"גם את צריכה לעשות בדיקת דם," שאל יהודה.
"כן נסיך שלי. אני צריכה לבדוק אם אני רגישה לגלוטן, כשלמישהו אחד במשפחה יש צליאק צריך לבדוק אצל שאר בני המשפחה.
"למה?" התפלא יהודה.
"כי יש לנו, די אן אי משותף", הסברתי לו.
הוא פתח עיניים גדולות. "יש לנו אותו סוג של דם", הפשטתי לו את המושג, "הרי אתה הילד שלי".
"ולמה אבא לא רוצה לעשות בדיקת דם?" שאל יהודה, "אין לי אותו סוג דם כמו שלו".
"ברור שכן חמוד שלי", חייכתי, "הוא פשוט בטוח שאין לו צליאק".
"בגלל שהוא אף פעם לא חלש", הסכים יהודה. "והוא מדבר בקול, תמיד, וכולם חברים שלו".
"שלום" חייכה האחות, "רוצים לבוא לבדיקת אנדוסקופיה?"
זה היה עיתוי מושלם. שיהודה היה מדבר בצורה כזאת לא ידעתי איך להגיב.
מנחם הגיע עם שתי תיקיות בידיים.
"פתחתי גם לי תיק", הוא אמר בחיוך, "שלא תגידו לי שאני מפחד מבדיקת דם".
יהודה צחק.
"מי מההורים נכנס להיות איתו בהרדמה?". שאלה הרופאה.
"אמא" אמר יהודה.
"אבא" אמרתי יחד איתו.
לא הייתי מסוגלת לראות את הילדון שלי במצב פגיע כל כך.
"אמא", התעקש יהודה.
"בסדר חמוד", נכנסתי איתו, הוא החזיק את ידי בחוזקה ואז היד שלו נהייתה רפויה.
"את יכולה לצאת", אמרה הרופאה, "ניקח אותו לחדר הבדיקה, זה ייקח חצי שעה בערך".
נלך לעשות את הבדיקת דם עכשיו? הציע מנחם.
"נספיק?" דאגתי. "שלא יתעורר ולא נהיה כאן".
"בטח! אנחנו לא נכנסים למחלקה, רק עושים בדיקת דם אצל האחות".
לקח לנו חמש דקות.
"כאב"?
"האמת, כן". ענה מנחם, "הוא דקר אותי שלוש פעמים עד שהצליח להוציא דם, אבל אני שמח שעשיתי את זה, שנהיה רגועים".
