סוף סוף הגיע אלינו הרופא.
"שלום, אני ד"ר קראוס", הוא הזדהה "אני שמח שהוא ישן", הוא הצביע על יהודה. "רציתי לדבר קודם איתכם בפרטיות, אז היינו מסתבכים מי ישמור עליו בינתיים, כך שזה פתר לנו את הבעייה."
"איזה בעיה? קפץ מנחם, "מה קורה עם הבן שלי?"
"קח כיסא" סימן ד"ר קראוס למנחם. "לא משהו חמור, אבל יש סיבה לכך שהוא התעלף וטוב מאוד שבאתם לבדוק אותו". כמעט הקאתי מרוב לחץ.
הרופא עמד מולינו נשען על המיטה של יהודה ידיו שלובות. אני מניח ששמעתם על ציליאק, רגישות לגלוטן. שנינו הנהנו.
יש מישהו במשפחה עם רקע של צליאק? אחד משניכם אולי?
לא אף אחד.
אז יש לו צליאק? שאל מנחם.
"אנחנו חושדים". הנהן הרופא. "יש מספר תסמינים מעידים על כך. אבל עד שלא נעשה בדיקה יותר מקיפה, לא נוכל להגיד בוודאות. אבל כן, סיכוי גבוה מאוד שאכן יש לו צליאק".
"בגלל זה הוא התעלף?" לא הבנתי.
"הוא כנראה התעלף בגלל רמת הברזל שלו, היא מאוד נמוכה. גם מחסני הברזל וגם ההמוגלובין. זה מאוד אופייני לחולי ציליאק שלא שומרים על דיאטה מגלוטן. רמת הברזל נמוכה כי האוכל לא נספג, בגלל הדלקת במעיים.
הרופא המשיך בהסבר מפורט על השלכות התופעה.
אז זה ציליאק. סך הכול דיאטה, לא משהו יותר חמור. ברוך ה', נשמתי לרווחה.
"אז מה עכשיו?" רצה מנחם לדעת, "אנחנו הולכים הביתה?"
"לאט, לאט". חייך ד"ר קראוס, "אתם לא הולכים הביתה עדיין, בטח לא היום, אנחנו מאשפזים אותו עכשיו. הוא צריך לקבל מנת ברזל תחת השגחה, נעקוב אחריו. אחרי הכול הוא התעלף פעם אחת, אנחנו רוצים לראות שהוא בסדר במאה אחוז לפני שנשלח אותו הביתה. חוץ מזה, אנחנו נערוך לו בדיקה מקיפה מחר לוודא שבאמת מדובר בצליאק."
"יכול להיות שזה לא צליאק?"
"תראו בבדיקות דם יש עלייה גבוהה בנוגדנים לגלוטן, הרבה מעבר לנורמלי. אז זה סימן, אבל יש כאלו שיש להם רמה גבוהה של נוגדנים והם לא חולי צליאק לכן צריך לעבור בדיקת אנדוסקופיה-צילום של פנימי של המעיים. זה לא בדיקה כל כך נעימה, הרדמה מלאה והתאוששות. תעשו אותה מחר ואז נדע בוודאות. אבל אני כן מכין אתכם, כנראה מדובר בצילאק. גם רמת הברזל נמוכה, בנוסף, בעקומת הגדילה הוא קטן יחסית לבני גילו. זה עוד מאפיינים שיכולים להעיד שמדובר על צליאק. כמובן, ברגע במידה ונאמת את החשד, תצטרכו ללכת לדיאטנית. לא נשחרר אותו לפני שתעברו הדרכה בסיסית לגבי דיאטה קפדנית. האשפוז יכול לקחת יום יומיים, תתארגנו לזה, בסדר?"
"אני מכין את מכתב השחרור ממחלקת המיון ומכאן אתם ממשיכים למחלקת ילדים. האחות תבוא אליכם עם המסמכים עוד מעט ותסביר לכם הכל."
הוא חייך אלינו. מנחם לחץ את ידו
"אז צליאק" נאנח מנחם.
זה מסביר כל כך הרבה דברים. הוא קטן, נמוך, חלש, חיוור.
"איך לא חשבתי על זה קודם?" התמלאתי רגשות אשם.
אל תאשימי את עצמך", ביקש מנחם. "אנחנו לא אשמים, גילינו את זה, נטפל בו, נשמור על הכללים. הוא יגדל ויתחזק והוא יהיה בסדר. אין טעם להרגיש אשמים עכשיו.
זה היה חסר שליטה, וכן הייתי אשמה. הבטתי בילדון הקטן שלי ישן, פנים מתוקות מצוירות, קטנות כל כך, חיוורות. איך לא חשבתי על זה?
הפלאפון של מנחם צלצל, "זה המנהל של החיידר."
"הוא בסדר גמור". דיווח מנחם "הם עושים לו בדיקות עכשיו, ברזל קצת נמוך. לא משהו רציני, כנראה התרגש מהמעמד. בורוך ה', בורוך ה', ישר כוח, בעזרת ה'…"
השיחה הסתיימה.
"אשאר איתכם עד שתתמקמו במחלקה ואלך לישיבה", אמר מנחם. "אני אחזור בבוקר, תסתדרי בלי דברים עד אז?" "ברור. אני אסתדר." הבטחתי.
"את התוכניות שלי למחר אני אבטל," המשיך מנחם. "נהייה פה שנינו. נעשה את הבדיקה, נעבור את ההדרכה, שנדע בדיוק מה עושים הלאה".
"אני אתקשר למנהלת לעדכן אותה שלא אבוא מחר ללמד", אמרתי, "גם לאמא שלי".
"אל תספרי על צליאק". ביקש מנחם.
"למה? גם לאמא שלי לא?" הופתעתי. "לא נוכל להסתיר את זה בכל מקרה".
"רק עד שנדע בוודאות" ביקש מנחם, "חבל לנפח סתם את העניין, בסוף יתברר שזה לא. תגידי שהברזל נמוך, מה שאמרתי למנהל".
"בסדר", הסכמתי.
לא היה לי ספק שמדובר בציליאק, אבל כיבדתי את מנחם.
עברו עוד שעתיים עד שהעבירו אותנו למחלקת ילדים. יהודה התעורר והיה רעב. האחות הביאה לו מגש אוכל. היא הוציאה את המשטח הלבן ליד המיטה והניחה את המגש עליו. "רק רגע חמוד" היא חייכה ליהודה, "אני רק אוציא את זה", היא הוציאה את קופסא עם הפסטה ובדקה שוב. "וגם את זה", היא הוציאה עוגה הקטנה ארוזה. "אני אביא לך עוד רגע חלווה במקום, בסדר חמוד? כל היתר, עוף, שעועית, סלט, אתה יכול לאכול".
"אני לא אוהב עוף ושעועית" אמר יהודה, "אני רוצה את הפסטה." מנחם ואני הבטנו זה בזה. עוד לא סיפרנו לו, זה לא יהיה פשוט בכלל. יהודה בררן מאוד באוכל, לא נוגע בירקות, אוהב בעיקר לחם, פסטה, פיצה. "אני אטפל בזה" אמר מנחם לאחות, "תודה רבה".
הוא התיישב מול יהודה.
"אתה יודע יהודה, היום זה יום גדול. חוץ מזה שסיימת סדר משניות שזה מאוד מרגש וחשוב. קרה עוד משהו היום, דבר שגרם לך להתבגר. מה אתה חושב? מה קרה היום שגרם לך להרגיש גדול?"
יהודה חשב ארוכות. "שהתעלפתי", הוא ענה לבסוף. "טוב", אמר מנחם, "מה עוד?" "שנסעתי באמבולנס", "בסדר" הסכים מנחם, "עוד משהו, שממש גרם לך להרגיש גדול". "שעשו לי בדיקות דם". אמר יהודה. "פעמיים, גם באמבולנס וגם בבית חולים". "בטח, בטח", הסכים מנחם, "אבל אני מדבר על משהו שקרה קודם, לפני שהתעלפת".
פניו של יהודה נפלו.
"שדיברתי ברמקול?"
"בדיוק!" אישר מנחם. "שדיברת מול כולם והיית הנציג של כל התלמידים." "אבל דיברתי בשקט", אמר יהודה במבוכה.
"נכון", הסכים מנחם, "זה באמת היה חבל שדיברת כל כך בשקט. בפעם הבאה אני רוצה לשמוע אותך מדבר בקול גבוה. חזק. שישמעו אותך גם בלי הרמקול". "בפעם הבאה"? שאל יהודה בפחד. "כן". אמר מנחם "לא מחר. בהמשך… בפעם הבאה שתהיה עוד הזדמנות כזאת, אז תדבר בקול. אבל באמת אני חושב, שגם זה שעמדת מול כל האנשים ודיברת ברמקול, אז גרם לך להפוך להיות גדול, לא תינוק קטן של אמא".
"אני לא תינוק", נפגע יהודה. ליטפתי את ראשו.
"זה בדיוק מה שאני אומר", אמר מנחם בקוצר רוח. "היום גדלת וגם התעלפת ונסענו באמבולנס וכל הדברים האלה שאמרת לי קודם, זה גרם לך להתבגר. לכן, אני בטוח שתבין מה שאסביר לך עכשיו. למה אסור לך לאכול את הפסטה והעוגה".
"ליוסי אסור לאכול עוגות ופסטה", אמר יהודה, "וגם לחם. כל מה שעשוי מחיטה כי יש לו צליאק".
מנחם בהה בו.
