יום ראשון
מהרגע ששמעתי שאמא נפטרה הכל הפך למוזר.
הייתי עצוב, רציתי רק לשים את הראש על השמיכה ולבכות, לבכות, לבכות, עד שכל השמיכה תהיה רטובה. אבל כל הבית התחיל להתמלא אנשים.
ציפי והדסה, שתי הדודות הבחורות, אחיות של אמא הגיעו ולחשו בשקט "ברוך דיין האמת, האף שלהן היה אדום מרוב בכי, העיניים נפוחות וביד שלהן היה חבילת טישו כמעט גמורה. יצחוק האח הגדול של אמא שהוא כבר התחתן. מני, ואיציק, אחים של אבא. כולם התאספו לידינו הסתכלו ובכו בשקט.
אני ישבתי על הספה על הכרית עם והשמיכת פוך. יהודיתי עם הפיג'מה 'הלו קיטי' שלה והשמיכוש, על אבא.
"מה עם תעודת פטירה?" שאל אבא בשקט את דוד יצחוק.
"אבא ואמא מטפלים בזה", ענה דוד יצחוק, הם יודיעו ל'חברה קדישא'.
"ומה עם ההודעות לכולם? והמודעות?" שאל אבא את סבא וסבתא מבני ברק.
"קודם נסכם שעה עם ה'חברה קדישא' ואז נטפל בזה". הרגיע סבא.
"הילדים כאן", סיננה סבתא מבני ברק, "זה לא מתאים".
"אבל מה עם מקום הקבורה?" המשיך אבא לשאול בלחץ.
"שמואלי אנחנו נטפל בהכל", אמר סבא מבני ברק, "שב עם הילדים, החלק הטכני עלינו".
אבא נאנח.
"מה זה מקום קבורה?" שאלה יהודיתי.
"זה בית קברות", עניתי בזעף ליהודיתי, "זה איפה שיכניסו את אמא בלוויה לתוך האדמה".
יהודיתי בהתה בי.
"למה?" היא נזעקה, "איזה מסכנה אמא, גם ככה היא חולה".
כולם מסביב היו מבולבלים.
"בואי איתי חמודה", התעשתה ציפי, "בואי נלך לחדר להתלבש, אני אסביר לך".
יהודיתי נתנה לה יד ופסעה בעיקבותיה, אבא היה מוטרד.
"זה בסדר שמואל", הרגיע דוד יצחוק, "היא לומדת עבודה סוציאלית, היא יודעת מה לעשות".
נשארתי אני בסלון ועוד חבורת מבוגרים.
"בוא נלך גם אנחנו לחדר", אמר אבא.
למזלי הייתי לבוש בבגדים רגילים. כשציפי או הדסה ישנות איתנו לא נעים לי ללבוש פיג'מה. אבא לקח את השמיכה ואני את הכרית. את הסדין לא הורדנו, כי סבתא כבר התיישבה על הספה בלי לשים לב שהסדין שם.
"טוב שאתה לבוש כבר", אמר אבא, "בלוויה נקרע את הבגדים שעלינו ואז לא נוריד אותם כל השבוע".
הוא התיישב על המיטה שלו והושיב אותי לידו.
"למה כל האנשים כבר הגיעו?" אמרתי במרירות. "אמא שלנו נפטרה, לא שלהם, אנחנו רוצים להיות עצובים בשקט".
"יהיה לנו הרבה זמן להיות עצובים בשקט אחרי השבעה", אמר אבא בעצבות. "אל תשכח חמוד שגם הם עצובים מאוד, כולם קשורים לאמא שלנו וכולם אוהבים אותנו מאוד ועצובים בשבילינו".
"תספר לי מה היה", ביקשתי מאבא. "איך היא נפטרה? ואיך דניאל ידע שהיא עומדת למות ואני לא? למה לא התעקשת לקחת אותנו ביום שישי להגיד לה שלום?"
אבא רק היה שקט.
"המצב שלה התדרדר מאוד בשלושת הימים האחרונים", הוא אמר לבסוף, "לא הכרחתי אתכם לבוא איתי, כי לא הייתי בטוח שזה המעשה הנכון, אמא בכל מקרה כבר היתה חסרת הכרה. זה לא היה נעים לראות אותה ככה שוכבת ולא מגיבה, אתה מבין".
"אבל לא אמרת לי שהיא עומדת למות", בכיתי, "למה כולם ידעו ואני לא?"
"אני מצטער חמוד", נאנח אבא. "אבל אני בעצמי לא ידעתי שהיא עומדת למות, אתה מבין? אולי ידעתי אבל באמת שעד הסוף האמנתי שזה לא יקרה והיא תבריא".
"כי לא רצית להאמין", הבנתי.
"כן, חמוד", הנהן אבא.
"אז טוב שלא אמרת לי את זה", אמרתי. "בכל מקרה, אני חושב שגם אני ידעתי שהיא עומדת למות אבל לא רציתי להאמין לזה, אז זה לא משנה אם היית אומר לי או לא".
אבא חייך חיוך עצוב. מישהו דפק על הדלת. זה היה דוד מני.
"סליחה", הוא התנצל, "לוויה בשעה שתיים, זה בסדר?" אבא הסתכל על השעון.
"כן, יש עוד מספיק זמן, אבל צריך להודיע לכולם. הרב גורדון מהכולל, ודוד גולדברג מהישיבה. וצריך לשים גם מודעות בבני ברק ברחוב שגרנו לפני עשר שנים".
"בסדר. למי עוד?" שלף דוד מני דף ועט ורשם.
"אה", נזכר אבא, "ולהתקשר למנהלת של הסמינר. ולחברות של מירי…"
"זה בסדר", הרגיע מני "אחיות של מירי מטפלות בזה, הן מכירות טוב את חברות שלה ומידעות את מי שצריך". הוא התכוון לציפי והדסה.
סבא נכנס לחדר.
"מקבלים את החלקה לקבר של מירי בחינם", הוא לחש לאבא, "אבל אני קונה גם את החלקה ליד, אל תדאג אני משלם".
"לא ליד חיימק'ה", נכנסה סבתא בעקבות סבא.
"לא איכפת לי סבתא", אמרתי, "אני מבין שאבא צריך לארגן דברים ואני עדיף להישאר ליד אבא שלי בכל זאת".
אבא חיבק אותי. יצאנו לסלון. כולם היו עם טלפונים מדברים בקול נמוך.
"צריך לבחור מספידים", אמר סבא מבני ברק. דוד מני עמד לידו עם הדף והעט.
"השווער", אמר אבא מיד, הוא התכונן כמובן לסבא שלי מירושלים, אבא של אמא.
"אני", המשיך אבא, "אתה, יצחוק", הוא הצביע על דוד יצחוק, "ואני אבקש גם מהרב גורדון".
"בסדר". דוד מני רשם. "אני אדבר עם הרב גורדון".
אבא התיישב על הספה ליד סבתא ואני לידו. הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי. סבתא מחתה כל רגע את הדמעות שלה, הדסה הביאה חבילת טישו חדשה לסבתא ולעצמה. יהודיתי יצאה מהחדר שלה לבושה. הפנים שלה היו עצובות,היא התיישבה על אבא וחיבקה את השמיכוש שלה. האנשים סביבינו המשיכו לארגן דברים אבל אנחנו ישבנו על הספה ולא התיחסנו לאף אחד.
"יותר לא נראה את אמא אף פעם?", אמרה יהודיתי, "היא לא תהיה יותר? זה מוזר".
זה באמת היה מוזר, זה העביר בי צמרמורת בגוף, לקחתי מסבתא את החבילת טישו שלה, כי העיניים שלי התמלאו דמעות.
"לא נראה אותה יותר", הסכים אבא, "אבל זה לא אומר שהיא לא תהיה איתנו".
"נוכל לדבר איתה?" שאלה יהודיתי.
"כן", הנהן אבא, "תוכלי לדבר איתה, כי הנשמה שלה לא מתה היא רק עלתה לשמים".
"אבל אמא לא תענה לנו", אמרה יהודיתי, "אבל בכל מקרה היא היתה כל כך חלשה שהרבה פעמים לא היה לה כוח לענות לנו, היא רק הקשיבה וקצת חייכה".
אבל עכשיו אמא לא תהיה בכלל. לא בבית חולים ולא בבית, חלשה על הכיסא, ולא תחייך אפילו קצת.
ואני ויהודיתי לא נהייה הילדים שאמא שלהם חולה, נהיה הילדים היתומים.
איזה עצוב 🙁
פרק יפה
ועצובבבב!!!!