שימי חזר מהתפילה. היום, בהחלטה משותפת עם רבקה, הוא החליט לא ללכת לכולל כדי שיוכלו לצאת היום עם אריאל ליום שלם של אטרקציות, שבמהלכו יספרו לאריאל על כך שאמו נהרגה. רבקה הציעה את הרעיון; שימי בהתחלה התנגד, כיוון שהוא הרגיש שזה קצת לא נכון לצאת וליהנות בימי האבל, אבל אט אט הוא התחבר לרעיון.
"תחשוב שימי," שכנעה אותו רבקה אתמול אחרי שחזר ממעריב, "זאת הדרך הכי טובה להודיע לו שאמא שלו נהרגה." "למה?" שאל שימי, לא מרוכז. "כי טיול חווייתי כולנו ביחד, זה יעשה שנהיה יותר קרובים אליו, ואז נוכל לספר לו ולתמוך בו," אמרה רבקה. "ולמה זה לא יכול להיות אחרי כמה שבועות, שאז נהיה יותר קרובים אליו?" הוא שאל. "שימה, מה קורה לך?" שאלה רבקה, "הרי כבר אמרתי לך שזה יהיה רעיון טוב שניקח אותו להורים של שירן בשבעה. ואם הוא לא ידע שאמו נהרגה, מה נגיד לו? שאנחנו הולכים לפגוש את סבא וסבתא שלו, אם אתה לא קשור אליהם בכלל?"
האמת, זה נשמע הגיוני, חש שימי. "טוב, אז אין לנו ברירה," הוא אמר. "כן, בדיוק," הסכימה רבקה, והם הלכו לישון.
היום שימי קם מוקדם והעיר את רבקה. שהוא יצא, היא הייתה עסוקה בהכנות לטיול המשותף שלהם. אריאל עדיין לא התעורר, והוא קיווה שבזמן שהתפלל הוא לא עשה סקנדל בבית. ששימי חשב על זה, הוא החיש את פסיעותיו. על אף הליכתו המהירה, הוא הצליח לקלוט מזווית העין רכב שנראה יוקרתי למדי ודבר נדיר לתושבי בני ברק. מעניין מי האברך שיש ביכולתו לקנות כזה רכב, הוא חשב, אך לא המשיך להקדיש לנושא מחשבה עמוקה מדי. הוא הגיע לבניין ועלה במהירות. הבית קידם את פניו באווירה שקטה. הוא נרגע, שימי; אריאל עדיין לא התעורר, ברוך השם. הוא צעד למטבח.
"בוקר טוב רבקה," הוא בירך את רבקה, שהייתה עסוקה באריזת תיקים לטיול המתוכנן. "גם לך," היא ענתה וסגרה את הצידנית. "אריאל התעורר?" שאל שימי ופשט את הכובע והחליפה. "לא נראה לי, באמת שהגיע הזמן לארגן אותו." "כן, צודקת," הסכימה שימי ופנה לחדר.
אחרי חצי שעה, אריאל כבר היה חגור בכיסא בטיחות והם נסעו. רבקה ושימי תכננו לנסוע לפארק שקט ולעשות פיקניק בחיק הטבע, ואחרי זה לשבת באיזו גלידרייה באזור ולהודיע לו שאמו נהרגה. "זה צריך להיות מקום שקט," טענה רבקה בהיגיון, "זה לא יהיה נעים לא לו ולא לנו שהוא יתחיל לבכות באמצע מקום הומה אדם." הם דיברו באנגלית כדי שאריאל לא יבין. "צודקת," הסכים שימי ופנה לעבר תל אביב.
יתרת הדרך עברה בהאזנה לשירים. אריאל לא שיתף פעולה ושתק לכל אורך הדרך. "הגענו," אמר שימי והחנה את הרכב. רבקה יצאה מהרכב כדי להוציא את התיקים, ושימי פנה למושב האחורי כדי להוציא את אריאל. "בוא חמוד," אמר שימי והושיט את ידו כדי להתיר את החגורות. "לא רוצה!" מחה אריאל ונענע את כתפיו. "יהיה נחמד," אמר שימי בניסיון לשכנע אותו, "אתה מאוד תיהנה," הוא הבטיח לו. "לא רוצה!" הרים אריאל את קולו, "אמא תמיד הייתה לוקחת אותי למקומות הרבה יותר שווים, לא כמו המקום הדפוק הזה!" הוא אמר והפנה את ראשו לצד השני לאות מחאה.
שימי היה קרוב לאיבוד עשתונות. רבקה שמעה את ההתרחשות ומיהרה לכיוון הרכב. "אריאל," היא פנתה אל הילד, "שווה לך לבוא איתנו חמוד." "למה? מה בדיוק יהיה לי שם?" הוא שאל בפנים זועמות ומתריסות. "אתה יודע שאם תבוא איתנו, אני ואבא נקנה לך בובות של סמי הכבאי?" היא שלחה פיתיון. אריאל פער עיניים גדולות ונראה שהוא ממש מעוניין בבובות.
"בטוח שזה בסדר רבקה?" אמר שימי בלי מילים. "זה בסדר," אמרה רבקה, וגם היא השתמשה בתנועות שפתיים. "טוב," אמר אריאל, "בסדר. אבא, תוציא אותי," הוא פקד ושימי ציית.
אחרי שאריאל יצא, שימי נעל את הרכב. הם התמקמו במרחבי הדשא העצומים בפארק, מתחת לאחד העצים. רבקה פתחה את המחצלת והתחילה לערוך את הפיקניק. בינתיים, אריאל הלך אחרי שימי למתקנים בחוסר חשק. מעניין אם זה יצליח, חשבה רבקה שסיימה לערוך את הפיקניק. היא קראה לאריאל ולשימי לבוא לאכול. הם הגיעו והתיישבו על המחצלת. אריאל היה נראה יותר משוחרר.
"איך הוא?" שאלה רבקה את שימי בלחש, בלי שאריאל ישמע. "יותר משוחרר יחסית למקודם, אבל עדיין לא לגמרי. נראה אחר כך." "אוקיי," חתמה רבקה את השיחה והם התחילו בפיקניק.
"אריאל, למה אתה לא אוכל?" שאלה רבקה אחרי כמה דקות שבהם אריאל לא טעם כלום מהאוכל. "לא בא לי," הוא אמר בחוסר חשק. "למה לא?" התערב שימי, "האוכל ממש טעים." "אני לא רוצה!" "הוא לא חייב," הרגיעה רבקה. "אבל אחרי זה הוא יהיה רעב. אני לא מוכן שהוא לא יאכל," התנגד שימי. "אריאל," הוא פנה אליו, "אין מצב שאתה לא אוכל. תתחיל לאכול עכשיו!" הוא סיים בתקיפות. "לא רוצה!" צעק אריאל והתחיל לבכות.
"למה זה היה טוב שימי?" שאלה רבקה. "אני לא מוכן שנתייחס אליו בכפפות משי רק בגלל שהוא לא מתייחס אלייך." "מה הקשר?" הרימה רבקה את קולה, "אנחנו צריכים להתנהג אליו בחום ולוותר לו כדי שנוכל להקל עליו את הבשורה הקשה." "נכון," הסכים שימי, "אבל זאת לא הורות נורמלית. אנחנו צריכים לעמוד על שלנו." "הורות יהיה לך מספיק," החזירה רבקה, "אבל לא עכשיו."
אריאל, שכל זמן הוויכוח ייבב, לא הבין את השיחה כיוון שנעשתה בשפה האנגלית, אבל הוא הצליח להבין שאביו ואשתו לא בדיוק ידידותיים אחד לשני, ולפיכך הוא התחיל לבכות בקולניות.
"די," אמר שימי לפתע, "אוקיי, אני מסכים איתך רבקה." והוא פנה בעברית לאריאל: "אם אתה לא רוצה לאכול, אתה לא חייב, אריאל." הילד הפסיק לבכות והרים את מבטו. "באמת?" "כן, באמת," אמר שימי, "מקסימום שנאכל גלידה אחרי זה ישביע אותך." "תודה אבא," אמר אריאל בקול מתוק. הילד מתרכך, חשבה רבקה ועשתה לייק לשימי בלי שאריאל ישים לב.
הם המשיכו את הפיקניק. לאחר שסיימו, ארזה רבקה את המחצלת בתיק שהביאה איתם והם עלו חזרה אל הרכב בשביל להגיע אל היעד הבא בטיול. אתמול, שתכננו את הטיול, רבקה ושימי חשבו הרבה זמן מה תהיה האטרקציה החווייתית שאליה הם ילכו עם אריאל, עד ששימי העלה את הרעיון של הכדור פורח. א', הוא שכנע, זה ממש כיף וגם אנחנו נהנה מזה. וב', הוא הוסיף, זה פעם ראשונה שאריאל יעשה את זה בחיים שלו.
"מי אמר לך ששירן לא לקחה אותו לזה?" שאלה רבקה. "אין מצב," ביטל שימי את דבריה, "לשירן היה פחד גבהים רציני, אז היא בחיים לא תלך לכדור פורח." "אוקיי," הסכימה רבקה לרעיון, "אבל עדיף שהפארק שנלך אליו בבוקר לא יהיה גני יהושע, כי זה מקום יחסית מלא גם ביום של שגרה, ואנחנו צריכים מקסימום שקט." "צודקת," הסכים שימי, "אז נמצא פארק אחר ואחרי זה ניסע לכדור פורח." "מעולה," אמרה רבקה, והם סגרו גם את הפרט הזה בטיול.
אבל בגלל שהפארק שבו ממוקם הכדור היה רחוק, הם היו צריכים לנסוע. לאחר כעשר דקות נסיעה, הם הגיעו לגני יהושע. "בוא אריאל," אמר שימי לאריאל והתכופף כדי להתיר לו את החגורות. הוא לא התנגד. עוד סימן טוב, חשבה רבקה.
הם הלכו לכיוון הכדור פורח במרכז הפארק. אריאל קיפץ לפניהם בשמחה, וזה נתן לרבקה ולשימי זמן לדבר בלי שהוא ישמע. "הוא נראה לי יותר משוחרר," אמרה רבקה. "כן, צודקת," הסכים שימי, "כנראה גם בכדור פורח הוא יהיה עוד יותר משוחרר, ואולי אפילו יתייחס אלייך כמו אמא." "אני מקווה," אמרה רבקה, "והאמת היא," הוסיפה, "הוא ממש מתוק שהוא לא בוכה או צועק. שמת לב?" היא שאלה. "כן, הוא באמת הרבה יותר חמוד," הסכים שימי, "אני רק מקווה שהבשורה לא תחזיר אותו אחורה." "בעזרת ה' יהיה בסדר," אמרה רבקה, "הוא יתאושש." "כן, בעזרת ה'," אמר גם ששימי, אבל עדיין נראה מודאג.
אחרי חצי דקה של שקט, רבקה הפרה את הדממה. "שימי, יש לי שאלה שמציקה לי מאז הפיקניק." "מה השאלה?" התעניין שימי. "איך שהתווכחנו אם אריאל חייב לאכול או לא, פתאום שינית את דעתך כל כך מהר?" שאלה רבקה. "טוב," התוודה שימי, "שמת לב שאריאל בזמן שהתווכחנו בכה בשקט, אבל באיזשהו שלב הוא הרים את הקול שלו?" "לא," אמרה רבקה. "אני שמתי לב," אמר שימי, "ואז הבנתי שאם אנחנו רוצים להיות הדמות ההורית בשביל אריאל, במיוחד עכשיו, צריך לוותר בשלב הזה על הסמכות ההורית." "וזה עבד," אמרה רבקה. "כן," אמר ששימי והוסיף, "אבל רק עכשיו, כדי שנוכל לתמוך בו." "בסדר," אמרה רבקה.
הם המשיכו לצעוד עד שהגיעו למתחם של הכדור פורח. "יואו!" אמר אריאל בהתפעלות כשראה את הכדור פורח באוויר, "איזה מגניב! אנחנו גם נעשה את זה?" "עוד מעט," אמר שימי. יש צהל אריאל באושר, "אז נוכל לעלות עליו מיד?" הוא שאל. "קודם צריך לקנות כרטיסים," אמרה רבקה. "אז בואו נלך לקנות!" הוא קיפץ בהתלהבות.
שימי ורבקה חייכו והם התחילו ללכת לכיוון הביתן של מוכר הכרטיסים. הם קנו שלושה כרטיסים והמתינו לכדור פורח שהיה באוויר עם הקבוצה שלפניהם. שירד, אריאל היה הראשון לעלות עליו. "בואו!" הוא הוביל את רבקה ושימי, "שנוכל להיות במקום הכי טוב." "פצצת מרץ," אמרה רבקה, "איפה זה התחבא לפני?" היא שאלה בחיוך. "כנראה כשלא מנסים ליצור קשר, לא מראים את התכונות שלך," אמר שימי. "אז עברנו שלב איתו," סיכמה רבקה. "כן, ברוך השם," אמר שימי, "אבל עדיין יש דרך ארוכה." "ברור," אמרה רבקה בהסכמה, "אבל החלק הקשה מאחורינו." "כן," הסכים שימי.
הם התמקמו במקום שבחר אריאל בשבילם, והכדור פורח המריא לאוויר. "יואו, הנה תל אביב!" הוא צעק בהתלהבות כשהצביע על נקודה קרובה, "והנה רמת גן, היה לי שם חוג!" הוא אמר והצביע על עוד שורת בניינים. "חוג של מה?" התעניינה רבקה, ולמרבה הפלא הוא הסכים לענות לה. "זה היה חוג לחיות." "נהנית שם?" היא שאלה אותו. "נהניתי, אבל הזאת'י של החוג לא הסכימה שאני אמשיך בחוג, כי פעם אחת כמעט הרגתי לה את הברווזון," הוא אמר. רבקה חייכה.
הכדור פורח המשיך לרחף באוויר עוד כמספר דקות, שבמהלכם הם ראו עוד כמה וכמה מקומות מוכרים, ואז חזר באיטיות אל הקרקע. "איך היה?" שאל שימי את אריאל שהיו בדרכם לחנות הגלידות. "יהיה ממש כיף אבא, ממש תודה." "בכיף חמוד," הגיב שימי והם המשיכו לצעוד.
רבקה הרגישה שליבה הולם. "מה נעשה שימי?" היא שאלה, "איך נגיד לו?" "בעזרת ה' הכל יהיה בסדר," הרגיע שימי, "רק צריך להודיע לו ולתמוך בו, זה הכל." "אוקיי," אמרה רבקה.
הם הגיעו לחנות הגלידות. שימי קנה טילון לאריאל. הוא לא קנה לעצמו ולרבקה, כיוון שהוא ידע שרבקה והוא לא במצב לאכול. הוא ארז את הטילון של אריאל בשקית, והם הלכו לאחת מפינות הישיבה שנמצאות בין העצים בפאתי הגן. הם התמקמו במקום שקט. "אבא, תפתח לי את הטילון," ביקש אריאל. שימי הוציא את הטילון מהשקית ופתח אותו לאריאל. אריאל התחיל לנגוס בגלידה שלו.
"שימי," סימנה רבקה, "זה הזמן." שימי הנהן בראשו, נשם נשימה עמוקה ופנה לאריאל: "חמודי, אנחנו צריכים להגיד לך משהו." "מה?" הוא הוציא את ראשו מהגלידה. "נכון אמא אמרה לך שזה רק לשבוע ואחרי זה תחזור הביתה לתל אביב?" אריאל הנהן לאות הסכמה. "אז כנראה שזה לא יקרה," אמרה רבקה. "למה? מה קרה?" שאל אריאל. "אמא שלך," אמר שימי, "נהרגה."
רבקה ושימי ציפו לתגובה של אריאל, אך היא בוששה מלהגיע. אריאל פשוט עמד בפנים קפואות, כאילו הוא נכנס להלם. אך לאחר כמה שניות הסכר נפתח ואריאל התחיל לבכות. שימי רץ אליו וחיבק אותו. רבקה גם מיהרה אליו, אך אריאל התנגד. "אני לא מסכים שתגעי בי! אני רוצה רק את אמא שלי!" הוא צעק ולא נתן לרבקה להתקרב אליו.
הוא המשיך לבכות ושימי גרר אותו בכוח משם לכיוון הרכב. רבקה הלכה אחריהם בפנים חתומות, שלא הסגירו את המתחולל בתוכה. הם הגיעו לרכב ושימי העלה את אריאל, תוך כדי צרחות ובכיות, לכיסא הבטיחות וחגר אותו. רבקה נכנסה אף היא לרכב והם נסעו. רבקה ושימי לא דיברו בנסיעה דבר, והקול היחיד שנשמע לכל אורך הנסיעה היה קול צרחותיו של אריאל. רק אחרי שחזרו הביתה הוא התעייף ונרדם מתוך בכי.
"שימי," אמרה רבקה, "הבשורה הזאת לא עשתה לו טוב." "אני יודע," אמר שימי, תוך כדי שהוא מחפש סודה במקרר. "דווקא הוא יותר נפתח בקשר אליי ופתאום הכל חזר," המשיכה רבקה, "וחוץ מזה, איך עכשיו נוכל לקחת אותו לבית של סבא וסבתא שלו כשהוא במצב כל כך רגיש?" שאלה רבקה. "בעזרת ה' הוא יירגע מחר, ותוך יום יומיים הוא יהיה במצב שנוכל לקחת אותו לשם," אמר שימי ופתח את בקבוק הסודה שבדיוק מצא. "וחוץ מזה, היחס שלו אלייך גם ישתפר." הוא לגם מהבקבוק. "בסדר," אמרה רבקה, "נדבר על זה מחר." אמר שימי והם שתקו.
