דמע עיני פרק שלישי

שימי צעד ברחובות בני ברק. הוא היה עדיין המום מהבשורה ששמע לפני כמה רגעים ומוחו לא היה צלול, ומכיוון שכך הוא התקשה לחשוב בבהירות ולכן רצה לחזור הביתה כמה שיותר מהר ולדבר עם רבקה על ההשלכות של המוות של שירן.

בדרך כלל, כשהיה חוזר מהכולל בצהריים, הרחובות היו מלאים במאות הילדים שחזרו ממוסדות הלימוד שלהם והיה קשה לפלס דרך ברחוב ההומה. אבל בגלל שעדיין הייתה שעת צהריים מוקדמת, הוא יכול היה ללכת יותר במהירות. הוא צעד לאורך רחוב חזון איש ופנה לרחוב רשב"ם, שם הוא התגורר עם אשתו רבקה — ומהיום גם עם אריאל, הוא חשב תוך כדי שהוא נכנס לבניין.

הוא עלה במדרגות ופתח את דלת הבית. מה שהוא ראה הימם אותו: רבקה ישבה על הספה והסתכלה במבט מרוקן כזה באוויר. "רבקה, הכל בסדר?" הוא נבהל ומיהר לכיוון הספה. "שימי!" רבקה פרצה בבכי של הקלה כשראתה אותו. "אני לא יודעת מה לעשות כבר," היא אמרה בבכי.

"מה? מה קרה?" שאל שימי בבהלה, אך רבקה לא ענתה ורק הוסיפה לבכות. "את מוכנה להגיד לי מה קרה כבר?" אמר שימי בתקיפות. "זה אריאל," אמרה רבקה תוך כדי יבבות קטועות, "הוא לא מוכן לדבר איתי בכלל." היא פרצה שוב בבכי. "תירגעי רבקה," אמר שימי, "תגידי לי ברוגע," הוא הדגיש, "מה קרה?"

"אוקיי," אמרה רבקה והתחילה לספר. "אריאל התעורר בערך שעה אחרי שהלכת. ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא רק צעק שזה בית של דוסים והוא רוצה לחזור לאמא שלו. הסברתי לו שאמא שלו נסעה לחופשה והוא נשאר אצלנו לשבוע ויש לו חופש מהגן…"

"אז זהו, שזה לא רק לשבוע," קטע שימי את הסיפור שלה. "מה? למה?" שאלה רבקה, והיא הרגישה ששימי הולך לומר משהו שישנה את חייה. "שירן נהרגה," הטיל שימי את הפצצה. "מה?!" נדהמה רבקה. "איך זה קרה?" "מכונית פגעה בה בדרך מהפגישה שלנו אתמול," הוא אמר ונאנח.

"תן לי שנייה לעכל," ביקשה רבקה והתיישבה על הספה, ראשה תפוס בין ידיה. לאחר חצי דקה היא שאלה: "ומה זה אומר לגבינו?" "זה אומר," אמר שימי, "שאריאל עובר אלינו עכשיו לצמיתות." הוא הטיל את הפצצה השנייה.

"לצמיתות? היום אני בקושי יכולתי לדבר איתו, ועכשיו הוא נרדם בבכי," היא אמרה. "אז איך אנחנו נשרוד איתו ימים שלמים, חודשים, שנים? וגם נצטרך לחגוג איתו את הרגעים השמחים שלו," המשיכה רבקה, "מסיבת סידור, מסיבת חומש, בר מצווה, עלייה לישיבה קטנה… כל כך הרבה דברים. איך נשרוד את כל זה?"

"קודם כל," הרגיע שימי, "את יודעת ששנינו נתרגל, גם אנחנו וגם הוא, אחד לשני במהירות." "אבל הוא חילוני לגמרי, שימי," הזכירה רבקה, "אז זה לא יקרה כל כך מהר ואתה יודע את זה." היא המשיכה כששימי ניסה לענות משהו: "ודבר שני, אנחנו צריכים למצוא מסגרת בשבילו, וזה לא יכול להיות — לפחות בינתיים — מוסד חרדי." "צודקת," הסכים שימי, "אז מה את מציעה לעשות?" "אולי גן חב"ד?" היססה רבקה. "או אפילו פחות מזה, משהו דתי על הגבול בשלב הראשון." "כן," אמר שימי בחוסר ריכוז. "אתה לא איתי, שימי," הודיעה רבקה. "צודקת," אמר שימי והתנער. "אני חשבתי על משהו אחר." "על מה חשבת?" התעניינה רבקה. "על איך נודיע לאריאל שאין לו אמא, אם כפי שאמרת הוא לא מוכן לתקשר איתנו."

"אתה צודקת," הסכימה רבקה, "אבל בטוח נמצא דרך להודיע לו. רק השאלה היא מה אתה עושה איתה." "מה זאת אומרת?" תמה שימי בעודו הולך לכיוון המטבח. "אתה יודע, לוויה והכל," אמרה רבקה. "מה הקשר אליי?" שאל שימי. "התגרשנו כבר, אנחנו לא קשורים בכלל אחד לשני." הוא הוציא בקבוק סודה אישי מהמקרר וחזר. "רבקה, קחי," הוא אמר והגיש לה. "תודה," אמרה רבקה ולגמה מבקבוק הסודה, "הייתי צריכה את זה."

"בבקשה," הוא אמר והחזיר את השיחה לפסים המקוריים. "טוב, עכשיו הדבר היחיד שאמור לעניין אותנו זה אריאל. נראה לי נעיר אותו עכשיו ונתחיל ליצור איתו קשר." "רעיון טוב," התלהבה רבקה, "עם שנינו ביחד זה בטח יהיה יותר קל ליצור איתו תקשורת." "נכון," המהם שימי.

הוא נכנס לחדר האורחים. אריאל ישן עדיין אך היה יותר רגוע ממקודם. הוא העיר אותו בעדינות. "אריאלי," הוא לחש לאוזנו, "בוקר טוב." אריאל התעורר ושפשף את עיניו. "בוקר טוב," אמר שימי עוד פעם. אריאל התרומם מהמיטה. "איפה אני, אבא?" הוא שאל. "ומה השעה עכשיו?" "שתים עשרה וחצי בצהריים, ואתה בבית שלי ושל רבקה. בוא תצא לסלון, בסדר?"

אריאל נעמד ויצא מהחדר באיטיות. "שלום אריאל," רבקה קיבלה את פניו בחיוך. "אני מקווה שעכשיו תהיה לכם שיחה טובה יותר ממקודם, נכון אריאל?" שאל שימי. "בסדר," אמר אריאל בחוסר ברירה.

שימי הבליע חיוך מאחורי שפמו. השיחה בין אריאל לרבקה עכשיו הייתה הרבה יותר טובה, והרבה בגלל הנוכחות של שימי, אבל עדיין לא בנתה קשר של ממש בין רבקה לאריאל. ובסיום השיחה אריאל חזר לבועה שלו; את כל אחרי הצהריים העביר במשחק במכוניות ששירן ארזה לו במזוודה. הוא כמעט שלא דיבר עם שימי ועם רבקה, וכשדיבר — הוא דיבר רק עם שימי.

בערב רבקה רצתה להכין את אריאל לשינה אך הוא סירב, ושימי נאלץ לעשות את זה. סוף סוף אריאל נרדם אחרי בכי בלתי פוסק. רבקה נשמה לרווחה והתפנתה להכין לשניהם כוס קפה. "שימי, כמה כפיות סוכר אתה רוצה בקפה?" היא שאלה. "שתי כפיות כרגיל." "מעולה," היא אמרה והתפנתה להכנת הקפה.

לאחר שסיימה היא לקחה את שתי הכוסות לשולחן במרפסת והם התיישבו. שימי הביט על בני ברק שנפרשה לפניו ונאנח. "הכל בסדר, שימי?" שאלה רבקה בניסיון להצית שיחה ביניהם. "כן, את יודעת," הוא אמר בעייפות, "סתם, כל העניין עם אריאל משגע אותי." "איזה עניין?" תמהה רבקה. "זה שהוא לא מוכן לראות בך אמא," הוא אמר.

"האמת," אמרה רבקה באדישות, "זה לא כל כך מפריע לי." "מה?!" נדהם שימי. "רק לפני כמה שעות נאמת באוזניי כמה קשה לך עם אריאל, שהוא לא מתייחס אלייך ואיך נגדל אותו ככה, ועכשיו זה לא מפריע לך פתאום? איך זה הגיוני?" הוא שאל.

"טוב," חשפה רבקה בגילוי לב, "בהתחלה באמת זה הפריע לי וכאב לי העניין הזה, אבל אז חשבתי גם על אריאל — שהוא נמצא בבית לא שלו עם אישה זרה לו. זה לגיטימי שהוא לא יתייחס אליה. זה כמו," אמרה רבקה, "שאישה מהרחוב תגיד לו 'אני אמא שלך'. אתה מבין שהוא לא יתייחס אליה, ויותר גרוע — הוא גם יצעק." "כן, כשחושבים על זה," אמר שימי, "את די צודקת. אבל זה לא יהיה לנצח המצב הזה, נכון?" "מה פתאום," ביטלה רבקה את דברי שימי, "הוא יתרגל אלינו. כמו שאתה אמרת לי, אז זה יקרה מהר ובעזרת ה' עוד נגדל אותו הרבה שנים ויהיה לנו ממנו הרבה נחת," סיימה רבקה את דבריה בלהט.

"הכל נכון," אמר שימי, "אבל יש לי שאלה אחת: איך עכשיו את כל כך אופטימית לגבי העתיד, אם מקודם היית כל כך לחוצה?" "פשוט שיניתי תפיסה," ענתה רבקה, "וגם אתה צריך לשנות תפיסה." "אוקיי, בסדר," הסכים שימי, "אני אשנה תפיסה. אבל זאת לא הבעיה היחידה שיש לי." "איזה עוד בעיה יש לך?" התעניינה רבקה. "אריאל צריך לשבת שבעה?" הוא ענה בשאלה. "לא יודעת," אמרה רבקה, "נראה לי שלא. תשאל רב." "כן, צודקת. חשבתי לעשות את זה מלכתחילה, פשוט רציתי לשאול אותך אולי תדעי." "ומסתבר שאני לא יודעת," השלימה רבקה. "כן, בדיוק."

והם שתקו. אחרי חצי דקה של שקט רבקה הפירה את הדממה: "תקשיב שימי, המשפחה של שירן יושבת עליה שבעה, נכון?" "נכון," אישר שימי. "והם גרים פה בבני ברק, זה גם נכון?" "כן, נו… לאן את חותרת?" אמר שימי בחוסר הבנה. "בוא ניקח את אריאל אליהם. אתה יודע איזה אור זה יעשה להם בעיניים."

"רבקה," צינן שימי את התלהבותה, "זה לא רעיון טוב." "למה?" שאלה רבקה. "הם ישמחו לראות שיש זכר לשירן." "את צודקת, אבל א' — אני לא יודע אם הם ישמחו לראות אותו כמו שהוא נראה היום. וב' — הוא לא יודע בכלל שאמא שלו נהרגה, אז איך ניקח אותו לבית של אמא ואבא שלה סתם?" הוא שאל רטורית.

"טוב, על השאלה הראשונה זה לא בעיה," פרכה רבקה את קושיותיו, "ברור שהם ישמחו לראות אותו אפילו ככה. ועל השאלה השנייה — גם ככה נצטרך לספר לו, אז אחרי שנספר לו ניקח אותו אליהם." "לא יודע," התלבט שימי, "זה לא נשמע לי טוב." "שימי," אמרה רבקה בטון מוכיח, "מה הסיבה האמיתית שאתה לא רוצה שאריאל יבוא לשם?" "טוב, אני אגיד לך," הוא אמר ונאנח, "אני לא בטוח אם אני מוכן להיפגש איתם." "אה, זאת הסיבה," חשבה רבקה ואמרה, "קח את הזמן שלך שימי, תחשוב על זה ותחליט. ובינתיים תלך לברר אם אריאל צריך לשבת שבעה." "אצל מי בדיוק?" שאל שימי. "לא יודעת, אולי אצל החברותא שלך, הרב לוין נראה לי קוראים לו," אמרה רבקה.

שימי התעלם מהתואר "חברותא" שהוצמד לשמו של הרב לוין שלא בצדק, והלך לעשות את שיחת הטלפון. לאחר חמש דקות שבהן רבקה תופפה בעצבנות על השולחן הקטן שעליו נהגו לשתות את הקפה במרפסת, שימי חזר. "נו, מה הוא אמר?" שאלה רבקה בקוצר רוח. "רבקה, מה קרה לך עם כל החוסר סבלנות הזה היום? זה לא מתאים לך," הגיב שימי. "לא יודעת," ענתה רבקה, "אולי זה גדול עליי כל הסיפור הזה." "אל תדאגי, נעבור את זה," עודד אותה שימי. "כן, ברור," הסכימה רבקה. "טוב, אז מה הוא אמר?"

"אוקיי," אמר שימי, "הרב לוין אמר שקטן לא מחויב מבחינת ההלכה לשבת שבעה, אפילו לא מדין חינוך. אבל לקרוע קריעה הוא חייב משום עוגמת נפש." "טוב, כשנגלה לו נקרע לו את החולצה," אמרה רבקה בחיוך. "כן, בערך."

רבקה קמה מהשולחן ולקחה את כוסות הקפה לכיור. שימי קם אחריה. "טוב, אני צריך ללכת למעריב," אמר שימי ולקח את הכובע והחליפה שלו ופנה לצאת. "בהצלחה שימי, תחשוב על מה שדיברנו," אמרה רבקה והוסיפה: "וגם תתפלל לקב"ה שייתן לך החלטה נכונה." "בסדר," אמר שימי, "להתראות."

הוא יצא. אחרי חמש דקות שימי הגיע לבית הכנסת שבו נהג להתפלל מעריב בימי בין הזמנים, או בימים שלא היה בכולל בשעה שהתפללו מעריב. זה היה מניין קטן יחסית אך שימי אהב את התפילה שם. מרבית המתפללים היו אנשים מבוגרים בשנות השבעים לחייהם, ולכן שימי הופתע לגלות את האברך הצעיר שהתפלל במושב הקדמי.

"כנראה נכד של אחד מהמתפללים שהגיע לביקור אצל סבו," חשב שימי. בסיום התפילה שימי פנה לצאת החוצה, אך הוא נעצר כששמע מישהו קורא בשמו: "הרב גולד!" הוא הסתובב וגילה את איתן כהנא. "מסתבר שהוא היה האברך הצעיר," חשב שימי. "איתן," הוא אמר בחיוך, "מה אתה עושה פה?" "מתפלל," הוא השיב בתום. "מה הבעיה?" "אתה יודע," אמר שימי, "זה לא מניין של אנשים צעירים כל כך, אז למה אתה מתפלל פה?" "כי אני רוצה תפילה ארוכה יותר," ענה איתן. "נו, אז אני כאן מאותה הסיבה," הגיב שימי. "אה, יפה. טוב הרב, בוא אני אלווה אותך הביתה," הציע איתן. "זה לא מעכב אותך?" שאל שימי. "לא, מה פתאום," אמר איתן וביטל את דברי שימי, "גם ככה יש לי סידורים מחוץ לבני ברק."

"טוב, בסדר," אמר שימי והם יצאו לרחוב. את הדרך הקצרה לביתו של שימי הם העבירו בפטפוט על דא ועל הא, ומהר מאוד הם כבר עמדו בפתח הבניין של שימי. "כאן אתה גר?" שאל איתן. "כן, ברוך ה'. אני, אשתי והילד שלי." "טוב, בהצלחה," אמר איתן, "לילה טוב." "גם לך," אמר שימי ועלה לביתו.