"למה אתם יושבים כאן ככה לבד?" התיישב שימי לידינו.
"אנחנו לא לבד", מחה אבא, "אנחנו מסתכלים על כולם ונהנים מהשמחה".
"נהנים אה", אמר שימי בספקנות. והביט עלי ועל יהודיתי.
"בדיוק יעקב שאל אותי עליכם, רוצים לבוא איתי להגיד לו מזל טוב?"
"שאל אותך עלינו?" התפלאתי.
"כן", צחק שימי, "בואו כבר עוד רגע מישהו יחטוף אותו ויקח אותו לקצה האולם".
הלכנו אחרי שימי לשולחן הגדול בראש האולם. סבא ישב שם, לידו איש לא מוכר, כנראה אבא של יעקב, ואז יעקוב בעצמו.
"תראה את מי הבאתי?" קרא שימי בעליזות.
"אני אנחש", חייך יעקב, "אל תגלה לי".
"אתה יהודיתי", הוא אמר לי, "ואת חיים. או בעצם הפוך, התבלבלתי", הוא עשה פרצוף מצחיק.
זאת היתה בדיחה שמתאימה לילדים קטנים, אבל צחקתי בכל זאת. יהודיתי התגלגלה מצחוק.
"תנו לי לראות?" הוא התבונן בנו.
"אתה", הוא הצביע עלי, "דומה לשימי. ואת", הוא הצביע על יהודיתי, "דומה לציפי".
"לא נכון", קראנו אני ויהודיתי ביחד, שנינו היינו דומים לצד של אבא.
"סתם אמרתי", צחק יעקב, "זה פשוט משפט כזה שדודים אומרים, איך אתה דומה ל…נכון אבא?" הוא פנה לאיש שישב לידו.
אבא של יעקב צחק וגם סבא שהקשיב לשיחה. ואז סבא אמר לאבא שלנו, "שמואל, בוא שב לידי, הילדים כבר גדולים, הם יסתובבו להם באולם".
אבא הביט בנו בחשש, אבל שימי ממש דחף אותו לכיסא שליד סבא והושיב אותו.
"תזהר על הגב שלי צחק", אבא.
כמה בחורים הגיעו לשולחן וסחבו איתם את יעקב לרקוד, יעקב הספיק ללחוץ לי את היד לפני שהלך ואמר לנו להתראות.
"מה עם ציפי?" שאל שימי, "אמרתם לה כבר מזל טוב?"
"בכלל לא ראינו אותה". אמרה יהודיתי באכזבה.
"אז אולי תנסו עכשיו?" הציע שימי. "בתחילת הארוסין כולן מגיעות, אז היא היתה צריכה לברך את כולן והיא היתה ממש עסוקה".
"אנחנו יכולים להגיד לה מזל טוב אחרי שכולם ילכו", אמרתי לשימי במבוכה, "לא רציתי שיהודיתי תהיה שוב עצובה במקרה וציפי שוב תהיה מוקפת בנות".
"אבל היא ממש תשמח לראות אתכם", התעקש שימי, "חבל שלא תנסו לפחות".
הצצתי דרך המחיצות, ציפי עמדה קרוב למחיצה ודיברה עם אשה לא מוכרת.
"ציפי", רצה יהודיתי ישר לזרועותיה של ציפי וחיבקה אותה.
"מזל טוב מתוקה", שמחה ציפי, "איפה חיים? לא הצלחתי לראות איפה אתם בכלל בגלל כל הבלגן".
"הוא כאן", הצביעה יהודיתי לכיוון המחיצה.
נכנסתי בין המחיצות וניגשתי אליה, "מזל טוב חמוד", היא שמחה לראות אותי. "זה אחיינים שלי, חיים ויהודיתי", היא הציגה אותנו לאשה לידה. "זאת אמא של יעקב", היא גילתה לנו.
אמא של יעקב חייכה אלינו.
"הנה אתם! סוף סוף!" הגיעה הדסה, "חיפשתי אתכם שעות, למה הייתם רק בצד של הבנים כל הזמן? יהודיתי, איזה יפה את".
"יפיפיה ממש", הסכימה ציפי, "איזו תסרוקת מהממת".
"היא קצת נהרסה כאן, תני אני אתקן", אמרה הדסה וסידרה כמה סיכות בשיער של יהודיתי. "עכשיו בואי איתי, לפני שחברות שלי ילכו, הן חייבות לראות את האחיינית הכי מתוקה בעולם".
"אני אלך לצד של הבנים", אמרתי במבוכה, "מזל טוב ציפי".
"תמסור דש ליעקב", קראה היא קראה אחרי.
"היום אתם לא הולכים ללימודים", הכריז אבא, "היום אנחנו יוצאים למקום נחמד לעשות פיקניק".
"פיקניק במקום בית-ספר?" נדהמנו.
"כן", צחק אבא מהבעת ההפתעה שלנו. אבא ארז תיק עם שתיה, סנדוויצ'ים, ירקות ופירות חתוכים, חטיפים ועוגיות. הוא התקין על הרכב מחזיק אופניים ותלה את האופניים שלנו עליו.
"לאן נוסעים?" קפצה יהודיתי בהתרגשות.
"הפתעה", חייך אבא. נסענו רחוק, לגינה שאף פעם לא היינו בה קודם.
הגינה הייתה מדהימה, סולמות חבלים תלויים, קירות טיפוס ומגלשות גבוהות, מפותלות. הגינה היתה בנויה על צוקים ליד הים, אז ראינו את הים מנצנץ למטה כשטיפסנו על המתקנים.
בפינת הגינה היה מסלול אופניים, עם עליות ומורדות. יהודיתי רכבה באופניים שלה על המסלול של הילדים הקטנים, אני ואבא רכבנו על המסלול של הגדולים.
אחרי ששיחקנו ונסענו באופניים היינו אדומים ומיוזעים. אבא פרש מפת ניילון בפינה מוצלת והוציא את האוכל והשתייה מהתיק. אני ויהודיתי סידרנו הכול בצלחות שאבא הביא.
"איזה כיף", שמחה יהודיתי, "תקח אותנו כל יום לפיקניק, במקום ללכת לגן".
"מה פתאום! אי אפשר", אמרתי באחריות.
"נכון", הסכים אבא, "אי אפשר כל יום, רק מידי פעם. חוץ מזה, לא סתם הלכנו לעשות היום פיקניק במקום ללכת לגן".
"אז למה הלכנו?" התפלאנו.
"בגלל שרציתי לשוחח איתכם על נושא חשוב", הסביר אבא, וחילק לכל אחד מאיתנו סנדוויץ'.
"יכולת לדבר איתנו על הנושא החשוב בבית", אמרתי.
"נכון", הסכים אבא, "אבל התחשק לי שיהיה לנו נחמד בשיחה על הנושא החשוב".
"אז מה זה הנושא הזה?" התעניינה יהודיתי. ונגסה בסנדוויץ' שלה.
"הנושא הוא, איך מתנהגים בשמחות משפחתיות", הכריז אבא.
"מה?" התפלאתי.
"זה נושא חשוב ממש מוזר, אבא", העירה יהודיתי.
"תראו", אמר אבא. "בעזרת ה', בשבוע הבא, נלך לברית של התינוק של מני, בעוד חודשיים שמוליק של דודה מרים חוגג בר-מצווה. בהמשך תהיה לנו חתונה של ציפי, ואולי גם הדסה תתארס…ברוך ה', יש שמחות כל הזמן".
"אבל התנהגנו ממש יפה אתמול, בשמחה המשפחתית", נעלבה יהודיתי, "לא הפרענו ולא רבנו".
"אני לא מתכוון לזה", מיהר אבא להסביר, "בטח שהתנהגתם יפה מאוד, אתם ילדים מאוד טובים ומחונכים".
"אתה מתכוון שבהתחלה היינו עצובים שאף אחד לא מתייחס אלינו ויהודיתי הרסה את התסרוקת שלה?" שאלתי בזהירות.
"בדיוק", שמח אבא, "אני מתכוון בדיוק לזה".
"אבל באמת אף אחד לא התייחס אלינו", משכה יהודיתי בכתפה, "אז בטח שהיינו עצובים".
"נכון", הסכים אבא "וזה סימן טוב, אתם יודעים למה? בגלל שזה אומר שלא מתייחסים אלינו כבר כמשפחה שאמא שלהם נפטרה שצריכה לקבל יותר יחס, מתייחסים אלינו כמו למשפחה רגילה".
"אבל אני לא אוהבת שלא מתייחסים אלי", שירבבה יהודיתי את שפתיה.
"תקשיבו חמודים", התיישב אבא ממש מולינו. הפסקתי לאכול את הסנדוויץ שלי והקשבתי חזק, כי לפי הפנים של אבא הבנתי שהוא הולך לדבר על הנושא החשוב.
"כשמישהו עורך שמחה כמו ארוסין, או ברית, או בר מצווה, הוא הכי חשוב! בעל השמחה הוא זה שמקבל מכולם את תשומת הלב ואליו מתייחסים. כשאנחנו מגיעים לשמחה של מישהו אחר אנחנו באים לשמח אותו, לא שיתייחסו אלינו. אני יודע שהתרגלתם תמיד להיות במרכז תשומת הלב, אבל עכשיו, אחרי שהתאוששנו קצת, אני רוצה שתחשבו על דרכים לתת יחס לאחרים ולא להרגיש שצריך לקבל כל הזמן".
"לדוגמא לא לשבת בצד ולהיות עצובים?" שאלתי.
"כן", שמח אבא. "וגם ללכת לאחל מזל טוב בחיוך לבעל השמחה ואז ללכת לשחק עם כל הבני דודים".
