בערב הגיעו כל-כך הרבה אנשים שלא הצלחתי להבין מי מגיע למי.
ישבתי ליד אבא. חברים שלו ושכנים וגם כל מיני רבנים ותלמידים של סבא מירושלים. הרבה חברים ואברכים של דוד יצחוק. כל הדודים מהמשפחה של אמא, זיכרונה לברכה והרבה דודים מהמשפחה של אבא. כולם באו, ישבו כמה דקות, הקשיבו לסיפורים על אמא. אמרו משפט שלם, שאני עדיין לא הבנתי בדיוק מה אומרים בו, קמו והלכו. על כל אחד שהלך, הגיע מישהו נוסף.
"חיים בוא רגע", ביקש ממני שימי. "הוא משך אותי מתוך הכיסא והוביל אותי אל הדלת. חבורת בחורי ישיבה עמדו שם, תקועים, לא מצליחים להיכנס מרוב עומס.
"זה חברים שלי", הכיר שימי, "הם נסעו שעתיים לכאן מהישיבה שלנו לנחם אותי". הבטתי בהם בסקרנות, תמיד רציתי לראות את החברים של שימי, חבל שזה קרה בדיוק כשאמא נפטרה.
"למה אתם לא נכנסים?" התפלאתי.
"כי אין לנו לאן", אמר שימי. חיפשתי מקום. שימי צדק, הסלון היה מפוצץ, רק המרפסת היתה ריקה ומוארת מעבר לדלת הנעולה.
"אני אביא לך את המפתח של המרפסת", אמרתי לשימי, "תלכו לשם, אני רק אביא את המפתח". רגע לפני שהלכתי שימי חיבק אותי חזק.
בבוקר שוב השתמשנו במרפסת. קצת אנשים ביקרו את אבא וסבא מירושלים. כמה נשים ניחמו את סבתא והדסה. פתאום ניגשה ציפי לדלת ואמרה.
"חיים זה בשבילך".
ישבתי בכיסא הנמוך ליד אבא והבטתי בבאים בפליאה.
הרב בלוי נכנס ראשון ואחריו חבורת ילדים, חברים שלי מהכיתה.
הסמקתי, לא חשבתי שחברים שלי יבואו לנחם אותי.
"בוא חיים", עזר לי מני לקום, תצא איתם למרפסת.
הוא פתח את המרפסת והכניס את הכיסא הנמוך והמוזר שלי לשם. היו עדיין כיסאות במרפסת בגלל החברים של שימי אתמול, אבל זה לא הספיק בשביל כולם. מני רץ להביא עוד כיסאות.
"הכל בסדר", אמר הרבה בלוי, "שילדים ישבו גם על המעקה". הרב בלוי ניגש לאבא שלי, אמר לו כמה מילים. ואז קרא, "כל התלמידים יוצאים עכשיו למרפסת". הוא הניח את כף ידו על כתפי ויצא איתי למרפסת עם כולם.
התיישבתי על הכיסא הנמוך במבוכה. כל הילדים התיישבו. חלק על המעקה, חלק על הכיסאות. הרב בלוי ישב ממש לידי.
כולם הביטו בי בסקרנות.
ראיתי את מני מעבר לדלת המרפסת, מוזג חצאי כוסות מיץ. הוא הוציא את הכוסות לכולם. כולם שתו מיץ והחזירו את הכוס הריקה למני.
"יופי", קרא הרב בלוי, בקולו הגבוה וסמכותי. "עכשיו אנחנו יושבים וכולם שתו. אז אנחנו מתחילים לעשות מצוות ניחום אבלים.
זה היה נשמע כמו שיעור של הרב. אף ילד לא דיבר, כולם הביטו בי וברבה בלוי.
"אני רוצה לספר לך סיפור, חיים", אמר הרב בלוי. "ואני שכולכם תשמעו את הסיפור הזה, לא רק חיים, כי זה סיפור מאוד מיוחד. יום אחד, באזור חודש אדר, קיבלתי שיחת טלפון. זאת הייתה אמא של אחד התלמידים. איזה תלמיד?" רעם קולו של הרב בלוי. "חיים. אמא של חיים רצתה לדעת מתי התאריך של מסיבת סיום של המשניות.
עניתי לה: 'בעוד שבועיים'.
היא נאנחה ואמרה שזה לא אפשרי, חייבים להקדים את המסיבה לפחות בשבוע.
איך נקדים? הרי עדיין לא סיימנו בכלל את המשניות.
'אי אפשר להקדים בשבוע אני מצטער', עניתי לה, 'אולי נשנה את התאריך ליום לפני'.
'לא!' היא לא הייתה מוכנה, חייבים לפחות שבוע!
"למה היא לא יכלה לבוא?" שאל פנחס.
לא יודע בדיוק", השיב הרב בלוי, "כנראה שבגלל שהיא הייתה חולה והייתה צריכה ללכת לבית חולים בזמן הזה".
"אמא שלי הייתה צריכה לעבור טיפולים בבית חולים לפעמים", אישרתי.
"בסדר, אז אמא לא יכולה להגיע, ומה אם האבא?" המשיך הרב בלוי. "שאלתי אותה אם גם אבא של חיים יכול לבוא? והיא ענתה שכן. אז אמא לא יכולה לבוא. הרי היא בכל מקרה בעזרת נשים. מה לעשות? אם היא לא יכולה, נשלח לה סרטון וזהו. לא! היא לא מסכימה! היא לא מוכנה להפסיד את המסיבה!"
"מה קרה בסוף?" פנה הרב בלוי לילדים, "זוכרים?"
"בטח!" אמר יוד'לה, "כל היום למדנו רק משניות".
"נכון", צעק איתמר, "לא למדנו פרשת שבוע ולא מוסר, ולא נביא ולא חומש, רק משניות ומשניות כל הזמן".
גם אני זכרתי שלמדנו משניות שבוע שלם בלי הפסקה, אבל לא ידעתי את הסיבה, אף פעם לא שמעתי על שיחת הטלפון הזו.
"אמא שלי לא סיפרה לי על זה בכלל", אמרתי במבוכה.
"זה מראה כמה אמא שלך הייתה אישה גדולה", אמר הרב בלוי. "היא עשתה דברים בשקט, בלי שכולם ידעו".
"מה עוד אנחנו לומדים מהסיפור הזה?" שאל הרב בלוי את כולם.
"שהיה לה חשוב הסיום של המשניות", צעק לוי.
"שהיא רצתה שחיים ילמד ויעשה סיום", צעקו כל מיני ילדים.
"מה אתה חושב?" שאל אותי הרב בלוי.
"אני חושב שהיא רצתה לבוא למסיבה, כדי שאני אשמח", אמרתי. בעיניים שלי עלו דמעות.
"יופי", קרא הרב בלוי, "עכשיו סיימנו לנחם, מי יודע מה אומרים עכשיו?"
"המקום ינחם אתכם…" התחילו כולם לצעוק ביחד.
"רגע", רעם קולו של הרב, "אנחנו אומרים את זה אחד אחד, כל אחד יבוא לידי ויגיד לחיים. אחר-כך יכנס לסלון ויעמוד ליד הקיר בשורה ארוכה, עד שכולם יסיימו".
הרב בלוי הגיע מוכן. הוא תלה עם חתיכה קטנה של סלוטייפ את הנוסח על החלק הפנימי של דלת המרפסת. ישראל-מאיר היה ראשון, הוא הקריא את כל המשפט: "המקם ינחם אתכם, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". הוא קצת התבלבל, אז זה היה טוב שהרבה בלוי תלה את השלט.
"אומרים גם, ולא תוסיפו לדאבה עוד", אמר יוסף, "ככה ניחמתי את סבא שלי".
"זה שונה בין סבא לילד", אמר הרב בלוי, "לא נכנס לזה עכשיו".
"זה המנהג", נחלצתי לעזרתו של הרב בלוי.
"בדיוק!" שמח הרב בלוי, "זה המנהג. יופי, ישראל-מאיר, כנס לסלון".
ילד אחרי ילד ניגשו אלי. חלק אמרו לי, "מהשמים תנוחמו". הרב בלוי אמר שזה מצוין, כי זה המנהג אצלם בבית.
אחר-כך הרב בלוי ניחם אותי ונכנסתי שנינו לסלון.
סבא מירושלים אמר לכל הילדים שהוא מאוד התרגש לראות אותם ואיך שהם התנהגו בכבוד ובצורה מחונכת, שמתאימה לתלמידי חכמים קטנים. אחר-כך אבא וסבא והרב בלוי דיברו על הסיפור המרגש שקרה עם אמא שלי ואבא הודה לרב בלוי שעשה מאמץ להקדים את המסיבה. ולהביא את כל הילדים לנחם.
מני חילק לכל הילדים ביסקוויטים. ואז הם הלכו.
ראיתי אותם מהמרפסת הולכים לכיוון החיידר. הרבה ילדים נופפו לי לשלום ביד שלהם, אפילו שאסור להגיד שלום למישהו שיושב שבעה. פנחס צעק לי, "נפגש בכיתה", והרבה בלוי השתיק אותו.
"איזה חמודים חברים שלך", התפעלה ציפי.
"כל-כך מחונכים", התרגשה גם סבתא מירושלים.
ואיזה סיפור מרגש על מירי", התמוגגה סבתא מבני ברק.
הלכתי לחדר שלי. ניסיתי לחשוב איך אני מרגיש. הילדים לא ריחמו עלי, הם היו רק סקרנים.
"איזה רבה טוב יש לך", נכנס שימי לחדר. "איזה יופי שהוא הביא לך את כל החברים שיבואו לנחם אותך, אתה שמח?"
"כן, אני שמח", השבתי, "זה היה נחמד שהם באו, אני כבר מתגעגע לכיתה שלי, אז זה היה כמו לחזור לכיתה אתה מבין?"
שימי הנהן באישור.
"וחוץ מזה, עכשיו ראיתי את החברים שלי, והם ראו אותי, אז אני לא כל-כך מפחד לחזור לכיתה אחרי השבעה, כי כבר נפגשנו".
"זה הגיוני", הסכים שימי.
איזה כיף עוד פרק!
יפה מאוד
קראתי את שלושת הפרקים החדשים
בכיתי