הרופא אמר שליהודה יש שפעת, לא צריך אנטיביוטיקה, רק אקמול להורדת החום.
"אבישג אמרה לי לא להביא לו אקמול", אמרתי למנחם, "לא נעים לי להביא לו, היא היתה כל כך נחרצת".
"כל הוא בחזקתנו אנחנו אחראים עליו", אמר מנחם בתוקף, "מה זה השטות הזאת לא להביא לו אקמול, היא רוצה שהוא יפרכס מחום?"
"אז אני אביא לו בנוסף' שמן זית, לימון ושום, כי ככה היא ביקשה". אמרתי.
מנחם פער את עיניו בתדהמה.
"זה מה שהיא מביאה לילד שלי כשיש לו חום? שמן זית, לימון ושום? הם לא נורמליים".
הילד שלו. לקח לי רגע לקלוט שהוא מדבר על עובדיה ולא על יהודה.
"כל עוד הוא בחזקתם, הם אחראים עליו", הזכרתי למנחם.
"אני יודע", נאנח מנחם. "אני לא עומד בזה יותר", הוא התוודה. "שהילד שלי אצלם, אני חושב שזה לא הגיוני ולא נכון. גם עבור יהודה, הוא זקוק להם עכשיו, הם יעזרו לו להתמודד עם המשבר הזה הרבה יותר טוב מאיתנו. הם ההורים שלו. מה את חושבת שיקרה שנספר לכולם? הוא יצטרך להתמודד עם מבטים בכיתה, עם שאלות מהרבה, עם דודות וסבתות, הוא לא יעמוד בזה. למה לא לנתק אותו מאיתנו ולתת לו להתחיל דף חדש ולבן בהקדם? תראי איך הוא סובל".
"אתה רוצה לנתק אותו ממני לגמרי?" בהיתי במנחם בתדהמה. "אבל דיברנו על זה שנמשיך להיות איתו בקשר חם בהמשך, למה אתה מדבר על נתק עכשיו?"
"כי אני חושב שזה נכון", השיב מנחם, "הקשר הכפול הזה רק יבלבל אותו יותר. הוא יתקשה להתחבר לדוד ואבישג ולהפרד ממך. זה יגרום לו לרגשות תסכול ואשמה. היתה לי שיחה ארוכה עם הפסיכולוג, יוסף פרידמן, אתמול והוא הבהיר לי שזאת טעות מה שאנחנו עושים. לדעתו, לטובת הילדים, חייבים לגמור את הקשר בבת אחת! לתת להם לבנות את החיים שלהם מחדש. כמובן שכל מה שאני אומר, תקף כמובן גם ליוסי".
"זה תקף רק לעובדיה", אמרתי במרירות, "הוא היחיד שאתה חושב עליו. אני מכירה את יהודה, הוא זקוק לי עכשיו יותר מאי פעם, אני לא יכולה לנתק אותו ממני בבת אחת, הוא לא יעמוד בזה. וחוץ מזה, אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר, הוא הילד שלי. איך אפשר לחשוב על רעיון כזה בכלל?"
"בסדר", נאנח מנחם, "אני רק אומר לך מה שיוסף פרידמן אמר. אני יודע שאת וגילת חושבות אחרת, זה הגיוני שיהיו שתי דעות שונות. אם את חושבת שזה לא נכון אז לא נעשה את זה, רק רציתי שתדעי מה אני חושב".
הייתי בתוך יער. מוקפת בעצים גבוהים ואימתניים. העצים הקיפו אותי, סגרו עלי. לא הצלחתי למצוא את יהודה, ידעתי שהוא שם, מאחורי העצים, אבל לא הצלחתי לראות אותו. "יהודה", צעקתי, "יהודה שלי, יהודה…" העצים לא הניחו לי לצאת לחפש אותו. לא הצלחתי לראות את יהודה. פתאום ניגש אלי ילד חמוד, עם עיניים מחייכות ולחיים מלאות נמשים ונתן לי יד.
"יהודה איפה הוא!" קפצתי בבהלה, "ועובדיה…" הלב שלי דפק במהירות. הייתי במיטה שלי, זה היה רק חלום.
"זה רק חלום", הרגעתי את עצמי, "רק חלום! יהודה כאן בבית, עובדיה בבית שלו, הם מוגנים". קמתי במהירות ורצתי לחדר של יהודה הייתי חייבת לראות שהוא כאן. החלום היה כל כך מוחשי.
יהודה שכב במיטה, עיניו פקוחות לרווחה.
"יהודה שלי", חיבקתי אותו, "למה אתה לא ישן? כואב לך הראש?"
"לא כואב לי כלום", ענה יהודה, "הקול שלו היה מאושש.
בדקתי את המצח שלו, "אין לך חום", קראתי בהפתעה, "החלמת".
"אני צמא", אמר יהודה.
"אני כבר מביאה לך כוס מים חמוד שלי", אמרתי.
יהודה התרפק עלי תוך כדי ששתה את המים, התרגשתי מאוד! אחרי שלושה ימים שהוא התנכר והיה אדיש אלי, הוא חזר להתייחס אלי כאמא.
"אני כל כך שמחה שאתה מרגיש טוב", אמרתי לו, "דאגנו לך כל-כך".
יהודה לא השיב, רק הניח את ראשו על הזרוע שלי.
"בגלל זה אבא לא אוהב אותי", הוא אמר פתאום, "בגלל שאני לא הילד האמיתי שלו".
"בטח שהוא אוהב אותך!" אמרתי, "אולי הוא לא מראה לך את זה כמוני, אבל הוא אוהב אותך מאוד! יש אנשים שיותר קשה להם להביע את הרגשות שלהם".
לא הייתי בטוחה שהוא הצליח להבין מה אמרתי.
יהודה הרהר לרגע. "אני חושב שהוא לא אוהב אותי", הוא אמר בהחלטיות, "הוא כועס עלי הרבה".
לא יכולתי להתווכח איתו.
ישבנו, שותקים. חשבתי שהוא נרדם כבר שלפתע הוא אמר: "אני רוצה להיות הילד שלכם, בסדר אמא? אני לא רוצה ללכת למשפחה אחרת".
"גם אני לא רוצה שתלך חמוד", עניתי לו.
"אז אני לא אלך", התחנן יהודה. "אני אמשיך להיות הילד שלכם וזהו. בסדר? בבקשה, אני לא רוצה להיפגש עם האבא והאמא האחרים האלה. אני לא רוצה לגור בבית שלהם. אני רוצה שזה יהיה ימשיך להיות הבית שלי. טוב אמא? אני ממש לא רוצה".
לא עניתי לו, לא יכולתי לענות. העיניים שלי היו מלאות דמעות, לא יכולתי לדבר בלי לבכות. לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה.
המשכתי לחבק אותו בשקט.
אחרי כמה דקות ראיתי שהוא נרדם. השכבתי אותו בעדינות וכיסיתי אותו. ילד מסכן שלי, איך הוא התחנן אלי, איך נצליח לעמוד מול התחנונים האלה? ומנחם חושב שאנחנו צריכים להיפרד ממנו לגמרי. זה לא אפשרי.
בבוקר התעורר יהודה בריא לגמרי. הוא ישב איתי במטבח, הגשתי לו קערית חלב עם קורנפלקס, הוא אכל בתאבון.
"אני צריך ללכת לחיידר היום?" הוא שאל.
"אם אתה מרגיש טוב, אני לא רואה סיבה שלא", השבתי. עדיין לא דיברתי עם המנהלת על החופשה שאני רוצה לקחת והייתי צריכה ללכת ללמד בשעה עשר.
"אני לא רוצה ללכת לחיידר", משך יהודה בכתפיו.
"למה לא?" שאלתי. "אתה לא מתגעגע לרבה ולחברים? כבר החסרת הרבה ימים בגלל שהיית חולה, חבל שתפסיד לימודים סתם".
"אני לא מתגעגע", אמר יהודה, "אני רוצה להישאר בבית איתך".
"בסדר", נאנחתי. אני אתקשר למנהלת להתנצל ולהגיד שלא אגיע, יכול להיות שהיא תפטר אותי וזהו. לפחות זה יחסוך לי את השיחה על החופשה שאני רוצה לקחת, חשבתי בציניות.
דלת הבית נפתחה, מנחם חזר מהתפילה, הוא הציץ למטבח מופתע.
"מי זה?" הוא שאל בצחוק. "לא ראיתי את הילד הזה הרבה זמן מחוץ למיטה".
"הוא מרגיש טוב הבוקר, ברוך ה'", עניתי.
יהודה לא השיב. רק קם מהמקום שלו, הלך לכיסא שלי ונצמד אלי.
"אני אתקשר למנהלת", אמרתי, "אני מקווה שהיא כבר התעוררה. אני חייבת להודיע לה בהקדם שלא אגיע היום, שתספיק לארגן מילוי מקום".
"למה שלא תלכי ללמד היום?" הופתע מנחם. יהודה מרגיש טוב. "נכון חמוד?" הוא פנה ליהודה. יהודה רק נצמד אלי יותר.
"תתארגן", הורה מנחם, "אני אקח אותך לחיידר".
"אני לא הולך לחיידר", משך יהודה בכתפו.
"בטח שאתה הולך לחיידר", אמר מנחם בקוצר רוח, "ילדים בריאים הולכים ללימודים לא נשארים בבית סתם. חוץ מזה, אמא חייבת ללכת ללמד היא לא יכולה להישאר איתך".
יהודה רק שתק.
"לך להתלבש", חזר מנחם, "שלא תאחר".
יהודה רק עמד לידי ונעץ במנחם מבט החלטי.
מנחם היה המום. גם אני. מעולם לא ראיתי את יהודה מגיב ככה לדבריו של מנחם, תמיד היה צייתן. כל מה שמנחם הורה לו לעשות, הוא עשה מיד.
מנחם שילב את ידיו והביט ביהודה. "אז מה אתה רוצה לעשות הבוקר?" הוא שאל.
"אני אשאר בבית", השיב יהודה בשקט.
"אמא הולכת לעבודה", מנחם היה נחרץ. "אם אתה רוצה להישאר בבית, תצטרך להישאר לבד.
"אז אני אשאר לבד", אמר יהודה, עזב אותי והלך לחדר שלו.
מסכן יהודה):
תודה על הפרק
סיפור יפה ומרגש
מהמם!
תעלו עוד פרק בבקשה🙏
וגם פרקים על הבלשית ועל הכוכב כי הפסקתם להעלות🙏
פרק יפההה!
מה עם הסיפור שלי? אני מחכה לו כבר שבוע. תעלו עוד פרק בבקשה