מסע פרק עשירי

שפתח מוישי את עיניו הבקתה היתה מוארת ושקטה באופן מפתיע. לקח לו זמן להבין איפה הוא. פתאום נזכר בבת אחת. הבקתה היתה ריקה.

כולם עזבו בזמן שישנתי והשאירו אותי כאן לבד, חלפה בו מחשבה איומה. איך ישרוד לבד בקור הזה, בלי אוכל? הוא ימות.

הוא קפץ בבהלה, שוכח את ידיו ורגליו הקשורות, הוא נחת על המזרון.

"היי, תזהר, אתה תפרוק את היד שלך שוב".

הוא סובב את ראשו בבהלה. ג'וש ישב על הרצפה ליד דוד מנדל.

"מה קורה?" הוא שאל.

"התעוררת", צחק ג'וש, "הגיע הזמן".

"אבל איפה כולם? למה הבקתה ריקה? למה שלושתינו נשארנו כאן לבד?"

"תרגע", חייך ג'וש. "מסתבר שיש עוד יתרון בלהיות חשוד ברצח".

"יתרון?" אמר מוישי מבולבל.

"לא להאמין אה", צחק ג'וש, "אבל נחלצת מעבודה קשה. כולם עלו עם ד"ר מייקל, סטיב וג'וני למוסך לעזור להרכיב מפלסת שלג. תאר לעצמך, מפלסת שלג מגיעה בחלקים ארוזים כמו פליימוביל ובמקרה חירום צריך להרכיב אותה".  

"על מה אתה מדבר?" מוישי לא הבין את זחיחות הדעת של ג'וש. מה זה כל הסיפור על מוסך פתאום? הוא לא ראה שום מבנה אתמול סביב הבקתה. ומפלסת שלג שמרכיבים אותה לבד? האם ג'וש משקר עליו?

"אני אסביר לך", התרצן ג'וש, "אבל קודם אסיר ממך את החבלים, לך לחדר הרחצה להתרענן. ותחזור לכאן במהירות. יש לי הפתעה בשבילך".

הוא פתח את הקשרים, ידיו ורגליו של מוישי היו משוחררות, זאת היתה תחושה נפלאה.

"אני לא הולך לשום מקום עד שתסביר לי איפה ד"ר מייקל? איפה כולם? למה אתה יושב על הרצפה ולא עומד עם הנשק שלך מעלי? איך פתחת לי את החבלים בכזאת חופשיות? ואיך אתה נותן לי פשוט לעזוב לצד השני של הבקתה בלי ליווי?

"בסדר, בסדר", נכנע ג'וש, "אני אענה לך, ד"ר מייקל וכולם הלכו למוסך במזחלת, הוא נמצא מרחק מאה מטר מכאן אז לא ראינו אותו אתמול. יש שם מפסלת שלג קטנה ועוד אחת גדולה שתתאים לקבוצה של שש עשרה אנשים. אבל היא לא מורכבת, רק המנוע והבסיס, כל היתר צריך להרכיב לבד. זה הרבה עבודה, לכן החליט ד"ר מייקל לגייס את כולם.

"מה עם הראוטר?" שאל מוישי, "ג'וני לא הצליח לתקן אותו"?

"לא! הוא היה מיואש הבוקר לגמרי ואמר שזה חסר סיכוי. ד"ר מייקל לא רצה לבזבז זמן. מלאי האוכל וההסקה מוגבלים. יש לנו כמה ימים לעזוב, אחרת נמות כולנו מרעב ומקור". הסביר ג'וש". 

"אבל יש קבוצה של שלוש עשרה אנשים נעדרים". קרא מוישי, "יש משפחות שידאגו. גם אם אין אפשרות ליצור קשר עם אף אחד, יעקבו אחרי המטוס וימצאו אותנו כאן".

"ילד חכם", חייך ג'וש בהערכה, "זה בהחלט אפשרות, אבל ד"ר מייקל דואג מאוד. הפושעים, מי שזה לא יהיה, הסיטו את המטוס מהמסלול למקום אחר לגמרי. אף אחד לא יחלום שאתם נימצאים בלב כיפת השלג של גרינדלנד שהיעד היה אירופה. אף אחד לא יחשוב לחפש בתחנת מחקר קטנטונת בקצה העולם. לכן הוא חושש שהסיכויים לכך נמוכים מאוד".

"ההורים שלי בטח דואגים מאוד", נאנח מוישי, "הולכים לעבור עליהם ימים ממש קשים".

"הם לא דואגים לחינם", אמר ג'וש, "כמו שאתה יודע המצב שלנו לא מזהיר".

"ומה איתך?" רצה מוישי לדעת, "מה אתה עושה כאן ולמה אתה על הרצפה?"

"ד"ר מייקל בחר בי לשמור עליכם". הכריז ג'וש, "קניתי את אמונו, הוא סומך עלי". 

"אז למה אתה יושב על הרצפה ולא עומד עם הנשק?" התעקש מוישי. 

"אני יכול להגיד לו שאני בודק את דוד שלך אם מישהו יגיע פתאום, אל תשכח שאני רופא", הוא קרץ למוישי, "בכל מקרה, אין סיכוי שמישהו יגיע בלי שנשמע אותו, החור בכניסה לבקתה הוא ממש מעלינו, ברגע שמישהו נכנס למנהרה בכניסה נשמע את הצעדים. ולגבי החבלים שלך, ד"ר מייקל אמר לי להסיר אותם. לדבריו, בכל מקרה לא תוכל לברוח לשום מקום בשלג הזה אז זה חסר טעם".

מוישי ניסה לחשוב אם נותרו לו עוד שאלות שג'וש לא ענה עליהם.

"אז מה ההפתעה?" הוא נזכר.

"הפתעות לא מגלים", צחר ג'וש, "קדימה, לך לחדר הרחצה אני מחכה לך".

מוישי התארגן. היה לו סט בגדים בתיק האישי שלו. למזלו, סטיב, ג'וני, וד"ר מייקל הביאו את התיקים שלהם מהמטוס במזחלת. אחרי מקלחת חמה, לבוש בבגדים נקיים ובידיים ורגליים משוחררות, הוא הרגיש סוף סוף כמו בן-אדם.

"אני יכול להתפלל", הוא ביקש מג'וש. 

"תתפלל", הסכים ג'וש.

"ואם מישהו יגיע פתאום?" 

"זה בסדר", הרגיע ג'וש, "ד"ר מייקל התרכך לגביך, הוא אמר לי שאתה יכול לעשות מה שתרצה כל עוד אתה תחת חסותי".

מוישי ידע את זה, הוא שמע את השיחה של ג'וש עם ד"ר מייקל בלילה. ג'וש היה כל כך פתוח כנה ונחמד, שמוישי התחיל לפקפק בחשדות שלו לגביו, היה קשה להאמין שג'וש טוב הלב הוא פושע.

"אני אביא לך את התפילין", נעמד ג'וש. מוישי החל להתפלל. הוא התפלל בקול שקט, אבל הבקתה היתה שקטה כל כך שהקול שלו הדהד. ג'וש הביט בו. מוישי החל מברך את ברכות השחר.

"אמן" ענה ג'וש על כל ברכה. מוישי הרגיש את ההתרגשות בקולו של ג'וש, גם הוא התרגש, במיוחד בברכת "מתיר אסורים", הוא הרגיש היטב את כוונת המילים. שהניח תפילין הביט בו ג'וש מרותק, עיניו דומעות.

"אתה רוצה גם להניח?" הציע לו מוישי כשסיים.

"אני אשמח" ענה ג'וש, לא הנחתי תפילין שלושים שנה.

הוא נטל את התפילין ממוישי בהתרגשות. מוישי התכופף אליו, לעזור לו, להראות לו כיצד להניח.

"זה בסדר אני יודע בעצמי", אמר ג'וש, "הוא הניח את התפילין בדייקנות. עצם את עיניו וברך בהתרגשות. מוישי נפעם מהמעמד, עיניו של ג'וש זלגו דמעות, הוא אמר את כל סדר הנחת תפילין בעל פה בהבהרה אשכנזית מובהקת. 

"תודה לך", אמר ג'וש שהחזיר לו את התפילין, "לא האמנתי שאניח שוב תפילין אי פעם, בזכותך הנחתי היום". 

"אבל ידעת את כל הברכות בעל פה", אמר מוישי בהערכה.

"יש דברים שלא שוכחים, לא משנה כמה שנים עברו", חייך ג'וש. מוישי הניח את התפילין בתיקו. 

"אתה חייב לאכול", אמר לו ג'וש. "הבאתי לך את זה". הוא שלף מאחוריו שתי קופסאות אוכל מוכרות. האוכל של דודה ברכה, הפתק שלה היה עדיין דבוק לקופסא.

"מאיפה יש לך את זה?" נזעק מוישי.

"אמרתי לך שיש לי הפתעה בשבילך", חייך ג'וש.