"אֲבָל אֲנִי רוֹצָה לִבְנוֹת בַּיִת", אָמְרָה שִׁירִי. וּלְפֶתַע נִשְׁכְּבָה עַל רִצְפַּת הַחָצֵר וְהֵחֵלָּה לִבְכּוֹת. "בַּיִת! בַּיִת! אֲנִי רוֹצָה לִבְנוֹת בַּיִת".
הִיא הֵעִיפָה אֶת יָדֶיהָ וּצְעָקָה, "אֲנִי רוֹצָה לִבְנוֹת בַּיִת מֵעֵצִים".
"יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן", אָמַר אַבָּא שֶׁל שִׁירִי בְּחִיּוּךְ, "מָה דַּעְתֵּךְ שִׁירִי שֶׁנִּבְנָה בַּיִת בְּיַחַד, בַּיִת מְיֻחָד שֶׁלֹּא עָשׂוּי מֵעֵצִים".
"אֲבָל אֲנִי רוֹצָה לִבְנוֹת אֶת הַבַּיִת שֶׁלִּי לְבַד", הִתְעַקְּשָׁה שִׁירִי.
"אַתְּ תִּבְנִי אוֹתוֹ יַחַד אִתִּי", הִבְטִיחַ אַבָּא, "וַאֲנִי יַעֲזֹר רַק קְצָת".
"בְּסֵדֶר", הִסְכִּימָה שִׁירִי, הִיא הִפְסִיקָה לִבְכּוֹת, קָמָה מֵהָרִצְפָּה שֶׁל הֶחָצֵר וְנָתְנָה יָד לְאַבָּא.
"יֹפִי", שָׂמַח אַבָּא, שְׁנֵיהֶם נִכְנְסוּ הַבַּיְתָה. נִסִּיתִי לָרֶדֶת וּלְהָצִיץ דֶּרֶךְ פֶּתַח הַסָּלוֹן אֲבָל לֹא הִצְלַחְתִּי לִרְאוֹת אֶת שִׁירִי.
הִצְטַעַרְתִּי מְאוֹד, כָּל-כָּךְ רָצִיתִי לִרְאוֹת אֵיךְ שִׁירִי בּוֹנָה בַּיִת עִם אַבָּא שֶׁלָּהּ.
פִּתְאוֹם רָאִיתִי אוֹתָם יוֹצְאִים לַחָצֵר.
"אֵיזֶה יֹפִי", שָׂמַחְתִּי, "אָז בְּכָל זֹאת אַצְלִיחַ לִרְאוֹת אֶת שִׁירִי בּוֹנָה בַּיִת עִם אַבָּא שֶׁלָּהּ.
אַבָּא שֶׁל שִׁירִי הֶחֱזִיק קֻפְסַת קִרְטוֹן לְבָנָה, הוּא פָּתַח אֶת קֻפְסַת הַקַּרְטוֹן. שִׁירִי הִתְבּוֹנְנָה בְּסַקְרָנוּת, גַּם אֲנִי הָיִיתִי סַקְרָן, מָה יֵשׁ בְּתוֹךְ הַקֻּפְסָה?
אַבָּא הוֹצִיא חֲתִיכַת בַּד לְבָנָה מֵהַקֻּפְסָה.
"מָה זֶה?" שָׁאֲלָה שִׁירִי.
"זֶה יִהְיֶה הַבַּיִת שֶׁלָּךְ" צָחַק אַבָּא, "אֲנַחְנוּ נַרְכִּיב מִזֶּה בְּיַחַד אֹהֶל".
"אֹהֶל?" הִתְפַּלְּאָה שִׁירִי.
"כֵּן", אָמַר אַבָּא, "אַתְּ תַּעַזְרִי לִי, תָּבִיאִי לִי אֶת חוּט הַבַּרְזֶל הַזֶּה וַאֲנִי אַשְׁחִיל אוֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל".
הֵם הֵחֵלּוּ לַעֲבֹד בְּמֶרֶץ, אַחֲרֵי כַּמָּה דַּקּוֹת הָאֹהֶל כְּבָר עָמַד מוּכָן.
"אֵיזֶה יֹפִי שֶׁל בַּיִת יֵשׁ לִי", קָרְאָה שִׁירִי וְרָקְדָה סְבִיב הַבַּיִת שֶׁלָּהּ.
:אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת לְהָבִיא מֵאִמָּא שְׂמִיכָה עָבָה?" בִּקֵּשׁ אַבָּא, "נַנִּיחַ אֶת הַשְּׂמִיכָה עַל רִצְפַּת הָאֹהֶל שֶׁיִּהְיֶה לְךָ נֹחַ".
שִׁירִי רָצָה הַבַּיְתָה. בֵּינְתַיִם אַבָּא הִדֵּק אֶת הָאֹהֶל לָאֲדָמָה בְּעֶזְרַת יְתֵדוֹת אֲרֻכִּים.
"הֵבֵאתִי אֶת הַשְּׂמִיכָה", קָרְאָה שִׁירִי בְּהִתְלַהֲבוּת.
"יֹפִי", שָׂמַח אַבָּא. "בְּדִיּוּק גַּם אֲנִי סִיַּמְתִּי, הָאֹהֶל מְחֻבָּר הֵיטֵב לָאֲדָמָה וְלֹא יָעוּף".
הוּא סִדֵּר אֶת הַשְּׂמִיכָה בְּתוֹךְ הָאֹהֶל שִׁירִי נִכְנְסָה לַבַּיִת הַקָּטָן וְהַלָּבָן שֶׁלָּהּ וְהָיְתָה מְאֻשֶּׁרֶת. הִיא הֵצִיצָה הַחוּצָה לְאַבָּא וְקָרְאָה.
"תּוֹדָה אַבָּא, זֶה הַבַּיִת הֲכִי יָפֶה בָּעוֹלָם".
כַּמָּה טוֹב שֶׁשִּׁירִי הִקְשִׁיבָה לְאַבָּא שֶׁלָּהּ וְהַפְּסִיקָה לִבְכּוֹת, חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, כָּכָה אַבָּא שֶׁלָּהּ בָּנָה אִתָּהּ אֶת הַבַּיִת הַיָּפֶה הַזֶּה וְעַכְשָׁו הִיא כָּל-כָּךְ שְׂמֵחָה וּמְאֻשֶּׁרֶת. חִיַּכְתִּי לְמַרְאֵה שִׁירִי הַחֲמוּדָה שֶׁנִּכְנְסָה וְיָצְאָה מֵהָאֹהֶל הַלָּבָן וְרִחַפְתִּי לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם לִכְתֹּב לָכֶם אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה.
מתוק!