להפתעתו, מצא את עצמו עם ידיים משוחררות, הוא בהה בג'וש.
ג'וש הניח את אצבעו על פיו בתנועת השתקה, וסימן בעיני לקבוצת האנשים הישנים.
"תניח את הידיים אחת ליד השניה", לחש ג'וש, "שיראו כאילו הן קשורות, בעוד כחצי שעה אקשור אותם שוב, בצורה רופפת יותר, כמעט עצר לך את זרימת הדם הרופא הזה". הוא שיחרר גם את הרגליים של מוישי וכרך את החבל בעדינות סביבם, כדי שיראה כאילו הן קשורות.
"זהו, הוא הגביה את קולו, "עכשיו זה קשור יותר טוב, לא יהיה שום סיכוי שתברח מכאן".
מוישי הסתכל לעבר הקבוצה סביב הקמין, כולם ישנו."ליתר ביטחון", לחש ג'וש וקרץ, הוא נעמד שוב במקומו זקוף, בוחן את מוישי בפרצוף קשוח. "תאגרף את כפות הידיים ותפתח, הוא לחש למוישי, זה ימריץ את זרימת הדם לכפות הידיים שלך".
מוישי ניסה. זה עזר, תחושת הנימול הנוראית נחלשה.
"תודה", הוא לחש בהפתעה, "חשבתי שאתה שונא אותי".
ג'וש נעמד קרוב יותר למוישי, אך לא הביט בו, פניו נותרו קשוחות, מביטות קדימה.
"אני מצטער", הוא התנצל בלחש. "הייתי חייב לשחק את התפקיד באופן מושלם, כדי שאוכל לעזור לך מבלי למשוך תשומת לב". הוא הקפיד לא להסתכל על מוישי, כך שמוישי לא ראה את עיניו, אבל הוא הרגיש את הצער בקולו של ג'וש. "לגלות לך סוד", המשיך ג'וש, "אני לא רופא ואין לי רקע צבאי, רק רציתי לקנות את אמונו של ד"ר מייקל. למזלינו זה עבד".
"אז מה אתה עושה?" שאל מוישי.
"אני אסטרטג שיווקי", ענה ג'וש.
"מה זה"? הופתע מוישי.
"אני ממליץ לחברות ולעסקים כיצד לפתח את העסק שלהם", הסביר ג'וש בלחש, "בודק יחד עם מנהלי העסק את הנתונים ומייעץ להם אלו החלטות לקבל על מנת שהעסק יהיה יותר ריווחי. מלמד אותם להתרכז בפרטים הקטנים, כך צעד צעד אנחנו בונים תוכנית מסודרת. זה בדיוק מה שאנחנו הולכים לעשות כאן", הוא הוסיף ללחוש, "לבנות אסטרטגיה איך אנחנו מגלים את הפושעים האמיתיים ואיך מוכיחים שאתה לא אשם".
"אני לא יודע לגבי דוד שלי", התוודה מוישי, "אני בעצמי מכיר אותו רק שלושה ימים. הוא חזר בתשובה לא מזמן, אני לא יכול לדעת בוודאות אם זה לא הוא". דמעות נקוו בעיניו של מושי, רק המחשבה שדוד מנדל אחראי לרצח הזה החרידה אותו.
"אל תבכה", לחש ג'וש. "אני שמח שאמרת לי את זה, אפקח עליו עין כשיתעורר. טוב שהוא עדיין חסר הכרה, כי היום בלילה אתחמק אל המטוס ואבדוק מה קורה שם. מה המניע של הרוצח. אני בטוח שאוכל למצוא פתרון במטוס. אני בטוח בחפותך ואני הולך להוכיח את זה לכולם".
מוישי הניד ראשו בהכרת הטוב, הוקל לו.
"אני אקשור אותך שוב", התקרב אליו ג'וש, "ד"ר מייקל וג'וני בטח יגיעו עוד מעט".
הוא קשר את החבלים באופן רופף בהרבה ממה שקשר ד"ר מייקל. "אני באמת מצטער שאני צריך לקשור אותך", הוא התנצל. "אבל מבחינה אחת אני שמח שאתה חשוד בעיניי כולם. בגלל שיש רוצח כאן בחדר, אולי אפילו שניים, כל עוד כולם בטוחים שאתה ודוד שלך הפושעים הם לא יעזו לפגוע בכם, כי ככה הם עלולים להתגלות. הרי הייתה סיבה לרצח הזה. מישהו הרדים את כולם וניסה להפליל אותך ואת דוד שלך. אם זה דוד שלך זה מסביר חלק יכול להיות שהוא לא רצה לסמם אותך יותר מידי. יתכן שבגלל גילך הצעיר הוא הניח שההשפעה של הגז תספיק בשביל להרדים אותך. אבל גם אם הוא הרוצח, יתכן מאוד שיש לו שותף, כל עוד אתה חשוד אתה הביטוח שלו. אז למרות שכואב לראות אותך ככה, זה בהחלט מרגיע אותי שאתה בטוח".
"לא חשבתי על זה עד עכשיו", הודה מוישי, "תודה שאמרת לי את זה זה יעזור לי לשאת את הכאבים בידיים וברגליים".
"אני מקווה שיכאב לך פחות עכשיו", לחש ג'וש בחמלה.
זה באמת פחות כאב, תנוחת הישיבה והתנוחה בה הניח את ידיו על ברכיו, קשורות זו לזו, הציקה לו. אבל כאב הנימול הנוראי לא חזר, הוא חייך אל ג'וש בתודה.
עיניו של מוישי נעצמו שוב. זה הרגיש בטוח לישון כשג'וש עומד מולו ולא סטיב המאיים.
הוא התעורר שד"ר מייקל וג'וני נכנסו לבקתה. "אני אחליף אותך", אמר ד"ר מייקל לג'וש, "לך לישון".
"מה פתאום", התנגד ג'וש, "הרי גם אתה וג'וני צריכים לישון. אני אשאר במשמרת, עוד כמה שעות אתחלף עם סטיב". מוישי השאיר את עיניו סגורות והקשיב. הוא ריחם על ג'וש שלא יוכל לישון, אבל קיווה שד"ר מייקל ישתכנע, הדבר האחרון שרצה היה לשבת על הכיסא מול ד"ר מייקל.
"בסדר", הסכים ד"ר מייקל, "אני אלך לישון. אבל קודם נעביר את הבחור למזרון, הוא בכל מקרה קשור כך שהוא לא יכול לברוח".
מושי הופתע. הוא שמר על עיניו עצומות, מסביבו היו רעשים קלים, הוא שמע את קולו של ג'וני, כנראה הוא זה שהביא את המזרון.
"תתעורר", מישהו טפח על כתפו, מוישי פתח את עיניו. הוא לא היה צריך להעמיד שהוא מבולבל, בגלל שכבר היה מבולבל מיחסו של ד"ר מייקל. ג'וני פתח את החבל שקשר אותו לגב הכסא.
"מה קרה"? שאל מוישי חלושות.
"אנחנו רק מעבירים אותך למזרון שתוכל לישון". הסביר ד"ר מייקל בפשטות.
"אבל אמרתם שאני רוצח", הופתע מוישי.
"אתה חשוד ברצח", תיקן ד"ר מייקל. "בכל מקרה, גם לאסירים נותנים תנאים בסיסיים, אבל אם אתה מעדיף שנשאיר אותך בכיסא…"
"לא, אני רוצה לעבור למזרון", מיהר מוישי לומר. ג'וני עזר לו לשכב וכיסה אותו בשמיכה. כל הזמן הזה עמד ג'וש עם הנשק בידו, מוישי ראה שגם הוא מופתע מהיחס המפנק שמוישי קיבל.
"רק אבדוק את הטייס", אמר ד"ר מייקל, "אני מופתע שהוא עדיין חסר הכרה. הוא נושם עדיין", הוא דיווח לג'וני וג'וש, "אבל הוא לא מתעורר, זה מוזר. אני מקווה שהוא עדיין יחיה שתגיע העזרה" הוא החליף את שקית הנוזלים ובדק את צינור העירוי.
"הראוטר מתוקן?" שאל ג'וש.
"עדיין לא", קולו של ג'וני נשמע זועף, "אני מקווה שאחרי שינה טובה אצליח להתרכז יותר".
"זה באמת היה יום עמוס מאוד", הסכים ד"ר מייקל. "תעיר אותי עוד ארבע שעות", הוא ביקש מג'וש. "תן לסטיב לישון, נזדקק לו מחר בבוקר".
המזרון הדק היה נוח באופן מפתיע, אחרי ישיבה ממושכת בכיסא זה היה כמו חלום. מוישי רצה לישון, אבל לא היה מסוגל להירדם בלי לדעת בדיוק מהן התוכניות של ג'וש. "מתי הוא מתכנן לצאת למטוס? חלף זמן רב, מוישי הרגיש שהוא לא מסוגל להילחם בעייפות יותר, ששמע את גו'ש לוחש באוזנו. "כולם ישנים, אני יוצא למטוס".
"ומה אם ד"ר מייקל יתעורר"? חשש מוישי.
"אני חייב לקחת את הסיכון", ג'וש היה נחרץ.
ג'וש כבר החל להתרומם שמוישי נזכר במשהו, "אתה יכול להביא לי את התפילין שלי?"
"תפילין?" ג'וש נרתע. בתחילה חשב מוישי שג'וש לא יודע מה זה תפילין, אחרי הכול הוא לא נראה יהודי כלל.
"זה נראה כמו תיק מקטיפה", הוא ניסה להסביר, "רשום על זה את השם שלי בעברית, זה חפץ קדוש מאוד ליהודים".
"אני יודע מה זה תפילין", קטע אותו ג'וש. "איפה הן"?
"בתא של התיקים מעל המקום שישבתי בו", ענה מוישי.
"בסדר, אני אביא לך אותן", לחש ג'וש, "לך לישון"."
זה ממש מותח. אני חושב שניק, האיש שלבוש בשחור הוא הפושע
ברור שזה הוא. וגם דוד של מוישי כנראה