כפות ידיו ורגליו של מוישי כאבו מהחבלים ההדוקים, תחושת נימול כואבת התפשטה באצבעות שלו. הוא היה אסיר תודה שד"ר מייקל קשר אותו לכיסא בתוך המטבח, שם מאחורי השיש הארוך, היה מוסתר קצת ממבטיהם המאיימים של הנוסעים. רק סטיב שעמד מולו, מביט בו במבט קשוח עם האקדח בידו, הפחיד אותו.
לאורך כל היום עבד ג'וני על הראוטר. "אין לכם ראוטר חילופי?" תהה ג'וש.
"אם היה לנו היינו משתמשים בו", ענה ד"ר מייקל בציניות.
"לפי הנהלים לא אמור להיות לכם?" התעקש האיש בלבוש השחור.
"לפי הנהלים אני חוקר מטאורולוגי, לא בייביסיטר", אמר ד"ר מייקל בעוקצנות, "יכולתי להשאיר אתכם במטוס לקפוא למוות".
כולם שתקו במבוכה.
"יש ראוטר חילופי", אמר ג'וני. "שבוע שעבר בדקתי אותו וראיתי שהוא לא עובד, אני מנסה לעבוד גם עליו עכשיו, מקווה שאצליח לתקן אחד מהם".
"נצטרך להוריד את השימוש בכמות עצי ההסקה", אמר ד"ר מייקל. "האספקה שלנו מיועדת לשלושה אנשים בלבד, למשך חודש וחצי בלבד. בגלל שהגעתם קפואים ואתם לא רגילים למעלות נמוכות כמונו, חיממנו את המקום בלי הפסקה עד עכשיו. אבל כל עוד הראוטר לא עובד, אין לנו דרך להוציא אתכם מכאן. נאלץ לחסוך. גם בכמות האוכל, אני יהיה אחראי על כמות המזון שכל אחד מקבל."
הוא ניגש לקמין וכיבה את האש. "נחמם את המקום לסירוגין, אני אדליק את הקמין שוב עוד שעתיים".
"אבל ממש קר כאן". התלונן אחד האנשים.
"תגיד תודה לדייל שלכם שתקע אתכם כאן", אמר ד"ר מייקל בציניות.
כולם ישבו על הרצפה עטופים בשמיכות, מדוכאים עד עמקי נשמתם.
"אני מציע לנצל את הזמן ולערוך הכרות", אמר ד"ר מייקל, "כל אחד יציג את עצמו לפי הסדר. ג'וני, סטיב ואני כבר הצגנו את עצמנו, אז נתחיל בך", הוא הצביע על האיש לבוש השחורים. "נסתפק בשמות פרטיים שנוכל לזכור את השמות. גם אם ג'וני יצליח לתקן את אחד הראוטרים היום, עדיין ייקח יומיים עד שיפנו אתכם מכאן, יקל עלינו לדעת כיצד לקרוא זה לזה".
האיש בלבוש השחור נעמד. "שמי ניק, אני עוסק בתחום הנדלן."
גבר בעל חזות מרשימה, גבה קומה ומטופח מאוד, נעמד אחרי ניק.
"שמי רוברט, אני עוסק בתחום המלונאות, "גארקיה", מי שמכיר". מוישי לא הכיר, אבל לפי הפרצופים של האנשים סביב הוא הבין שרובם מכירים את רשת המלונות הזו.
"זה הבנים שלי, ליאם ודילן", הוא הצביע לכיוון שני גברים בגילאי עשרים שישבו על הרצפה מדוכדכים ולא טרחו אפילו לעמוד.
"יופי", אמר ד"ר מייקל, "מי עכשיו?"
גבר קטן מאוד, נמוך עם עיניים שחורות, נעמד.
"טום", הוא אמר והתיישב.
"אני מבין שאתה לא מעוניין לפרט יותר", אמר ד"ר מייקל, "זה בסדר, טום זה מספיק".
שני גברים דומים מאוד זה לזה קמו.
"דסטין", אמר אחד מהם.
"ג'סטין", הציג עצמו השני.
"אנחנו תאומים", הם אמרו ביחד.
מי קורא לתאומים שלו בשם כמעט זהה תהה מוישי.
"מכנים אותנו ג'ס ודס", אמר ג'סטין, "אנחנו עורכי דין".
"עובדים ביחד", התעניין ד"ר מייקל.
"כמובן", ענו שניהם ביחד.
"אני דני", נעמד אדם נוסף, כסוף שיער עם חליפה מכובדת. "גם אני עורך דין".
"אני ג'וש", נעמד ג'וש. "אני רופא צבאי, שירתתי בצבא משך חמש שנים. מניסיון שלי כרופא, מה שראיתי מהתנהלותו של הד"ר כאן, הוא רופא מצויין. בנוסף לכך שהציל את חיינו יחד עם שותפיו. אני חושב שלא הבענו מספיק את הכרת הטוב שלנו למצילים שלנו". הוא הצביע על ד"ר מייקל, סטיב וג'וני, "אני באופן אישי מודה לכם מאוד מאוד" .
"זה בהחלט מרגש", חייך ד"ר מייקל. "אני שמח שיש לך רקע צבאי, נזדקק לעוד זוג ידיים מיומנות באחיזת אקדח כדי לשמור על השניים האלה", הוא הניף את ידו לכיוון המטבח.
הישיבה על הכיסא, קשור, היתה כואבת. מוישי השתוקק להוריד לתלוש את החבלים המציקים. לפחות מבחינת החימום שפר מזלו, ד"ר מייקל כיבה את הקמין, אבל לא את תנור הבישול והכיריים, התנור הפיץ חום נעים. המזרון עליו שכב דוד מנדל היה מונח בין קיר הבקתה לתנור, מוישי הניח שהם דואגים שיהיה חם מספיק עבורו בגלל מצבו הרפואי. למזלו, הכיסא שלו היה מונח קרוב לדודו, כך שהוא זכה ליהנות מחום התנור.
לפנות ערב היה ג'וני מיואש. "הם פשוט לא עובדים". הוא נאנח. מוישי חש במבטים זועמים נשלחים אליו הוא הסמיק מבושה. לפחות אף אחד לא קילל אותו.
"אנחנו חייבים לבצע כמה תצפיות הכרחיות בשעות האלה", אמר ד"ר מייקל, "אני לא רוצה לאבד חודש וחצי עבודה בגלל כמה ימים. ג'וני ואני נצא, סטיב ישאר כאן".
אף אחד לא הגיב, כולם היו קפואים מקור ומיואשים. ד"ר מייקל העלה אש בקמין. כולם הצטופפו סביב הקמין בהקלה.
"אני צריך מישהו שיחליף את סטיב", אמר ד"ר מייקל, "הוא עומד כבר שעות ארוכות עם האקדח ביד. הוא זקוק למנוחה". הוא הסתכל על הנוסעים, מחפש מישהו שיוכל לסמוך עליו.
"אני אעשה את זה", התנדב ג'וש.
סטיב ויתר על תפקידו בהקלה, ג'וש נעמד מול מוישי, מביט בו בשנאה.
לאן נעלם ג'וש הדואג שטיפל בו ועזר לו ללכת? אפילו במטוס עדיין חייך אליו חיוך מרגיע. כל זה היה כמובן לפני שורת הראיות שחשף ד"ר מייקל. ג'וש האמין שהוא הפושע הנתעב ששם אותם במצב הזה. מוישי לא האשים אותו, רק כאב.
דוד מנדל שכב באותה תנוחה ליד התנור, ד"ר מייקל ניגש לבדוק אותו לפני שעזב. "עדיין נושם הדוד הרוצח שלך", הוא אמר למוישי. "אם זה היה תלוי בי, הייתי נותן לו למות, אבל אני מניח שהוא יהיה שימושי בשביל האף בי אי".
ד"ר מייקל וג'וני יצאו. הבקתה היתה חמה ונעימה, האנשים ליד הקמין נרדמו עטופים בשמיכות. אפילו סטיב עצם את עיניו.
מוישי הרגיש את עיניו נעצמות.
"לישון? זה מה שנראה לך שאתה עומד לעשות"? מוישי פקח את עיניו בעייפות. ג'וש התקרב אליו באיום. "פושע מלוכלך, אני אבדוק את הקשרים שלך, נראה לי שהם רופפים". מוישי נאנח, גם ככה ידיו ורגליו כאבו מהקשרים, לפי כמות השנאה בעיניו של ג'וש הוא חשש שיקשור אותו באופן שיעזור את זרימת הדם שלו לגמרי.
איזה מתח!!!!
מתי הפרק הבא????
ממש! אבל למה גוש שונא את מוישי אם הוא יהודי
אני לא מבין