הרופא הסתובב בין האנשים וערך הערכת מצב, בעקבותיו צעד איש נוסף שעזר לו. מוישי הבחין כי האנשים שהתלוננו על כאבים היו בהכרה מלאה ויכלו לנוע בחופשיות. לאחד מהם נפער חתך לא נעים לאורך זרועו, אבל באופן כללי מצבם היה טוב. מוישי רצה מאוד לדעת מיהו הטייס שאינו בין החיים, אבל נראה שהעוזרים המופלאים שלהם לא ששו לענות לשאלות.
האיש שעזר לרופא יצא מתוך תא הנוסעים לכיוון תא הטייס. מוישי סובב את ראשו וניסה לראות מה קורה שם, אבל דלת תא הנוסעים נסגרה במהירות.
סוף סוף חזר הרופא אל מוישי. "שמי ד"ר מייקל ג'ונסון," הציג הרופא את עצמו. "אני אנסה להחזיר את הכתף הפרוקה שלך למקום, אבל אצטרך את עזרתך, אני עומד למשוך לך את היד עד שתחזור למקום. זה יכאב, אני מכין אותך, אבל ככל שתרפה את היד כך התהליך יהיה זריז יותר." הרופא החל למשוך את ידו הכואבת של מוישי. זה כאב מאוד, הוא ניסה לנשום באיטיות ולהרפות את היד כפי שהורה לו הרופא, הוא חשב על ענן לבן שנכנס לידו וגורם לה להיות קלה יותר.
קליק חזק נשמע ולפתע הכאב חלף. "הצלחנו" שמח ד"ר מייקל, "עכשיו עליך להיזהר לא להזיז את היד". הוא שלף מתיק עזרה ראשונה תחבושת גדולה וקיבע למוישי את היד.
"מה עכשיו"? שאל אחד האנשים. גבר קטן, נמוך, שעל מצחו חבורה גדולה.
"עכשיו נדביק את החתך המכוער הזה במספר פלסטרים", אמר ד"ר מייקל וגחן מעל האיש עם החתך לאורך הזרוע. הוא חבש את היד בתחבושת סטרילית. "אני אתפור לך את היד בבקתה", הוא אמר כסיים, "שם יש לי את הציוד המתאים".
"אני מניח שכעת, אחרי שכולכם עברתם טיפול בסיסי, הגיע העת לענות לתשובות. למרות שאני מזהיר אתכם מראש, אין לי הרבה תשובות בשבילכם.
אני ד"ר מייקל ג'ונסון. השותפים שלי, ג'וני וסטיב, נמצאים בתא הטייס, הם מעבירים את הטייס שנשאר בחיים באלונקה למזחלת. הדרך היחידה שלו להישאר בחיים זה להגיע בדחיפות למקום חם. מלבד זה שאני רופא, אני גם מטאורלוג, מדען בחקר מזג האוויר, ג'וני וסטיב הם שני העוזרים שלי. אנחנו גרים בתחנת מחקר לא רחוק מכאן. ראינו את המטוס מאבד שליטה ונוחת בשלג, כמובן שמיד רצנו להגיש עזרה. לצערנו, אחד הטייסים מת והטייס השני נמצא במצה קשה, אבל אני בהחלט שמח לראות שכולכם במצב טוב מאוד, אני מניח שאפשר לזקוף את זה למושבים הגבוהים והרחבים ולכך שאת עיקר המכה קיבל תא הטייס.
אל תתנו למזג האוויר הנעים במטוס להטעות אתכם, אנחנו נמצאים בלב גרינלנד, רחוקים ממקום ישוב. מספר המעלות בחוץ הוא, 20-. קר מאוד ויש סופת שלגים עזה. גם בתוך המטוס המעלות יורדות בהתמדה, לכן חשוב לי לפנות אתכם במהירות מכאן. אנחנו נשאיר את החפצים האישיים שלכם כאן, יהיה לכם קשה לסחוב אותם בשלג, ג'וני ואני נביא אותם עם המזחלת אחר כך. דבר ראשון ניקח אתכם למקום חם".
ג'וני נכנס למטוס, פניו אדומות מקור. "הוא על המגררת בוס, סטיב לוקח אותו לבקתה עכשיו".
"אני וג'וני נצא עכשיו להביא מלאי של שמיכות ומעילים", אמר ד"ר מייקל. "לאף אחד מכם אין מעיל, או לבוש חם". בלי לבזבז זמן הם יצאו דרך הדלת וסגרו אותה אחריהם.
מוישי היה מבוהל. הוא עבר התרסקות מטוס, דוד שלו שהכיר לפני יומיים בדיוק נפגע אנוש או חלילה מת.
הוא היה אסיר תודה לרופא ,שהחזיר את הכתף הפרוקה שלו למקומה, אבל כעת הוא השאיר אותם לבד במטוס הקר. מה יהיה אם הם לא יחזרו? ומה עם דוד מנדל? האם זה היה הוא שעל המגררת. אם כן? מהי הבקתה המדוברת? אולי מדובר בשלושה פושעים בעצם? אולי הם אלו שהפילו את המטוס בכלל…המחשבות התערבלו במוחו בלי קשר.
שתי דמויות עמוסות שמיכות ומעילים הופיעו.
"סטיב נשאר בבקתה כדי לחמם אותה ולהשגיח על הטייס", עדכן ד"ר מייקל. "כולם יכולים ללכת, נכון? אנחנו נצא בשתי קבוצות. חצי איתי, חצי עם ג'וני. אף אחד לא עוזב את הקבוצה! עזיבת הקבוצה פירושה מוות! אין לנו אפשרות למצוא אתכם ברחבי השלג העצומים הללו. קדימה, לבשו את המעילים, כמה שקר כאן, בחוץ קר יותר".
שיניו של מוישי נקשו, הוא ניסה ללבוש את המעיל עם ידו המקובעת. "אני אעזור לך", חייך אליו איש מבוגר, הוא כפתר את כפתורי המעיל של מוישי באופן שידו נשארה בתוך המעיל. "תודה", הודה מוישי. "בשמחה", חייך אליו האדם המבוגר. "שמי גוש סנדלר". ג'וש פרס על גבו של מוישי שמיכה ותלה אותה על כתפיו. "כמו טלית" הוא חייך, "גם אני יהודי". חמימות מילאה את ליבו של מוישי, למרות הקור. ג'וש היה יהודי ודאג לו, הוא היה אסיר תודה על כך.
ג'וני הגיש לו מגפיי גומי גדולות. הן היו כל כל גדולות שמוישי הכניס את רגליו למגפיים מבלי להוריד את הנעלים. כשיצאו מהמטוס קלט מוישי למה התכוון ד"ר מייקל כשדיבר על סכנת מוות.
כמה שלג!
הוא לא ראה משטחי שלג עצומים כאלה, השלג היחיד שראה היה השלג בירושלים שנערם לעשרה סנטימטרים לכל הפחות.
משטחים לבנים עצומים. מעין מדבר לבן.
הקור היה נורא! השלג ירד ללא הפוגה והרוח העזה העיפה אותו בחדות על פניו של מוישי. הוא וג'וש סנדלר היו שניהם בקבוצה של ד"ר מייקל. "לכו אחרי", הם שמעו את קולו, רועם בתוך רעש הרוח העזה. "תחזיקו בחבל!"
ד"ר מייקל צעד ליד חבל מתוח בין עמודים. החבל היה בגובה מותניו של מוישי. הוא נעזר בחבל בידו הבריאה. ההליכה בשלג הייתה קשה.
הם צעדו באיטיות בשלג העמוק. נאבקים ברוח העזה. מוישי לא ראה את הבקתה. החבל היה מתוח לאורך העמודים עד לאופק. איך זה יתכן? הם אמרו בפרוש שמדובר על מספר דקות של הליכה.
"הגענו", אמר ד"ר מייקל בפתאומיות. כולם עצרו מופתעים. "הגענו לאן?" שאל ג'וש בשביל כולם.
"לבקתה", הצביע ד"ר מייקל על חור חפור באדמה. "קדימה תיכנסו" הוא זרז, "אני אכנס אחרון". ג'וש נכנס ראשון, מוישי ניסה לצעוד אחריו, אבל המגף שלו נעלם. הוא מצא את עצמו עם רגל אחת נעולה במגף גומי והשנייה באוויר, בנעל עור פשוטה. המכנסיים הדקים שלו התנופפו. איפה המגף?
הוא קפץ על רגלו האחת מספר צעדים לאחור, מנסה שלא לדמיין איך הוא נראה. יד אחת מקופלת בתוך המעיל, השנייה אוחזת בחבל, מקפץ ברגל אחת והשנייה באוויר. למזלו הוא מצא את המגף אחוז בשלג. הוא השחיל את רגלו לתוך הקרח הקפוא שהצטבר במגף ומשך את רגלו עם המגף מהשלג. הוא מיהר לחזור לבקתה, רק ד"ר מייקל נותר עומד ליד החור הפעור.
"איפה היית?" הוא שמע אותו צועק. "המגף שלי, הוא נפל לי.." אמר מוישי במבוכה, "רק הלכתי להביא אותו, לא עזבתי את החבל".
"כנס". פקד עליו ד"ר מייקל.
מוישי חשש להיכנס, הוא לא ידע איך להסתדר עם הזרוע שלו, האם עליו לזחול? זאת הייתה נראית כמו מנהרת שלג. אבל הדוקטור כבר היה כעוס והוא חשש להרגיז אותו יותר. הוא גחן בגמלוניות עם הזרוע הפצועה שלו, השחיל את רגליו לחור הפעור בשלג.
