המטוס היה נעים ונוח, לא מחלקה ראשונה, אבל כן מושבים רחבים, רכים ונעימים. שמיכה רכה מונחת על כל אחד מהכיסאות. מוישי הצטער על התפקיד שיאלץ למלא, הוא היה מעדיף לשבת על אחד המושבים הללו בשמחה, להתעטף בשמיכה ולהמשיך לישון.
דוד מנדל הראה לו את תא הטייס. זה היה תא ביתי וחמים. דוד מנדל תלה בקיר האחורי מספר תמונות משפחתיות. "זה דיויד וניתן, הראה לו בגאווה. לצערי, הם עדיין עסוקים בלימודים ובעבודה ולא מצאו זמן להתחתן ולהקים משפחה", הוא הוסיף בעצב. מוישי ראה גם כמה תמונות של הזוג יחד עם ילדיו של דוד יצחק. "הרב יצחק והרבנית ציבי הם חלק מהמשפחה הקרובה והקטנים נכדים לכל דבר", הכריז דוד מנדל. ועכשיו נתלה את התמונה שצילמנו הערב, הוא שלף מתיקו את התמונה ותלה במרכז. "איך הצלחת לפתח את התמונה בזמן כה קצר", התפלא מוישי.
"יש לי מכונת הדפסת תמונות בבית", הופתע דוד מנדל מהשאלה, זה היה ברור עבורו.
"עכשיו נעבור למטבח, הודיע דוד מנדל". הוא הראה למוישי את המקרר בו מאוכסנים פחיות השתייה ומגשי ארוחת הבוקר. אני מניח שאתה צריך להוציא אותם שעה קודם שלא יהיו קרים מידי", הוא גרד בפדחתו, "אני לא ממש יודע, זה לא התחום שלי. אבל בכל מקרה, אוכל של מטוסים הוא לא ממש אכיל, ככה שאני לא חושב שזה משנה אם זה קר או לא. לגבי הקפה והתה…" הוא הראה לו את הפינה לשתייה חמה. מוישי הביט סביבו מוטרד, הפריע לו לעבוד במטבח בלי כשרות. "תירגע", קלט דוד מנדל מה הפריע לו, "כל המטבח במטוס הוכשר על ידי הרב דוד פרידמן, שליח חב"ד היקר. הכשרות של המזון היא בסיסית מאוד, לא מדובר על כשרות מהודרת, אבל שום דבר כאן לא טרף". הוא הוציא מתיקו שתי קופסאות עטופות, "את זה הכינה דודה ברכה עבורנו".
הקופסאות הדיפו ריח טוב וביתי, מוישי הביט על הקופסא שלו. מוישי היקר היה כתוב על פתק קטן, שמחתי להכיר אותך מקווה שניפגש בקרוב סבתא ברכה.
"נניח אותם אצלי", אמר דוד מנדל, "ככה אף אחד לא יגע בהם בטעות, יש נוסעים שמרשים לעצמם להיכנס למטבח ולנהוג בו כשלהם". לא היה פנאי להוראות נוספות, הנוסעים אמורים היו לעלות למטוס כל רגע.
"לבש את זה", זרק לעברו דוד מנדל מדים מקופלים בקפידה. הוא עצמו לבש את מדי הטייס שלו ונראה שונה ומכובד כל כך עם הכובע הרשמי. "אני מעדיף שלא", ביקש מוישי, "הרי אני כבר לבוש מדים", הוא הצביע בחיוך על החליפה והכובע הכהים שלבש. "יודע מה?" התרצה דוד מנדל, "אתה צודק, המדים שלך בסדר גמור! אפילו טובים יותר".
"בא לפתח המטוס, עמוד לידי וליד ביל וברך בנימוס כל אחד מהנוסעים". לחש דוד מנדל על אוזנו.
הבטן של מוישי התהפכה, זה הולך להיות מביך. דוד מנדל נעמד מול הפתח ברשמיות, מוישי עמד לידו, מנסה לעמוד ישר ככל האפשר.
הדלת נפתחה והנוסעים החלו להיכנס פנימה. רציניים, חשובים, עם מזוודה קטנה או תיק עסקי. "וואל קם"! ברך אותם דוד מנדל בחיוך רשמי, "אני מאחל לכם טיסה נעימה". "וואל קם" חזר אחריו מוישי כמו תוכי, "טיסה נעימה". חלק מהנוסעים לא טרחו להעיף בו מבט, חלקם השיבו על ברכתו באופן לקוני והמשיכו לתוך המטוס, מחפשים את מקום הישיבה שלהם.
תוך כמה דקות הגיעו כל הנוסעים.
לפני שהמריאו הוקרן לנוסעים סרטון קצר על אמצעי בטיחות. במצב חירום, יש לפתוח מסכת חמצן. במידה וצריך לעזוב את המטוס, יש תאים קטנים מעל כל נוסע המכילים מצנח, יש לפתוח אותם לפי ההוראות. אף אחד מהנוסעים לא הביט בסרטון, רובם היו שקועים בטלפונים שלהם, חלקם כבר שקעו בתנומה עמוקה.
סוף סוף הם המריאו. מוישי ישב על המושב שלו קשור והתפלל תפילת הדרך, שהטיסה תחלוף בשלום. תפקיד הדייל הביך אותו מאוד והוא רצה להשאיר את כל הסיטואציה המוזרה מאחוריו.
המטוס התייצב, ניתן היה להסיר את רצועות הבטיחות. מוישי העמיס על עגלה צרה פחיות שתיה קרה ובקבוקי מיץ ומים. "אפשר להציע לך שתיה קרה?" הוא שאל בנימוס. כולם רצו שתיה קרה, מלבד אלו שישנו כמובן.
כעבור עשרים דקות עבר שוב מוישי במושבים והציע את מרכולתו, כולם ישנו מלבד אדם אחד, הוא ביקש קפה חזק בלי סוכר ובלי חלב. מוישי הכין לו.
לאחר מכן, הוא הלך לתא הטייס. דוד מנדל ומיסטר ביל היו מרוכזים בכפתורים ובשלל המסכים. הוא ידע שדוד מנדל לא ירצה לשתות קפה, בגלל שהכשרות לא מהודרת, אבל הוא התלבט אם ראוי להציע לביל משהו לשתות.
"אפשר להציע לכם שתיה חמה או קרה"? הוא שאל במבוכה.
"הו, מוישיל'ה", שמח לקראתו דוד מנדל, בלי להסיר את עיניו מהמסכים מולו. "אני לא רוצה, תודה. מה איתך מיסטר ביל?" "אני אכין לעצמי אחר-כך", אמר מיסטר ביל, מרוכז גם הוא במסכים. "תודה בכל מקרה".
מוישי חמק משם.
מה עליו לעשות עכשיו? הנוסעים ישנים, דוד מנדל ומיסטר ביל לא זקוקים לו, הוא התיישב בכיסאו וניסה לא להירדם. בלי שרצה עיניו נעצמו והוא שקע בשינה עמוקה.
מוישי פקח את עיניו והביט סביבו מבולבל. היכן הוא? מושבים שבורים סביבו, אנשים שוכבים על הרצפה נאנקים מכאב, חלקם על רצפת המטוס וחלקם על המושבים. בבת אחת הוא נזכר, המטוס של דוד מנדל! הוא זכר שהתעורר לשמע צעקות הנוסעים ואז חבטה איומה. וזהו. כנראה איבד את הכרתו. מה עם דוד מנדל? הוא ניסה לזוז, כאב חד פילח את כתפו. הכתף! הוא כנראה פרק את הכתף, או אולי שבר אותה. הכאב היה נורא. מה יעשה? איך יבדוק מה שלומו של דוד מנדל?
"היי, אל תזוז בחורצ'יק", שמע קול מעליו. גבר בשנות השלושים גחן מעליו. היו לו פנים נעימות, הוא היה להוט לעזור. "תן לי לבדוק", המהם האיש ובחן את כתפו של מוישי. "פרקת את הכתף", הוא הודיע למוישי, "אל תדאג, נחזיר לך אותה למקום עוד מספר דקות". "אבל זה כואב מאוד, גנח מוישי, אולי משהו נשבר?"
"סמוך עלי," חייך האיש מעליו. "אני רופא, אני יודע לזהות כתף פרוקה".
הוא המשיך לאדם הבא.
"מה עם דוד שלי? שאל מוישי מבעד לכאבים. "מי הוא? איפה הוא יושב?" הביט הרופא סביב. "הוא הטייס", גנח מוישי, הכאב היה חולני, הוא חש שלא יעמוד בזה יותר.
פניו של הרופא החווירו. "הטייס הוא הדוד שלך". הוא אמר. "אם כן, מצבו לא שפיר כמו שלכם, הטייסים קיבלו את עיקר המכה".
"הוא חי"? רצה מוישי לדעת.
"אחד מהם חי", אמר הרופא בחוסר נעימות. "אבל אל תפתח תקוות, בחור צעיר, גם אם בר המזל יהיה הדוד שלך, מצבו חמור. הוא נפגע באופן אנוש".
הלב של מוישי נקרע. דוד מנדל היקר רק עכשיו זכה להכיר אותו. איזה איש מיוחד. ודודה ברכה המסכנה. איזה אסון. הוא היה מדוכא כל כך, ששכח את כאביו הפרטיים.
