מסע פרק ארבע עשרה

"אני פה", הגיח ליאם מהמסדרון ונעמד ליד ג'וש, "מה היה הפיצוץ הזה?"

"מישהו חיבל במטוס ופוצץ אותו", הסביר ד"ר מייקל, "אני מניח שזה היה בשביל לטשטש ראיות. יריתי בו, הוא דימם, אני צריך לבצע בדיקה גופנית אצל כולם עכשיו לראות מי פצוע". הוא התחיל לבדוק את דילן. ידיים, רגליים, ראש, פנים וצוואר. מוישי הרגיש בחילות מרוב לחץ. ד"ר מייקל היה חמור סבר, סטיב וג'וני עמדו עם אקדחים שלופים. מה יקרה אחרי שד"ר מייקל יגלה שאין אף פצוע? האם יחשוד בכל זאת בדוד מנדל, או שיגיע למסקנה שטעה ולא פגע במי שחיבל את המטוס כפי שחשב.

דילן, ג'ס, דס, רוברט, דני, טום, וניק יצאו נקיים בבדיקה. הגיע תורו, מוישי רעד מרוב לחץ.

"למה אתה לחוץ כל-כך?" הביט בו ד"ר מייקל במבט חודר, "אתה מסתיר משהו דייל?"

"שום דבר", גמגם מוישי.

"אז תרים ידיים", אמר ד"ר מייקל בקוצר רוח.

מוישי ניסה להרים את ידו, "היד שלי כואבת", הוא אמר בשקט.

"צודק", קולו של ד"ר מייקל הפך לאנושי. "אל תרים את היד שפרקת". הוא בדק את מוישי. 

"השם בבקשה, תעזור לדוד מנדל", התפלל מוישי ללא קול. גם ג'וש עבר את הבדיקה בהצלחה.

"אז נשארת רק אתה", נעץ ד"ר מייקל מבטו בליאם.

"זה לא אני", קרא ליאם. 

"תרים ידיים!" ציוה ד"ר מייקל. "רגע, מה זה?" הוא הצביע על היד של ליאם שהייתה עטופה במגבת קטנה ומוכתמת. "מה המגבת הזאת עושה על היד שלך? זה נראה דם". הוא שלף את המגבת מידו של ליאם, חתך עמוק היה פעור לאורך היד. למרות המגבת הפצע דימם.

"זה אתה!" צעק ד"ר מייקל, "אתה חיבלת במטוס". 

"זה לא אני", צעק ליאם בייאוש, "הפצע הזה קרה לי כאן בבקתה".

"באמת? מתי?" שאל ד"ר מייקל. "זה נראה די טרי. זה לא קרה שאני הייתי כאן". 

"זה קרה קודם, ג'וש ראה שזה קרה", אמר ליאם בדמעות, "נפלתי עם הכסא על השיש". 

"איזה כיסא?" שאל ד"ר מייקל בקוצר רוח, הוא בחן את הפצע. "לי זה נראה כמו שריטה של כדור שפספס ועדין גרם לפציעה". 

"זה מהשיש", צעק ליאם, "אתה יכול לבדוק את השיש, בטח יש עליו סימן של דם". מוישי עצר את נשמתו, אבל ג'וש היה רגוע. מוישי נזכר שג'וש ניקה את עיקבות הדם. האם ניקה היטב. אולי נשארו סימנים?

"קודם תסביר לי איך זה קרה לטענתך", אמר ד"ר מייקל בזלזול, "על איזה כיסא ישבת?"

"על הכיסא הזה", הצביע ליאם, "ג'וש קשר אותי עליו וניסיתי להשתחרר. תוך כדי נסיונות השחרור נפלתי עם הכיסא, היד שלי נתקעה בשיש ונחתכה.

ד"ר מייקל הביט בג'וש "זה נכון?" 

"תלוי איזה חלק בסיפור", השיב ג'וש בשלווה.

"בבקשה!" אמר ד"ר מייקל בציניות, סחב לעצמו כיסא והתיישב מולם. "קדימה! יש לי את כל הזמן בעולם. זה לא שאנחנו מנסים לצאת מפה בהקדם, לפני שנמות ברעב, או לחילופין שמישהו יהרוג אתנו. קדימה, בואו נפתח מועדון סיפורים. ג'וש ספר לי בבקשה, מה הגירסה שלך לאירוע?"

"ליאם זרק נעל על הטייס", החל ג'וש, "הזהרתי אותו והוא זרק שוב, בשלב הזה קשרתי אותו לכיסא. הוא התעייף ורצה לישון. חשבתי שההתראה היתה מספיקה התרתי את כבליו והוא הלך לישון". 

"אתה משקר!" צעקו ליאם ודילן ביחד. 

"שקט!" צעק ד"ר מייקל, "אני מחליט מי מדבר עכשיו! מי עוד היה עד לסיפור?" 

"אני", קרא דילן בזעם. "ודס, ג'ס וגם הדייל, תשאל אותם."

"ג'ס?" שאל ד"ר מייקל. 

"ליאם זרק את הנעלים ואז גוש קשר אותו לכיסא", אמר ג'ס בפחד. 

"גם אני ראיתי את זה", אישר דס בקול רועד.

"בסדר", אמר ד"ר מייקל בקוצר רוח, "מה היה אחר-כך? ראיתם שליאם נפל על השיש? ראיתם אותו נפצע?"

"אני נרדמתי והתעוררתי רק בפיצוץ" ענה ג'ס. 

"גם אני", מיהר דס להסכים, "ואז לא ראיתי את ליאם בכלל, לא על הכיסא ולא על המזרון".

"אני ראיתי שהוא נפל", צעק דילן. "ג'וש לא הסכים לשחרר אותו מהכיסא, למרות שהוא לא עשה כלום, בסך הכל זרק את הנעליים שלו. ג'וש התייחס אליו כמו פושע! לליאם לא הייתה ברירה אלא לנדנד את עצמו עם הכיסא כדי להשתחרר, לכן הוא נפל ונפצע".

"נפצע או לא?" שאל ד"ר מייקל בקול קר.

"נפצע", ענה דילן בתקיפות.

"דייל?" הצביע ד"ר מייקל לכיוונו של מוישי, "נפצע או לא?"

מוישי אילץ את עצמו את עצמו לא להביט על ג'וש כדי לא לעורר חשד. הוא התלבט מה לענות. האם לשקר? הרי ליאם באמת נפל. אבל ג'וש אמר שליאם לא נפל ומוישי החליט שאין לו ברירה אלא להמשיך בגרסה הזאת, אחרת ג'וש יצא החשוד.

"לא נפצע", אמר מוישי בחוסר נעימות, "אחרי שכולם נרדמו ליאם התחנן מג'וש שישחרר אותו מהכיסא, ג'וש שיחרר אותו והוא הלך לישון".

"הוא משקר", צעק ליאם. "יהודי מטונף, אתה משקר". ד"ר מייקל נעמד במהירות וניגש אליו.

"תשמור על הפה! אתה החשוד העיקרי עכשיו", הוא סובב את ליאם לכיוון הקיר וקשר במהירות את ידיו.