רעש צעדים נשמע מלמעלה. ג'וש הגיב במהירות. הוא נעמד בשניה, מניח תוך כדי את קופסאת האוכל ליד המזרן של דוד מנדל. הוא דחף את מוישי לכיוון המזרון והתייצב עם הנשק עליו. ג'וני נכנס לבקתה, עורכי-דין התאומים ושני בניו הצעירים של רוברט מדשדשים אחריו. הם היו אדומים מקור.
"הכל בסדר כאן?" שאל ג'וני.
"אני על המשמר, כמו שאתה רואה", ענה ג'וש.
"לך תדליק את הקמין, אני אשגיח עליהם". ביקש ג'וני. ג'וש הדליק את התנור, ג'וני חימם אוכל על הכיריים.
מוישי תהה איפה היתר.
"איפה ד"ר מייקל ויתר האנשים?" שאל ג'וש.
"במוסך", השיב ג'וני, "סטיב מחמם להם את האוכל שם, יש שם כיריים. הם ימשיכו לעבוד. אותם הבאתי לכאן, הם בכל מקרה לא יעילים".
"אני אשמור גם עליהם אם אתה רוצה לחזור למוסך", הציע ג'וש.
"בסדר", הסכים ג'וני, "אבל קודם נאכל משהו". כולם אכלו את המרק בתוספת לחם, רק מוישי לא אכל, הוא ישב על המזרון והביט בנוזלים שטיפטפו באיטיות לזרועו של דוד מנדל. ג'וני הניח לו מנה על השיש, "שב, תאכל".
"אני לא רוצה", ענה מוישי.
"למה?" ג'וני היה מופתע. מוישי משך בכתפו. לא התחשק לו לשאת הרצאה על כל נושא הכשרות ביהדות. "אז אני אשאיר את זה כאן", אמר ג'וני, "כשתרצה תאכל".
"תביא לנו", מחה אחד מהתאומים. "לא רוצה לאכול שלא יאכל, עבדנו קשה אנחנו רעבים".
"כן, תביא, בכל מקרה מה איכפת לנו שימות? בגללו אנחנו כאן. גם ככה בקושי קיבלנו אוכל". אמר אחד הבנים של רוברט. ג'וני היסס.
"תביא להם", אמר ג'וש, "הוא לא יאכל את זה בכל מקרה, הוא יהודי, הוא לא יכול לאכול את זה".
"אתה תמות אם לא תאכל", הודיע ג'וני למוישי. "לא נחבר אותך לאינפוזיה כי אתה מחליט לא לאכול".
"בסדר", אמר מוישי באדישות.
"אתה בטוח", וידא ג'וני בחוסר אמון.
מוישי הנהן בחולשה. הוא היה רעב וחלש. אבל האוכל שחולק בין ארבעת האנשים לא גירה אותו אפילו לא קצת.
כסיימו לאכול לבש ג'וני את מעילו והכובע. "אני הולך למוסך, נחזור לארוחת ערב תחמם את המקום לסרוגין", הוא הורה לג'וש. "ואל תתן לאף אחד לצאת החוצה".
"חבל שלא אכלת יהודון", אמר לו ג'ס, או דס, "הוא תכנן להרעיל אותך".שלושת האחרים צחקו. ארבעתם ישבו ליד הקמין והוסיפו לשלוח למוישי הערות אנטישמיות.
מוישי השתדל לא להתייחס אליהם. אבל עכשיו שד"ר מייקל לא היה, הוא חשש שהם עלולים לפגוע בו פיזית. ג'וש שלח לו מבט מרגיע.
אחד הבנים של רוברט זרק לעברו נעל. הנעל התעופפה מעל הכיריים ונחתה סנטימטר ליד דוד מנדל. "ליאם, עברת את הגבול!" קרא ג'וש בתקיפות וכיוון אליו את הנשק, "עוד פעם מישהו מתפרע ואני אוזק אותו. מספיק".
מוישי בהה בדוד מנדל. הוא היה בטוח שדוד מנדל זז קצת כשהנעל נפלה לידו, תנועה אינסטנקטיבית, לא רצונית. האם זה אומר שהוא מתעורר, או עומד להתעורר? ג'וש התכופף להרים את הנעל והביט בדוד מנדל.
"הוא התעורר?" לחש מוישי בצפייה.
ג'וש בדק את דוד מנדל מקרוב. "חסר הכרה", הוא קבע.
"אתה בטוח?" התאכזב מוישי, "חשבתי שהוא זז".
"לנו אסור לדבר והוא יכול", כעס ליאם. הוא קם והעיף את הנעל השניה שלו בחזקה לכיוון מוישי. ג'וש תפס את הנעל במיומנות כיוון את הנשק לליאם.
"אתם עדים שהזהרתי אותו", הוא אמר לשלושת האחרים. הוא דחף את ליאם קרוב יותר לכיריים וקשר אותו לכיסא. "כל מי שיתפרע, יקשר", הוא אמר בנחרצות, "אל תשכחו שכולכם חשודים עדיין".
"אתה החשוד העיקרי", צעק ליאם, "למה אתה משתף פעולה עם שתי היהודים האלה? לא ברור למה ד"ר מייקל סומך עליך".
"שלושתכם פושעים", הסכים איתו דילן. ג'וש כיוון את הנשק שלו אליו בתנועה מאיימת.
"לא התפרעתי", התגונן דילן, "רק אומר. לא הוגן שאתה קושר את אחי ואת הרוצח הזה לא, זה הופך אותך לשותף לפשע לא?"
"זה ההוראות של ד"ר מייקל", אמר ג'וש, "הוא הבוס שלי עכשיו. וזה לא עניינך, פשוט אל תפריעו, אחרת אני לא לוקח אחריות על ההשלכות".
דילן הרים את ידיו בכניעה, נשכב על המזרון שלו ובהה בקמין. דס וג'ס שתקו אף הם והביטו סביבם בדיכאון. רק ליאם הוסיף להביט במוישי במבט רווי שנאה. מוישי הביט בדוד מנדל בלי הפסקה. הוא זז, זה לא היה בדמיון שלו. למה ג'וש אומר שהוא חסר הכרה בוודאות כזאת? אולי כי הוא לא רופא? הוא רצה לבדוק בעצמו, אבל לא העיז לבקש, בטח לא שליאם מסתכל עליו ככה. חצי שעה של שקט חלפה בדממה, ג'וש ישב על כסא וכיוון את הנשק. דס, ג'ס ודילן נרדמו על המזרונים. ליאם ישב על הכיסא ראשו מונח לאחור, עיניו עצומות. מוישי חשב שזאת שעת כושר.
"אני יכול להתקרב לדוד שלי?" הוא שאל את ג'וש בשקט.
ג'וש לא הספיק לענות אפילו, ליאם פתח את עיניו והחל צועק. "תפסתי אותך, מדבר איתו. העיקר, אותי אתה קושר". הוא נידנד את עצמו על הכיסא ונפל על השיש, חתך עמוק נפער הכף ידו.
"תרגע", ציווה ג'וש, הוא ניגש אליו.
"תשחרר את אח שלי", קרא דילן שפתח את עיניו.
"תעזוב אותי", צעק ליאם.
"אתה מדמם", אמר ג'וש בתקיפות. "תרגע אני אשחרר את החבלים ושב על המזרון שלך. אם לא תעשה שטויות כמו לזרוק נעליים לא אצטרך לקשור אותך". הוא פתח את החבלים של ליאם. "החתך הזה עמוק אני אדביק לך אותו".
"אתה לא תיגע בי", צעק ליאם. דילן הביא מגבת נקיה מהתיק שלו.
"אני אקשור את המגבת על החתך", הוא אמר לליאם, "לעצור את הדימום".
מוישי הופתע שהתאומים אפילו לא התעוררו בכל הצעקות. ליאם ודילן נשכבו על המזרונים שלהם. ג'וש ניקה במטלית את סימני הדם וחזר לשבת מול מוישי.
"הפכו אותי לגננת", הוא נאנח, "זה מה שחסר לי עכשיו, גם ככה אני מרגיש בגיהנום".
"אני יכול לראות את דוד שלי מקרוב?" לחש מוישי.
ג'וש העיף מבט על הרביעיה, "הם ישנים", הוא אמר בשקט. "אתה יכול לקום".
"הגיע הזמן", הרים דוד מנדל את ראשו באנחה, מוישי קפץ לאחור בבהלה. "שלום מוישי". חייך אליו דוד מנדל.
מותתתחחחח!!!
בגלל הנעל הוא התעורר. טוב שהוא העיף את הנעל
הפושע הוא כנראה ליאם