מסע חלק ראשון

מוישי דפק דפיקה אחת על דלת הבית ופתח את הדלת. 

"מוישי!" קפצו לקראתו אחיו הקטנים, "חזרת מהישיבה". 

"שלום מוישיל'ה". שמחה לקראתו אמא. 

מוישי הניח את המזוודה שלו על ריצפת הסלון וסגר אחריו את הדלת. "זהו!" הכריז, "בין הזמנים. איזה בלגן פה", הוא הביט סביבו. כל חפצי הסלון היו מונחים במרכז, עטופים בניילונים. שלושת אחיו הקטנים: דוידי בן ה-11, יוסי בן ה-7 ואיציק בן ה-5. עמדו מסביב הקירות וצבעו אותם בצבע לבן. "החלטנו לצבוע את הסלון לכבוד פסח", הסביר דוידי. "רוצה לעזור לנו?" שאל איציק הקטן "בטח". חייך מוישי, אני רק אחליף לבגדי עבודה ואבוא לעזור לכם.

שעות אחר הצהריים עברו בנעימות. הם צבעו את הקירות ותוך כדי דיברו וצחקו. מוישי סיפר להם על חוויותיו מהישיבה ושמע מהם על חוויותיהם מהחיידר.

בערב ישב מוישי עם הוריו במטבח ואכל איתם ארוחת ערב. "טוב לראות אותך בבית", חייך אבא, אבל מוישי הרגיש שהוא קצת מתוח. "קרה משהו"? הוא שאל בחשש.

"לא ב"ה. כלומר, כן. לא משהו רציני, אבל כן. משהו שנוגע אליך". 

"במה מדובר?" התפלא מוישי.

"דודה ציבי לא מרגישה טוב", סיפרה אמא. "דוד יצחק איתה בבית החולים והילדים מסתובבים בין השכנים".

"מה זה אומר לא מרגישה טוב"? נבהל מוישי. "סוג של שפעת חמורה "הסביר אבא "היא מקבלת אנטיביוטיקה דרך הוריד וזקוקה להשגחה צמודה בבית החולים לפחות לשבוע הקרוב".

דוד יצחק ודודה ציבי גרו בפלורידה, באמריקה, בקהילה יהודית קטנה. שניהם עסקו בקירוב בקרב היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות באזור. הקהילה החרדית הקטנה, מורכבת בעיקר מזוגות צעירים מטופלים אף הם בילדים קטנים. ליבו של מוישי נחמץ שחשב על שלושת בני דודיו הקטנים.

"חשבנו שתטוס אליהם לשמור עליהם בזמן הזה, הרי ערב פסח עכשיו לאף אחד לא מתאים להשגיח על שלושה קטנטנים בזמן עמוס כל כך". אמר אבא בזהירות. "אני יודע שאתה אוהב להיות בבית בבין הזמנים, גם לנו מאוד קשה לוותר עליך, אבל אין מישהו אחר. אתה הנכד הגדול במשפחה וכל יתר הדודים עסוקים מאוד ולא פנויים לכך. מה אתה אומר?"

מוישי לא היה צריך לחשוב פעמיים. "בוודאי שאסע!" הוא אמר בהחלטיות. "נכון. אצטער להפסיד את השהות שלי בבית. אבל אחזור בעזרת ה' לפני פסח, נכון?"

"בהחלט", הנהנה אמא לאישור. "דוד יצחק אמר שגם אם יאלצו להישאר בפסח בבית החולים הוא ישלח את הילדים להתארח אצל הוריו. מדובר על עשרת הימים הקרובים. "מה עם כרטיס טיסה?" שאל מוישי. "חיכינו לאישור ממך", חייך אבא. "אני אתקשר לדוד יצחק עכשיו לבשר לו שהסכמת אח"כ נבדוק לגבי כרטיס טיסה".

מוישי הביט בסלון המבהיק בצבע לבן. זה היה אחר הצהריים נפלא עם אחיו הקטנים. הוא שמח שהספיק לבלות עם אחיו יום אחד לפחות.

המזוודה היתה ארוזה עדיין, אמא החליפה לו את הבגדים בערימת בגדים נקיים. והוסיפה קופסת עוגיות ביתיות. "שיהיה לקטנים קצת טעם של בית. גם לך". היא חייכה למוישי. "שתדע שאנחנו מעריכים אותך מאוד".

אבא שוחח עם סוכן נסיעות בטלפון והעביר פרטי אשראי. "קניתי לך כרטיס לעוד שעתיים", הוא עידכן את מוישי. "קרה לנו נס, היה בדיוק ביטול של כרטיס אחד לטיסה ישירה לפלורידה, חייבים לצאת עכשיו לשדה התעופה". זה היה מהר מדי אבל לא הייתה ברירה, גם ככה הטיסה אורכת 12 שעות והילדים של דוד יצחק ודודה ציבי היו זקוקים לו.

"מוישי" חייך אליו דוד יצחק מבין האנשים, באולם היציאה מהמטוס. מוישי נאנח בהקלה כשראה את הפנים המוכרות. הטיסה הייתה ארוכה ומעייפת. למרות שישן במשך כשש שעות במהלכה. "קדימה", חייך אליו דוד יצחק, "מה שאתה צריך זה אוכל טוב, שינה טובה לכמה שעות". 

הם יצאו משדה התעופה. מוישי הופתע לגלות שהשמש רק החלה לזרוח בגלל הבדלי השעות בין ישראל לאמריקה, למרות הטיסה הארוכה הוא הגיע לאמריקה בשעות הבוקר המוקדמות. השעה כאן היא שבע שעות לפני השעה בישראל. הסביר דוד יצחק, "אצלינו שש בבוקר עכשיו, אצלכם כבר אחת בצהריים". "אני צריך לעדכן את ההורים שלי באמת", נזכר מוישי. הוא שוחח עם אבא בשעה שדוד יצחק העמיס את המזוודה באוטו. אבא עדכן אותו שהקטנים קיבלו את העניין ברוח טובה, ופרגנו  לבני הדודים הקטנים, את אחיהם הגדול בגבורה. "אני אתקשר יותר מאוחר לדבר איתם ועם אמא", הבטיח מוישי.

"התפללת שחרית?" התעניין דוד יצחק בשעה שהחלו לנסוע. "כן", מוישי הנהן, הוא התפלל במטוס. "אני אראה לך את בית הכנסת של הקהילה", המשיך דוד יצחק, "הוא ממש בבית הסמוך אלינו. בחצר הבית יש גינה חמודה לילדים, אני לוקח אותם איתי כשאני נמצא לבד, הם אוהבים לשחק שם".

זה היה קשה להיות כל כך רחוק מהבית. מוישי היה רגיל להיות בישיבה, אבל המרחק בין הישיבה אל הבית היה שעה נסיעה ואילו כאן 12 שעות טיסה. חוץ מזה, למרות השליטה הטובה שלו בשפת האנגלית, (בגלל אמו. שזאת שפת האם שלה היא שוחחה עמו באנגלית מאז שנולד). הוא לא טס לחוץ לארץ מעולם ובטח שלא לבדו הכל היה מוזר ושונה. 

הבית של דוד יצחק היה ביתי וחמים. הילדים קפצו מהמיטות כשהם נכנסו. מוישי עזר לדוד יצחק לארגן אותם למוסדות הלימוד. "זה חדר האורחים", עשה לו דוד יצחק סיור. "זאת המיטה שלך, כאן האמבטיה והמגבות וכאן המטבח והאוכל". הוא הראה לו את זמני התפילות הרשומים על דף צמוד למגנט למקרר. "תרגיש בבית, תאכל, תתקלח ולך לישון", הוא הציע. "אחרי שאפזר את הקטנים אמשיך לבית החולים. בצהרים שכן שלי יאסוף אותם. הם לומדים עד השעה חמש כך שתספיק לישון ולהתאושש עד שיחזרו. הכנתי ארוחת ערב כבר אתמול", המשיך דוד יצחק לעדכן, "ככה שרק תצטרך להגיש להם את האוכל, אני אחזור בשעה שמונה בערב פחות או יותר".

"הכל יהיה בסדר", הבטיח מוישי. "אני אסתדר איתם מצוין ויהיה לנו כיף. נכון חמודים"? הוא חייך אל הקטנים שהיו ארוזים בכיסאות התינוק ובבוסטרים שלהם, בתוך הרכב. "תודה מוישי", טפח דוד יצחק על שכמו. "אין לך מושג איזו הקלה זאת בשבילנו שהגעת, אתה זוכה לקיים מצוות גמילות חסדים מהודרת".

מוישי חשב על המשפט הזה יותר מפעם אחת במהלך הימים הבאים. בני דודיו הקטנים היו חמודים מאוד ואם זאת שובבים באופן בלתי רגיל. מוישי מצא את עצמו מתרוצץ אחריהם ברחבי הבית הגדול והגינה האחורית, ללא רגע מנוחה.

"מצוות גמילות חסדים מהודרת", הוא מלמל לעצמו בפעם המאה, שעה שהתיישב על הספה, מותש אחרי שעת ההשכבה. סוף סוף הם נרדמו! אחרי אין ספור שירים, סיפורים, בקשות למיניהם, מוישי חשש שזה לא יגמר לעולם.

זה היה בערב יום חמישי, ארבעה ימים סך הכל עברו מאז הגיע לכאן. דוד יצחק לא דיבר איתו במפורש, אבל הוא הבין שהמצב של דודה ציבי לא השתפר. הוא תהה מתי מתכנן דוד יצחק לשלוח את קטנים להוריו והוא יוכל לחזור הביתה סוף סוף.

בשעה עשר בלילה חזר דוד יצחק, עיניו טרוטות מעייפות. "המצב לא משתפר", הוא עדכן את מוישי בקול קודר, "מעיין שילוב של שפעת עם קורונה. בגלל שמדובר בווירוסים ולא בדלקת אין השפעה לאנטיביוטיקה. צריך להתפלל שזה יעבור בהקדם, רק תפילות", נאנח דוד יצחק, "כל כך קשה לראות עד כמה קשה לה לנשום ועד כמה היא משתעלת, כואב הלב. לפחות הילדים בידיים טובות", הוא חייך למוישי בהערכה. 

מוישי התבייש לרגע במחשבותיו לגבי שליחת הקטנים והחזרה שלו לארץ. דודה ציבי במצב לא טוב בכלל, מוישי היה מספיק חכם להבין שהמצב קשה יותר ממה שדוד יצחק שיתף אותו, שיתכן אף שחלה החמרה  משמעותית. "הם חמודים מאוד", מהר מוישי לומר. "אני שמח להיות כאן ולעזור", למרות עייפותו, הוא לא רצה שדוד יצחק יבחין עד כמה קשה לו הטיפול בשלושת הקטנים".

"אתה בחור טוב. אני מכיר את ילדי ויודע עד כמה הם שובבים, אני מעריך מאוד את הטיפול שלך בהם". טפח דוד יצחק על שכמו. "לגבי ההמשך: בשבת הקרובה אהיה בבית החולים לאורך כל השבת, שכן בית החולים רחוק מדי בשביל הליכה רגלית. כמובן שאקנה את כל האוכל עבור השבת ואתה רק תחמם על הפלטה. ואל תדאג אני לא הולך להשאיר אותך לבד עם הקטנים", הוא הרגיע למראה הבהלה במבטו של מוישי. מוישי נשם לרווחה. הוא פחד מהאחריות. שלושה קטנטנים, שבת שלמה, מה היה עושה לו קרה משהו לאחד מהם בשבת?