במשך השבועיים הקרובים השתדלתי מאוד לא לחשוב על תוצאות הבדיקות. ביליתי עם יהודה כמה שיכולתי. בנוסף, ביליתי שעות במטבח לנסות להכין לחמים, או עוגות בלי גלוטן. מתברר שהייתי פשוט גרועה בזה. גם יהודה לא עזר, הוא לא אהב שום לחם שהכנתי, לא משנה עד כמה הייתי משקיעה בלחם, הוא היה משאיר אותו בתיק.
בארוחת ערב היה יהודה עצוב. "מה קרה חמודי?" שאלתי.
"כל הילדים צוחקים עלי שאני לא נוטל ידיים ולא מברך ברכת המזון".
"מה יש לצחוק על זה?" התפלאתי, יהודה הניף את כתפו.
"מה עם יוסי?" התעניין מנחם, "גם עליו הילדים צוחקים?"
"מה פתאום!" יהודה היה מזועזע, "על יוסי לא צוחקים, הוא מלך הכיתה".
"אז אם על יוסי לא צוחקים, זה לא הגיוני שיצחקו עליך", פסק מנחם. "חוץ מזה? למה הוא מלך כיתה ואתה לא? בוא נחליט שאתה תהיה מלך כיתה, אם תרצה להיות מלך הכיתה תראה שגם אתה יכול".
יהודה הביט במנחם מבולבל לגמרי.
גם אני הייתי מבולבלת, אף פעם לא חשבתי על הנקודה הזאת, נטילת ידיים וברכת המזון. הרי יהודה ילד קטן וזה חלק מהסדר יום בחיידר, ידעתי עד כמה יהודה מסודר וסדר היום חשוב לו, בטח מפריע לו לא להיות חלק מכולם בזמן הזה. על יוסי שהוא בכל מקרה עם ביטחון זה לא משפיע, אבל על יהודה שלי, כן.
"אני בכלל לא חושבת שזה קשור לילדים שצוחקים", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "סתם ככה לא נעים לא ליטול ידים ולא לברך שכולם עושים את זה".
"נכון", הסכים יהודה. "וגם ילדים צוחקים עלי".
"אז תצחק עליהם בחזרה", אמר מנחם. "מה יש להם לצחוק עליך? אני לא מבין".
מנחם באמת לא הבין. גם ככה היה מתוח בכל השבועיים האחרונים וכל שיחה עם יהודה הקפיצה אותו.
"נדבר על זה מאוחר יותר", הצעתי, "עכשיו תברך 'בורא נפשות' ולך להתארגן לאמבטיה, אני אדליק לך מים חמים".
"מה יהיה איתו?" נאנח מנחם כשיהודה הלך. "איך ילד יכול להסתדר בחיים אם הוא נותן לילדים לצחוק עליו כל הזמן?"
"אולי יש סוג של קמח שאפשר לברך עליו המוציא?" העדפתי להתייחס לצד הפרקטי. "הרי שיבולת שועל זה "ברכת המוציא" נכון? ויש שיבולת שועל ללא גלוטן, אז אולי יש קמח כזה?"
"אני אבדוק את זה", אמר מנחם בדכדוך.
התברר שיש קמח שברכתו המוציא. לא משיבולת שועל, אלא תערובת של קמח חיטה שהוציאו ממנו את הגלוטן וקמח אורז. כבר באותו ערב קנה מנחם חבילת קמח כזו.
"היום נכין לחם שמברכים עליו המוציא", סיפרתי ליהודה.
"נוטלים עליו ידיים?" התרגש יהודה.
"כן", חייכתי, "וגם מברכים עליו ברכת המזון". יהודה היה מאושר.
הכנתי את הלחם לפי ההוראות. הנחתי לו להתקרר ואז פרסתי אותו לפרוסות דקות.
הנחתי ארבע פרוסות בכל שקית. שקית אחת השארתי בחוץ למחר.
את שתי הקצוות של כיכר הלחם השארתי לו לארוחת ערב. הוא נטל ידיים ואכל בחשש.
"איך זה?" שאלתי בצפייה.
"זה קצת טעים", אמר יהודה, "תשימי לי על זה שוקולד".
מרחתי לו שוקולד והוא אכל בהנאה.
נאנחתי בהקלה.
"היום אכלתי לחם אמיתי", סיפר יהודה למנחם בעיניים נוצצות, "וברכתי אחר כך ברכת המזון".
"זה היה טעים?" התעניין מנחם.
"כן". התלהב יהודה, "זה גם טעים וגם מעכשיו ילדים לא יצחקו עלי, אז אני מאוד שמח מזה".
ראיתי שמנחם בולע את המילים ומשתדל לא להתפרץ. הערכתי אותו על זה.
במקום להגיב, פתח מנחם את תיקו והגיש ליהודה מתנה עטופה.
"מה זה?" הופתע יהודה.
"תפתח ותראה", חייך מנחם. יהודה פתח את העטיפה. תיק של מצלמה ובתוכה מצלמה חדשנית.
"מצלמה", התלהב יהודה.
"הכי טובה שיש!" הכריז מנחם. "אבל קטנה וקומפקטית שתתאים לך, בוא תראה אני אראה לך איך משתמשים בה".
הם התיישבו על הספה מרוכזים במצלמה.
אם הייתי רואה את התמונה הזו לפני חודש הייתי מאושרת כל כך, מנחם ויהודה יושבים על הספה ומתעסקים עם מצלמה. בלי דיונים על עניינים ברומו של עולם, איך יהודה צריך להתנהג, לדבר, להתחבר.
אבל עכשיו זה גרם לי לבכות, זאת הייתה מתנת פרידה, לא יכולתי לראות את זה, לא יכולתי להיפרד.
בערב התקשר העורך דין. התשובות הגיעו, הן ימסרו לנו באמצעות שופט בבית משפט מחר בבוקר. למזלי, זה היה היום החופשי שלי.
בעשר בבוקר התייצבנו בבית משפט, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי לעמוד באולם מול שופט. הוא היה נחמד מאוד דווקא, הסביר לנו את תמונת המצב ואז פתח את המעטפה. הרגשתי בחילות מרוב לחץ.
השופט הקריא: "לפי הבדיקות הגנטיות התוצאה היא: ההתאמה הביולוגית בין האב לבן הוא: אפס נקודה אפס אפס. ההתאמה הביולוגית בין האם לבן הוא: אפס נקודה אפס אפס. הוא הביט בנו בחמלה. "זה אומר שאין קשר גנטי".
התיישבתי המומה. הבנתי כבר שזאת כנראה תהיה התוצאה, אבל עדיין הייתה בי תקווה שהכל טעות והוא יהיה שלנו. התקווה נגנזה, אין קשר גנטי, הוא לא שלי.
יהודה לא שלי.
השופט היה סבלני, נתן לנו לעכל.
העורך דין של בית החולים נכנס לאולם, הוא הגיש לשופט תיקיה עם דפים, השופט עיין בדפים.
"בית החולים מבקש לערוך בדיקות נוספות אצלינו, לאמת את התוצאה", אמר העורך דין של בית החולים.
"מבחינת בית המשפט התוצאה אמינה ואין צורך בבדיקות נוספות", אמר השופט, "אלא אם ההורים של הילד מסכימים לערוך את הבדיקה פעם נוספת".
"עדיף שלא תסכימו", יעץ לנו עורך הדין בלחש, "בכל מקרה הם יאלצו להסתמך על תוצאת הבדיקה שעשיתם כבר, עדיף כמה שפחות שיתוף פעולה".
"אני מעדיפה לעשות שוב בדיקה", אמרתי. קיוויתי שאולי זאת בכל זאת טעות.
"בסדר", הסכים מנחם, "נעשה שוב את הבדיקה".
"אתם בטוחים?" שאל העורך דין.
"כן", הנהנו שנינו.
"ההורים מאשרים בדיקה נוספת בבית החולים", אמר העורך דין שלנו, השופט אישר.
נקודה נוספת שעמדה על הפרק הייתה האם להשאיר את הדיון בדלתיים סגורות או לפרסם לתקשורת. מבחינת בית החולים הם ביקשו לשמור את העניין חסוי.
העורך דין שלנו המליץ לפרסם כמה שיותר. "ככל שתפרסמו בתקשורת, בית החולים יהיה חשוף ללחץ ציבורי, כך תוכלו לקבל פיצויים טובים יותר", יעץ לנו.
פיצויים? מי חושב על זה? יהודה הוא זה שחשוב עכשיו.
"בדלתיים סגורות", מנחם ואני היינו נחרצים.
הדיון יתקיים בדלתיים סגורות, לאחר מתן החלטה בדבר איסור פרסום ההליכים ושמות בעלי הדין, לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות חלק מבעלי הדין והעדים". הכריז השופט
העורך דין של בית החולים היה מרוצה, שלנו פחות.
יצאנו משם, הסתכלתי על השעון. רק שעה, סך הכל. אבל כל העולם התהפך.
"איך ממשיכים מכאן?" שאל מנחם את העורך דין בענייניות.
"קודם תעשו את הבדיקה בבית החולים. אחר-כך בית החולים יצטרך לעשות בדיקות של כל התינוקות שנולדו באותם ימים שהייתם מאושפזים. זה יכול לקחת חודשים. מול כל הורים של כל תינוק צריך להתנהל דיון בבית משפט. הם יכולים לסרב, בית המשפט יאלץ אותם, אבל זה לוקח זמן. אם הייתם מפרסמים את העניין בתקשורת, זה היה ממהר את התהליכים".
"שייקח כמה זמן שייקח", אמר מנחם, "כל עוד זה תלוי בנו המידע הזה יישאר סודי".
"מכאן אנחנו פתוחים לאופציות נוספות", המשיך העורך דין, "יתכן שימצא אי התאמה גנטית בין הילד להוריו אצל משפחה אחרת ויתברר שבאמת הייתה החלפה בבית החולים. יתכן שלא ימצא אי התאמה כזו ואז מדובר על החלפה עם תינוק לא משטח בית החולים, ממקור לא ידוע".
"איך דבר כזה יכול להיות?" נדהמתי.
"את זה המשטרה תבדוק", הסביר העורך דין, "ברגע שכל הפרטים יתבררו המשטרה תתחיל לערוך מחקר מעמיק. אבל קודם נתרכז במה שצריך לעשות עכשיו, תור לבדיקה גנטית בבית החולים. אני אדבר עם העורך דין שלהם לגבי תור להיום, ננסה לזרז את התהליכים ככל האפשר".
