קיבלנו את האישור.
מנחם התקשר אלי בשתיים עשרה ורבע, בהפסקה הקצרה בין השיעור הרביעי לחמישי ופשוט הודיע לי שיש אישור מבית משפט לערוך את הבדיקה.
הידיעה נפלה עלי בלי הכנה, כמו מהלומה בבטן. "לא צריך לעשות עוד פעם דיון בבית משפט", שאלתי המומה.
"כנראה שלא", אמר מנחם, "למה את המומה כל כך, הרי אנחנו מחכים לתשובה כבר כמה ימים".
חיכינו? הוא חיכה. אני רק רציתי שהעניין יידחה יותר ויותר.
"אז מה עכשיו?" שאלתי בקול רועד.
"אז יש כמה מעבדות בארץ", עבר מנחם לחלק הטכני. "יש בבתי חולים וגם פרטיות".
יש אחת טובה מאוד בירושלים. העורך דין המליץ לעשות בשתי מעבדות אבל לא חייבים, בית המשפט יקבל גם תשובות ממעבדה אחת, השאלה בשבילנו, אם את אנחנו רוצים להיות רגועים. זה עולה הרבה כסף, כמה אלפים, אז זה גם שיקול.
"אני לא אתן לו לעבור שתי בדיקות דם", אמרתי, "דקרו אותו מספיק, היד שלו עדיין כחולה".
"אז לא, אם את רוצה שנעשה רק אחת זה מספיק, אני אקבע לנו תור עכשיו". הסכים מנחם.
לא הייתי מסוגלת ללמד, כל הפחדים שלי שהדחקתי בימים האחרונים צפו ועלו, זה נהיה אמיתי. נעשה את הבדיקה. יהודה לא יהיה שלי. יקחו אותו לאיזה משפחה בדואית בדרום, לאיזה אוהל מלוכלך, או למשפחה חילונית שלא יודעת מה זה יהדות. ואם אמא שלו תהיה קשוחה? איך הילד הקטן הזה יסתדר עם אמא קשוחה? איך הוא יצליח להשתלב במשפחה חדשה? בלעדי?
לא יכולתי לבכות, הכיתה הייתה עמוסה ילדות מפטפטות. התיישבתי רועדת בכיסא המורה, הייתי חייבת לתפקד. למזלי הכיתה שלי השנה, ממושמעת וחרוצה. הבנות ישבו והביטו בי.
"היום נעשה משהו מיוחד", אילתרתי. "שלב ראשון, כל אחת כותבת מבחן של חמש שאלות על החומר שלמדנו לחברה שלידה. שלב שני, תחלפנה את המבחנים ותענו על השאלות. בשלב השלישי, תחלפנה שוב, כל תלמידה תבדוק את המבחן שכתבה ותיתן ציון. תכתבנה בראש המבחן מי חיברה את המבחן ומי ענתה ותגשנה אלי את הדפים. הציון ישוקלל מרמת המבחן שכתבתן ורמת התשובות שעניתן במבחן של חברתכן.
הבנות נענו לאתגר והחלו לכתוב במרץ .התיישבתי בהקלה, הרווחתי שיעור שקט. מחשבותי נדדו שוב ליהודה. אולי הוא יתום? אולי ההורים שלו לא רוצים בו ויהודה ישאר אצלי.
די! ניערתי את ראשי, די! די! כמה בנות הרימו את ראשיהן בתמיהה.
"היה פה יתוש", הסברתי בשקט. מתוסכלת.
מתי יגמר השיעור.
זאת לא היתה בדיקת דם בסופו של דבר, עד שהכנתי את יהודה שהולכים לעשות בדיקת דם. אישה אדישה ביקשה מיהודה לפתוח את הפה ונטלה ממנו דגימות מחלל הפה במקלון ארוך.
"אז אנחנו סתם עושים בדיקת קורונה", התאכזב יהודה. מנחם ואני התיישבנו זה אחר זה וביצענו את הבדיקה בזריזות.
"חמשת אלפים שקל על זה", קיטר מנחם.
במכתב שקבלנו מהמעבדה היה רשום שתוצאות הבדיקות עוברות באופן ישיר לבית המשפט. מנחם התקשר לעורך דין לברר כמה זמן זה לוקח.
"כמה ימים עד שהבדיקה מגיעה מהמעבדה", הוא עדכן, ואז עד שבית המשפט יתעסק בזה יכול לקחת עוד כמה ימים, אי אפשר לדעת בבית משפט לוח זמנים מדויק".
התאכזבתי, איכשהו אחרי הבדיקה רציתי לדעת את התשובה במהירות.
"נחכה בסבלנות", אמר מנחם.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל יהודה בעניין.
"אתה הולך לחיידר", אמר מנחם, "רק אחת עשרה, יש לך עוד שלוש שעות לפחות".
"עד שנגיע לחיידר עשרים דקות", חישבתי, "ואז תהיה הפסקה. אז זה לא בדיוק שלוש שעות. הוא יכול להישאר איתי?" ביקשתי ממנחם. מבט אחד בפני ומנחם קלט עד כמה זה חשוב לי.
"בסדר" הוא ענה, "אני בכל מקרה הולך לישיבה, את רוצה שאקח אתכם הביתה?"
"אנחנו נסתדר", הבטחתי, נופפנו לשלום למנחם.
"אז מה נעשה?" רצה יהודה לדעת.
המעבדה הייתה ממוקמת קרוב למרכז העיר, עשר דקות ממשחקיה לילדים. זאת הייתה משחקיה נחמדה מאוד, מזרוני קפיצים, בריכות כדורים משחקים. בנוסף, שלושה מתקנים יותר אטרקטיביים יותר. אוניה מתהפכת, אווירונים ורכבת הרים לילדים. רציתי לבלות איתו יום שלם, לראות אותו נהנה, להתנתק מהמחשבות.
זה היה יום קסום. היינו במשחקיה עד חמש, ליהודה לא נמאס לשחק, לקפוץ. אחר כך יצאנו לקניות, קניתי לו בקבוק קולה, צ'יפס ונקניקיות ללא גלוטן. אחר כך הלכנו לקנות לו כמה בגדים וסוודרים לחורף. הלבשה תחתונה, נעלים ומגפי גומי מרופדות. רציתי שהוא יהיה מאובזר כמה שיותר אם חלילה הוא לא שלנו, אם חלילה יפול על משפחה עניה.
יהודה היה מאושר. השלב הבא הייתה חנות משחקים. אחרי התלבטויות רבות יהודה בחר לעצמו ערכת לגו ענקית בצורת טירה מורכבת ממאות חלקים. אחר כך המשכנו לחנות הספרים הנחתי את כל השקיות בפתח החנות.
"לא כאן", אמר המוכר, "זה חוסם את המעבר". הוא העביר חלק מהן ליד הקופה. הייתי המומה מעצמי, כל כך הרבה שקיות.
יהודה רצה ספר קומיקס מסוים. הייתי נוהגת לספר לו ספרי קומיקס, הוא היה עוקב אחרי הציורים ומקשיב לסיפור. היה מבצע. ספר אחד בעשרים כל הסדרה, חמש עשרה ספרים, במאתיים חמישים. אם הוא לא שלנו ואם במשפחה ההיא אין ספרים…"נקנה את כל הסדרה", החלטתי.
יהודה לא האמין, הוא התרגש מאוד גם אני לא האמנתי שאני מתנהגת כך מעולם לא קניתי ללא חשבון. ובטח שלא כאלה כמויות. בעל החנות הציע לקחת את ארגז הספרים לרכב.
"אין לי", גמגמתי, "אני נוסעת במונית". למזלי הייתה מונית פנויה ממש ליד החנות.
בעל החנות הכניס את הספרים, אני העמסתי את יתר הקופסאות ונכנסתי עם יהודה למונית.
השעה הייתה כבר שמונה וחצי, מנחם כבר היה בבית, התקשרתי אליו שיעזור לי להעלות את דברים. הוא היה המום מכמות הדברים שקניתי. "נשאר משהו בחנויות?" הוא שאל בציניות.
"כן", השיב יהודה בתמימות, "נשאר הרבה מאוד".
ארגנתי את יהודה לשינה, הוא נרדם כמעט ברגע שהניח את ראשו על הכרית. "היה לי כיף היום", הוא לחש עם עיניים עצומות, נסיך קטן.
מנחם ישב במטבח על קוצים. "מה היה העניין לקנות כל כך הרבה דברים?" הוא ביקש לדעת, "הרגע שילמנו חמשת אלפים שקל על בדיקה גנטית".
"רציתי שיהיה לו יום מאושר אחרון", הסברתי, "למקרה והבדיקות יצאו שליליות".
"למה יום מאושר אחרון?" התעצבן מנחם. "גם אם הוא לא שלנו, למה החלטת שהמשפחה השניה תהיה גרועה כל כך? אולי הם יהיו הורים טובים וחמים? אולי יהיו לו אחים? את יודעת עד כמה יהודה רוצה שיהיה לו אח. מי אמר שהוא לא יהיה מאושר שם? זאת המשפחה שלו. המשפחה האמיתית שלו. ומה עם הילד האמיתי שלך? לא מעניין אותך לגדל אותו? אולי זאת בת? תמיד רצית בת. אולי היא דומה לך תדמייני ילדה קטנה עם תלתלים עם העיניים שלך. ואם זה בן, נראה כמוני, כמוך. כמו אחים שלנו? זה לא מעניין אותך בכלל? רק יהודה?"
דמעות זלגו על לחייו, גם אני בכיתי, ידעתי בכאב שאנחנו בוכים על דברים שונים.
אני בכיתי על הילד שגידלתי שש שנים, הוא בכה על הילד שלא הכיר שש שנים.
זה קרע לי את הלב.
