כל הנסיעה הייתי מתוחה. מה יגיד הרב? אם יגיד לעשות את הבדיקה? ואם נעשה ונגלה שהוא לא שלנו? אם ייקחו לי אותו? החששות אכלו אותי מבפנים.
"הלוואי שהוא יגיד לא לעשות את הבדיקה", התפללתי. "בבקשה, בבקשה, בבקשה, תשאיר לי את הילד שלי, אני לא יכולה בלעדיו".
לרגע לא חשבתי אחרת, לא הצלחתי להתחבר לרצון של מנחם לעשות את הבדיקה ולדעת בוודאות.
מבחינתי הוא היה שלי.
מנחם הציץ בי ולא אמר מילה, ידעתי שגם הוא מתוח.
החדר של הרב היה חמים. מנחם נכנס וישב ליד הרב אני עמדתי ליד הדלת והקשבתי בדריכות.
מנחם סיפר את הסיפור, בדיוק כפי שהיה. חזר על דברי הרופאים, על דברי מנהל בית החולים ועל ההמלצה לעשות בדיקה גנטית.
"תעשו את הבדיקה", פסק הרב, "אם יש חשש חייבים לדעת בוודאות. יש חשש של יחוד, נישואי אח ואחות, הרבה הלכות מושפעות מזה. חייבים לעשות את הבדיקה".
"ואפשר לסמוך על התוצאות"? שאל מנחם.
"אם אתם עושים בבית חולים מוכר ומקצועי אז כן", השיב הרב.
הוא ברך אותנו ואת יהודה לסיום.
העולם שלי חרב, אבל הייתי חייבת לתפקד בשביל יהודה. לא היה לי אוכל בבית בשבילו. תכננתי לצאת למסע קניות של אוכל ללא גלוטן מיד כשנצא מבית החולים, אבל אחרי מה שקרה הייתי כל כך מבולבלת ששכחתי מזה. בערב אכל יהודה פריכיות עם שוקולד והיה מרוצה, אבל ידעתי שאני צריכה אוכל מזין בשבילו למחר.
"צריך לקנות ליהודה אוכל", אמרתי בקול חלול.
"נכון". פנה מנחם ימינה. "טוב שהזכרת לי, יש כאן סופר מצויין עם מחלקה שלמה של גלוטן עם הכשרים מעולים".
"איך אתה יודע"? הופתעתי.
"דיברתי עם הרב שמואל פלאי", הסביר לי מנחם בפשטות.
"מתי הוא דיבר איתו"? הייתי המומה.
המחלקה של האוכל נטול הגלוטן הפתיעה אותי. היה שם הכול. פסטה, אטריות, שקדי מרק, עוגיות, קורנפלקס, לחמניות, פיתות ולחמים. אפילו גביעי גלידה. מנחם העמיס את העגלה, כל מוצר עם הכשר טוב התווסף לעגלה העמוסה.
"ככה נראה מה הוא אוהב ומה לא ונחליט לגבי ההמשך", הוא הסביר לי. הכנסתי לעגלה גם שני שקיות קמח ללא גלוטן. במידה וארצה להכין לו עוגה ביתית.
מנחם העביר את המוצרים וארז אותם בזריזות. הוא התנהג כל כך נורמלי. כאילו כלום לא קרה.
"שולום הרב", הרבה של יהודה נכנס בדיוק לחנות כשאנחנו יצאנו.
"מה שלום יהודה? מתי הוא חוזר לכיתה"? התעניין הרבה.
מנחם דיווח לו על הציליאק וביקש ממנו לתת תשומת לב לעניין בכיתה.
"בטח", חייך הרבה, "יש לי כבר נסיון עם זה".
"אני יודע, יוסי פלאי", הנהן מנחם, "כדאי שתושיב אותם אחד ליד השני", הוא יעץ לרבה. הרבה הנהן בהסכמה, איחל רפואה שלמה והלך.
"חשבתי שלא רצית שידעו על עניין הגלוטן", אמרתי.
מנחם חייך בציניות. "מה זה ציליאק לעומת מה שאולי נגלה עוד מעט", הוא אמר, "אני חושב שקיבלתי פרופורציות".
בבוקר קם יהודה בחוסר חשק. "אני לא רוצה ללכת לחיידר", הוא ביקש. "זה היה כיף לא ללכת לשם, אני רוצה עוד יום חופש", הוא התחנן.
"אין דבר כזה". מנחם היה נחרץ, "לא מפסידים סתם חיידר". יהודה שתק. הוא הביט במנחם בעניו הגדולות השחורות.
"פתח את הארון", הורה לו מנחם, "תראה מה קנינו לך אתמול".
עיניו של יהודה ניצתו בסקרנות, הוא אץ אל הארון. הצטרפתי אליו. "זה נראה מוזר המוצרים האלה", הוא אמר.
"זה בגלל שאתה לא רגיל לעטיפות", הסברתי לו.
"זה נראה קורנפלקס טעים", התלהב יהודה.
"בוא, אני אביא לך", שמתי לו בקערה קטנה קורנפלקס עם חלב. יהודה אהב את הקורנפלקס.
שלפתי מהניילון את הלחמניות הפיתות והלחם.
"תבחר מה אתה רוצה הבוקר: פיתה, לחמניה, או לחם".
יהודה בחר בלחמניה. "אני רוצה שוקולד", הוא ביקש.
"אולי משהו יותר בריא?" הצעתי, "גבינה או טחינה, טוסט, חביתה".
"שוקולד", פסק יהודה. "אז היום בערב תאכל משהו בריא?" "כן". הוא הנהן במרץ.
חתכתי לו מלפפון, הוספתי שקית של עוגיות קטנות ללא גלוטן.
"אני רוצה עוגיה אחת", ביקש יהודה, נתתי לו. "זה טעים", הוא התלהב. צחקתי, פעם ראשונה שראיתי אותו מתלהב מאוכל.
מנחם התיישב לידנו. "היום תשב ליד יוסי", הוא אמר ליהודה.
פניו של יהודה נכבו בבת אחת. "למה"? הוא שאל בחשש.
"ביקשתי מהרבה שלך", הסביר מנחם, "שיעזור לך להסתדר עם כל העניין של הגלוטן".
"אני לא רוצה", שירבב יהודה את שפתיו.
"למה"? מנחם היה מופתע, "חשבתי שאתה חבר שלו".
"אני לא חבר שלו בכלל", אמר יהודה. "כל החברים שלו באים כל הפסקה ליד המקום שלו לדבר איתו".
"אז מצויין!" אמר מנחם, "ככה תתחבר איתו ועם כל החברים, שלו למה אתה חושש"? "כי הם ירסקו לי את הדברים שלי", אמר יהודה בקול חלש. "והם יכולים לדחוף אותי בטעות".
"אף אחד לא יכול לדחוף אותך", אמר מנחם בחוסר סבלנות, "תתחבר איתם, יהיה לך נחמד לשבת לידו".
יהודה ישב עם פנים מושפלות, נראה קטן כל כך ליד מנחם.
"לך לצחצח שיניים חמוד", אמרתי לו.
הוא קם באיטיות והלך לכיוון האמבטיה.
"מה יש לו?" נאנח מנחם. "למה הוא לא יכול לדבר עם חברים ולשחק איתם כמו כולם. למה הוא מתנהג כל כך שונה?"
הצטערתי. יהודה היה מאושר כל כך לפני רגע.
"אולי תדבר עם הרבה שלא יעביר אותו ליד יוסי פלאי", הצעתי.
"מה פתאום". מנחם היה נחרץ. "להפך, עכשיו שאני יודע שיוסי ילד חברותי כל כך, אני מצטער שלא ביקשתי מהרבה להעביר אותו לשבת לידו קודם, הוא חייב ללמוד להשתלב".
מנחם הציץ לגבי האמבטיה ואז הוסיף בקול נמוך, "מתי את מסיימת ללמד היום?"
"בשעה שתיים", עניתי, "למה"?
"יש לנו דיון בשתיים וחצי", אמר מנחם, "אני אאסוף אותך מהסמינר וניסע ישר לשם".
"דיון על מה?" נבהלתי.
"אנחנו מגישים בקשה לבדיקה גנטית", ענה מנחם מבולבל, "סיכמנו את זה כבר".
"אבל חשבתי שבית החולים מבקש", לא הבנתי.
"בית חולים הוא אויב שלנו עכשיו", הסביר לי מנחם. "העורך דין הסביר לי אתמול הכול. אנחנו צריכים לנהל את כל הבדיקות בעצמנו. בבית חולים אחר כמובן. במידה והייתה טעות כלשהי נתבע את בית החולים.
"לא הייתה שום טעות", הקול שלי רעד.
"אני לא אומר שבוודאות", מיהר מנחם להסכים. "אבל אם כן, העורך דין המליץ לי להתחיל את הבירור לבד, בלי שיתוף פעולה עם בית החולים. אחרת זה עלול לפגוע בנו בהמשך, מבינה"?
לא! לא הבנתי! על איזה המשך הוא מדבר. למה הוא מדבר כל כך בחופשיות על זה שברור שהתוצאה תהיה שיהודה לא שלנו.
"סיימתי לצחצח שיניים", צץ יהודה מאחורינו.
"מצויין!" אמר מנחם, "קח את התיק שלך, אני אקח אותך לחיידר".
"להתראות נסיך שלי", חיבקתי את הילד הקטן שלי. יהודה הביט לאחור ונופף אלי שוב לפני שנכנס למעלית בעקבות מנחם. הלב שלי נצבט, מה יהיה עליו? ילד רגיש כל-כך. העולם יתהפך עליו. איך הוא יתמודד?
