לא ידעתי שלמנחם יש עורך דין. לא ידעתי שהוא מסוגל לאבד עשתונות בצורה כזאת ובעיקר לא ידעתי מה לעשות עם האבן הענקית שנחתה לי בלב. מה יקרה אם זה נכון? יקחו לי אותו? יקחו לי את הילד שלי? זה חוקי בכלל? מה נעשה? איך ממשיכים את החיים מכאן?
יהודה התאושש סוף סוף! קפץ מהמיטה בשובבות. "תיזהר ילדון שלי". קראתי אוטומטית.
"למה שיזהר"? שאל מנחם, "זה לא גבוה כל כך, הוא כבר גדול, תני לו לקפוץ".
"וגם התבגרתי היום", חייך יהודה, "וגם אני אפסיק לאכול חיטה ואת כל הדברים שמכינים מחיטה, ככה אני יהיה גדול וחזק כמו אבא".
מתוק שלי.
הלוואי וכל השעה האחרונה לא הייתה מתרחשת. יהודה היה מתחזק, מתחבר עם חברים, מצליח לרצות את אביו סוף כל סוף.
"סיימנו?" שאל מנחם בקוצר רוח, "כן", תליתי את התיק על כתפי, מנחם אחז את השקית של יהודה.
"בוא חמוד", הושטתי ליהודה את ידי.
"תני לו ללכת לבד", אמר מנחם, "הוא יכול ללכת לבד, הוא לא תינוק בן שנתיים".
"התבגרתי אמא", הסכים יהודה ורץ לאורך המסדרון.
נאנחתי.
"תראי אותו, הוא פורח. את חייבת לשחרר אותו, לתת לו לגדול".
מנחם צדק. אבל האופן הפתאומי, הנחרץ, הלחיץ אותי. הוא מנסה לנתק אותי רגשית מיהודה שלי? כבר עכשיו?
"אנחנו עדיין לא יודעים כלום בוודאות", אמרתי במרירות, "רוב הסיכויים שזה לא נכון".
"זה לא קשור לזה", התעקש מנחם, "את יודעת שאני לא חושב שנכון להתייחס אליו כמו תינוק, זה משפיע עליו".
חשבתי שמנחם ימשיך הלאה ויצא מהמחלקה באותו רוח לוחמנית ששררה בו לפני מספר דקות, להפתעתי, הוא ניגש לקבלה.
"המכתב שלכם כאן", הושיט ד"ר קראוס בחשש מה, את דף השחרור. "יש כאן גם את הדיסק של בדיקת האנדוסקופיה. למטה כתוב את ההמלצות שלנו, נעבור על זה ביחד?" הוא שאל בזהירות.
"כן" אמרתי. שמחתי שמנחם החליט להישאר ולא עזב בהפגנתיות, אני בכל מקרה הייתי אוספת את המכתב ומקשיבה להוראות, אבל היה עדיף בשביל יהודה שנקשיב שנינו, שלא נפספס שום פרט חשוב.
ד"ר קראוס עבר איתו בפרוט על המכתב. מנות ברזל בהשגחה, דיאטנית, מעקב.
"שיהיה לך רפואה שלמה בחורצ'יק", הוא לחץ את ידו הקטנה של יהודה.
יהודה חייך בביישנות.
"אני מבקש סליחה" הפתיע מנחם, "הפלת עלינו את המידע, ככה, בלי הכנה. ייתכן שהמידע שגוי זאת היתה חוויה מאוד לא נעימה. אבל זאת היתה טעות בתום לב, טיפלת ביהודה במסירות, זה נבע מדאגה. אני מניח שפרקתי עליך את הלחץ שלי".
"אפשר להבין", התרצה הרופא, "מדובר בבן שלך ואכן שגיתי, דיברתי בלי לחשוב, אין לכם מושג עד כמה אני מתחרט. אני מקווה מאוד שהמידע היה שגוי וזאת הייתה בהלת שווא".
הם לחצו ידיים בפיוס.
שמחתי שמנחם סגר את זה יפה.
"מה נעשה?" שאלתי את מנחם, יהודה כבר הלך לישון ואנחנו שתינו קפה במטבח.
מנחם לא חזר לעצמו. פעם ראשונה לאחר שנים רבות שלא יצא לישיבה בכלל, תמיד היה קופץ, אפילו לכמה דקות, בימים עמוסים במיוחד. אבל עכשיו נראה סחוט.
"אני אלך אל הרב", ענה מנחם, "נראה מה הוא יאמר על העניין, משם נמשיך".
"אני לא רוצה לעשות את הבדיקה" התחננתי.
"זה לא יהיה נעים לאף אחד", הסכים מנחם, "אבל נעשה מה שהרב יאמר, את חושבת אחרת?"
"ברור שנקשיב לרב", הסכמתי, "אבל הלוואי והוא יגיד לנו לשכוח מהעניין. מה נעשה אם זה נכון? נשלח אותו מכאן? אם מדובר במשפחה נוראית? הורים מזניחים? אולי הם ערבים בכלל"? בכיתי.
"אם זה נכון, אז הילד שלנו נמצא במשפחה הזאת", אמר מנחם מבועת, גם בעניו ברקו דמעות, "איך שלא נראה את זה, זה איום ונורא."
"יהודה הוא הילד שלי". קראתי בייאוש.
"הרב יחליט על זה". נאנח מנחם. ראיתי שהוא לקח קשה מאוד הספקולציות שלי לגבי המשפחה. "אני מאוד מקווה שמנהל בית החולים צודק ומדובר על חשש לא ממשי", הוא הוסיף מוטרד.
הוא לבש את הכובע והחליפה באיטיות.
"את יודעת, רק עכשיו התחלתי לקלוט מה המשמעות של הבדיקה הזו. אחרי שהעלת את הנושא שיתכן שהמשפחה השנייה לא חרדים, לא דתיים, או חלילה לא יהודים בכלל. או נכים או חולים במחלות פסיכאטריות קשות. ואולי הילד השני, שלנו בעצם נפטר בכלל והיה איזה בלבול. ואין בכלל ילד נוסף. אנחנו נצטרך לעכל את כל זה לפני שנעשה את הבדיקה. להיות מוכנים להשלכות.
"בכל מקרה, צריך לחכות אישור מבית משפט" הזכרתי לו.
"כן". הסכים מנחם בצער.
"אני יודע שאת לא רוצה לעשות את הבדיקה בכלל ומקווה שהרב יגיד לא לעשות כלום. אבל בשביל עצמי, אני מאוד ישמח לשמוע מהרב הוראה כן לעשות את הבדיקה. אני רוצה לדעת בוודאות שהוא שלנו, שהילד האמיתי שלנו לא מסתובב לו אי שם. לדעת בברור שהכול היה אי הבנה והוא שלנו".
"הוא שלנו!" אמרתי . יהודה המתוק שלי. גם בלי בדיקה אני יודעת שהוא שלי, אין בכלל אפשרות אחרת. הוא הילד שלי. הילד היחיד שלי.
