חתך בלב פרק רביעי

יהודה עדיין ישן מאז ההרדמה, הוא לא הצליח להתאושש. הוא התעורר, זיהה אותנו, אבל חזר לישון. חזרנו לחדר במחלקה. הייתי מותשת נפשית לראות אותו במצב הזה. רק רציתי לחזור הביתה. לעבור את הסיוט הזה כבר.

"חזרתם? יופי!" נכנס ד"ר קראוס לחדר.

"מה עם יהודה? ישן? בסדר, זה נורמלי, תנו לו לישון".

"אז לגבי האבחנה, כפי שחשדנו, אכן הוא אובחן כצליאקי. לגבי  הדיאטנית, יש בעיה קטנה, היא יכולה לקבל אתכם רק מחר. מבחינתי, אני יהיה רגוע לשחרר אתכם אחרי פגישה עם דיאטנית, אבל אני אבין אתכם אם תרצו להשתחרר היום ולקבוע תור אצל דיאטנית בקהילה. רק תעשו את זה באופן דחוף כבר השבוע. זה מאוד חשוב! הטיפול היחיד בציליאק זה דיאטה. בכל מקרה הוא ישן עכשיו, ניתן לו להתאושש. אז תחליטו, אם תרצו לעזוב תעדכנו אותי, אני אכתוב לכם מכתב שיחרור. אה, לגבי שניכם. בדקתי בתיק שלכם, אתם לא ציליאקים, למרות שבאמת לא היה מדובר בחשש ממשי, בגלל שאין קשר דם ביניכם לבין הילד. היינו מדלגים על זה אם הייתם אומרים לנו שהוא מאומץ".

בהינו ברופא. לא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר.

"מי מאומץ?" שאלתי בחוסר הבנה.

"אין קשר דם?" צעק מנחם, "מה השטויות האלה?"

ד"ר קראוס נראה מבולבל.

"הוא ילד ביולוגי שלכם?"

"כן!" ענינו המומים.

"בסדר! תרגעו! כנראה חלה אי הבנה. פשוט רשום לי שסוג הדם של יהודה הוא +AB וסוג הדם של שניכם הוא +A ככה שזה לא אפשרי שהוא יהיה הבן הביולוגי שלכם.

אבל זאת בטח טעות ונעשה בדיקות דם שוב ליתר ביטחון".

"טעות!" צעק מנחם, "אז אולי זאת גם טעות שהוא אובחן בצליאק? מה זה גן ילדים פה?"

רצתי ליהודה  החזקתי את ידו, חששתי שיתעורר מהצעקות, אבל הוא המשיך לישון בשלווה.

שני רופאים התפרצו לחדר. 

"מה קרה? למה אתה צועק?". 

מנחם עצר. ראיתי שהוא מנסה לא לאבד עשתונות.

"חלה אי הבנה", אמר ד"ר קראוס, מצחו נוטף זיעה, "אני לא יודע בדיוק מה, אבל עדיף לפתור את העניין בלי צעקות. יש כאן ילד קטן שעבר בדיקה לא פשוטה, מתאושש מהרדמה כללית, בואו נרגע, ניכנס לפרופורציות".

"אתה לא תגיד מה לעשות עם הילד שלי"! צעק מנחם. "ואתה לא תגיד לי להיכנס לפרופורציות  שניה אחרי שאמרת שהוא לא הילד שלי".

"מה העניין?" ניסו שני הרופאים להבין.

"תראו את סוג הדם של הילד ושל ההורים", הראה להם ד"ר קראוס… שלושתם התעמקו במחשב, ניסו להבין את מקור הבעייה. 

הרגשתי שהרגליים לא נושאות אותי. רציתי להתיישב, אבל לא העזתי לעזוב את ידו של יהודה. יכול להיות שהוא לא שלי. הילד המושלם שלי. מקור השמחה בחיים שלי.

יכול להיות שיקחו לי אותו? 

"סוג הדם של הילד הוא +AB בוודאות, הוא עבר כבר ארבע בדיקות דם ביומיים האחרונים, לא יכול להיות שטעו ארבע פעמים", אמר אחד מהם. "אז יכול להיות שהייתה טעות טכנית בבדיקת הדם של ההורים. מישהו מהם אובחן בטעות כ-A במקום B.

"שלי +A" קראנו שנינו ביחד.

"בטוח?" שאל הרופא באכזבה.

"בטוח!" תרמתי דם כבר כמה פעמים בחיים שלי", אמר מנחם בכעס, "אישתי ילדה וקיבלה מנות דם. אתה חושב שאנחנו טיפשים?"

"ברור שלא!" נלחץ ד"ר קראוס, "איפה ילדת אותו?" הוא פנה אלי. "כאן!" צעק מנחם. "בבית החולים הזה. קחו אותי למנהל בית החולים! עכשיו".

"אני אקרא לו". ברח אחד הרופאים החוצה, כמה אחיות הסתובבו ליד דלת החדר ושלחו מבטים סקרנים. "תלכו מכאן", ביקש ד"ר קראוס, "תפנו את השטח".

עמדנו כמו על קוצים, שנינו ושני הרופאים, רק יהודה המשיך לישון.

"שלום!" נכנס מנהל בית החולים אל החדר, שיערו לבן כשלג והוא מחייך ברוגע.

"שמעתי שיש כאן איזו בהלה מיותרת".

"מיותרת"? כעס מנחם. "הרופא שלך הרגע אמר לנו שהילד הביולוגי שלנו, שנולד בבית החולים הזה, לא שלנו. מה מיותר כאן?"

"הילד שלכם", הרגיע המנהל, "אל תדאגו! כבר בדקנו ברשימות. שם, תאריך, הוא נולד כאן. הוא שלכם והכל טוב. 

"ואיך אתה מסביר את בעיית סוג הדם"? שאלתי. "זה נדיר שיש ילד עם AB לשני הורים של סוג דם A, מאוד נדיר, אבל יש מוטציות מסוימות… בקיצור, יש מקרים נדירים שזה יכול לקרות". הסביר המנהל.

"אני רוצה לבדוק את זה", אמר מנחם. "נבדוק!" הבטיח המנהל, "כבר התקשרתי לעורך דין של בית החולים, נגיש בקשה לערוך בדיקה גנטית לבית משפט. ברגע שנקבל אישור לעשות את הבדיקה, נעשה ותראו שהכל בסדר".

נשמתי לרווחה. הרוגע של מנהל בית החולים לא היה מעושה, יהודה שלי! סתם הלחיץ אותנו ד"ר קראוס, דווקא היה רופא נחמד ומקצועי.

מנחם לא נרגע בכלל. "למה צריך אישור מבית משפט? אמרתם משהו, תוכיחו שזה לא נכון. אתה מפחד ממשהו? יש משהו שאתה מסתיר?"

"אני לא מסתיר כלום, מה קורה לך?" אמר המנהל. "ככה זה בישראל. יש כללי אתיקה. חייבים אישור מבית משפט לערוך בדיקה גנטית. אני לא מפחד מאף אחד. הילד נולד כאן והוא שלכם. כל הפרטים כתובים במחשב, אפשר להירגע".

"אני ארגע רק אחרי הבדיקה". פסע מנחם הלוך ושוב בעצבנות.

"אתם", הוא פנה לרופאים, "לא ידעתם שיש מוטציה כזאת? איך יתכן ששלושתכם לא ידעתם שזה אפשרי?"

"זה נדיר", הצטדק המנהל.

"יופי של מקצועיות", אמר מנחם בציניות. הוא הוציא את הפלאפון שלו מהכיס, "תסלחו לי, אבל  גם אני הולך להתקשר לעורך דין שלי שיבוא".

"אמא", אמר יהודה בנמנום. "אני כאן מתוק".

"אני רוצה ללכת הביתה"

"אנחנו הולכים". אמר מנחם, "הרגע, אנחנו אורזים חפצים ועוזבים".