לא סיפרתי למנחם על השיחה עם יהודה, למעשה לא סיפרתי לאף אחד עליה. הרגשתי שאני מתפוצצת מרוב אושר.
"למה את שמחה?" חקר אותי יוסף.
"אני תמיד שמחה", אמרתי בקול כאילו נעלב.
"לא נכון", קרא יוסף, "הרבה פעמים את עצובה, בגלל שאת רוצה לראות את יודה נכון? אני בטוח שגם אמא שלי עצובה כשהיא חושבת עלי", הוא הוסיף. פניו של יוסף נשארו עליזות. הרגשתי שככל שהזמן עבר יוסף דיבר פחות על המשפחה שלו, גם שהיה מדבר עליהם הוא היה הרבה פחות רגיש, העצב שהיה לו בעיניים בשבועות הראשונים נמוג קצת.
בכל זאת, עכשיו שדיבר על אמא שלו התחשק לי להביא לו את הטלפון, לחייג לאבישג ולתת להם לדבר קצת. אולי אחר-כך אני אדבר עם יהודה, לא סיימנו את השיחה הבוקר. לקחתי את הפלאפון שלי, כמעט חייגתי את המספר, הכרחתי את עצמי לעזוב את הפלאפון.
חשבתי על מנחם ועל הדעה של הפסיכולוג. אם השיחה תהיה לרעתו של יוסף? הרגשתי בעצמי עד כמה ערערה אותי השיחה עם יהודה, כהוכחה פיתחתי תקוות שהוא יחזור אלינו. מה יקרה ליוסף אם ידבר עם אמו ואז הכול יתפרץ? הוא יבכה וישתולל וירצה לבקר אותם?
לא יכולתי לעשות את זה, הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע ביוסף.
"את מתקשרת לאמא שלי?" חקר יוסף. הוא ישר קלט אותי, הוא היה כל-כך חכם!
"לא", חייכתי אליו, "חשבתי שנתקשר לאחד מהחברים שלך, לשאול אותו אם תוכל לבקר אותו היום בצהרים".
"יייש!" שמח יוסף, "אני רץ להביא לך את הרשימה מהתיק שלי, הרבה כבר הדפיס לי".
הוא רץ לתיק שלו, נאנחתי בהקלה, הצלחתי להסיח את דעתו.
נסענו לשכונה בה גרים החברים של יוסף במונית, כבר היה מאוחר להתחיל להיסחב באוטובוסים.
ליוויתי את יוספי עד הדלת של החבר, שלושה ילדים נוספים חיכו לו שם. כולם קיבלו אותו בקריאות נלהבות. יוספי הניף את ידו אלי ונכנס בטבעיות לבית הזר, לבית של חבר שהכיר רק לפני מספר ימים.
ירדתי לחצר הבניין וחיכיתי ליוסף, היה לי זמן בשפע לחשוב על ההבדלים בין הילדים.
מעניין מה עם יהודה עכשיו? חשבתי, אבישג בטח מצפה ממנו לבקר הרבה אצל חברים. כלומר, זה מה שהיא רגילה מיוסף, בטח קלטה כבר שיהודה לא בעניין של חברים.
ישבתי על הגדר שהקיפה את הבניין והבטתי בהולכים ושבים בשעמום. הרגשתי מיותרת וטיפשית.
אחרי שעה וחצי הפלאפון שלי צלצל, זה היה יוסף, הוא התקשר לבקש ממני להישאר לארוחת ערב.
"אי אפשר", אמרתי נחרצות. ישבתי יותר מידי הרבה זמן על הספסל היום. מנחם צדק, היינו חייבים לעבור דירה בהקדם.
שבוע לאחר מכן כבר מכרנו את הדירה וקנינו חדשה. המתווך שיצרנו איתו קשר אמר שיש לו קונה רציני וגם דירה פוטנציאלית באזור המבוקש. מיד כשנכנסתי לדירה התלהבתי. קומה אחת בסך הכול, לעומת הדירה הנוכחית שלנו בקומה שלישית. בנוסף לפינוק הזה, הבניין היה חדש יותר עם מעלית. גולת הכותרת היתה החצר. בדירה שלנו היתה מרפסת גדולה ומרווחת, אני ויהודה בילינו בה שעות ארוכות. היה חשוב לי למצוא דירה עם מרפסת גדולה, כשהמתווך אמר שבדירה יש חצר, החלטתי שזאת אופציה. החצר היתה מדהימה. בצד האחורי של הבניין, מרוצפת ברובה, מוצלת בעצים שצמחו בצידי החצר. היא היתה גדולה מספיק כדי שיוסף יסע באופניים ויזמין חברים לשחק.
החלטנו לקנות את הדירה. באותו שבוע מכרנו וקנינו. הפינוי היה כעבור שבועיים כך שהייתי חייבת להתחיל לארוז חפצים.
אמא שלי התגייסה למלאכה. אחיות שלי עם האחיינים באו לעזור, הבית היה מלא בלגן וצחוק. יוסף היה מאושר, הוא שיחק עם הבני-דודים החדשים שלו וזכה לפינוק מהדודות שהתרגשו להכיר אותו.
הארגזים היו כבר ארוזים ברובם, היינו שלושה ימים לפני המעבר. תמר ואפרת אחיות שלי שהגיעו לעזור עזבו, יוספי עמד במרפסת ונופף לילדים שלהן לשלום בהתרגשות.
שרי אחותי הקטנה ואמא שלי נשארו איתנו.
"את רוצה שאעזור לו להתרחץ ולילבוש פיז'מה?" הציעה לי שרי, "תוכלי לנוח קצת".
"אני לא צריך בכלל עזרה", הכריז יוסף, "אני יכול להתקלח לבד ולהתלבש לבד אני אפילו עזרתי בעצמי לאחים שלי להתלבש".
"אני יעזור רק קצת", ביקשה שרי, "מה איכפת לך? אני רוצה לטפל באחיין הכי מתוק בעולם".
"יותר מתוק מיודה?" התעניין יוסף. שרי נבוכה.
"כולם הכי מתוקים", הצילה אמא שלי את המצב.
שרי ויוסף הלכו לחדר של יוסף ואני ואמא ישבנו לשתות כוס קפה.
"מה שלום יהודה באמת?" שאלה אמא שלי, "את יודעת משהו? דיברת עם אבישג?"
לא יכולתי לשמור את זה בבטן יותר, לא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו על השיחה שלי עם יהודה.
"דיברתי עם יהודה בעצמו", לחשתי לאמא שלי, "אבל אל תספרי לאף אחד בבקשה".
סיפרתי לה על השיחה הבלתי צפויה.
"איזה מתוק הילד הזה", נאנחה אמא שלי. "אם סיפרת לי, אני אספר לך גם סוד משלי".
"מה?" נדהמתי, "איזה סוד?"
"נסענו אני ואבא לבקר אותו, את יהודה", אמרה לי אמא בשקט.
"אני לא מאמינה", קראתי בתדהמה, "על מה את מדברת? איפה ראיתם אותו? איך ידעתם איפה הוא גר? הוא ראה אתכם?"
"הוא לא ראה אותנו, אל תדאגי", מיהרה אמא שלי להרגיע, "אבל רצינו לראות אותו, שהוא בסדר, יוספי סיפר לנו יום אחד על התלמוד תורה שלמד בו וציין את שמו. באותו רגע החלטנו שאנחנו נוסעים לראות את יהודה יוצא מבית הספר, את יודעת עד כמה אנחנו מתגעגעים אליו. אז נסענו בוקר אחד, חיכינו באוטו מחוץ לשער עד השעה אחת וחצי, ואז ראינו אותו יוצא.
"אני לא מאמינה אמא", קראתי בהתרגשות, "איזה רעיון גאוני, למה לא חשבתי עליו בעצמי? מה איתו? איך הוא היה? יצא עם חברים? לבד?"
"הוא היה עם האחים שלו", חייכה אמא שלי, "כל-כך חמוד, את לא מבינה, השיער שלו התארך והפאות שלו קפצו. הם כנראה פחות מקפידים על תספורת בזמן קבוע".
"הוא חייך? הוא היה מאושר?" בררתי בלחץ.
"כשהוא יצא מהחיידר הוא לא ממש חייך", הסתבכה אמא שלי, "אבל הוא היה חמוד, נינוח, החזיק לאחיו את היד. אחר-כך אבא שלו הגיע, עם הטנדר של ההסעה, והוא רץ לקראתו, שאבא שלו הגיע הוא היה נראה מאושר".
"מי היה מאושר שאבא שלו הגיע?" מנחם נכנס למרפסת.
"שלום", ברכתי אותו, "לא שמעתי שנכנסת הביתה".
"הרגע הגעתי", הסביר מנחם. הוא התיישב לידי.
"תודה על כל העזרה", הוא הודה לאמא שלי. "כל הארגזים המסודרים לפי מספרים ותוכן הארגזים, וכל העזרה עם יוסף…"
"למי אני אעזור אם לא לילדים שלי?" חייכה אמא שלי.
"אז על מי דיברתם קודם?" שאל מנחם שוב. לא יכולתי להתחמק מזה.
"דיברנו על יהודה", אמרתי, "אבא ואמא נסעו לראות אותו".
"לראות אותו?" הופתע מנחם, "איפה?"
"ליד בית הספר שלו", הסבירה אמא שלי, "אל תדאג הוא לא ראה אותנו, ישבנו בתוך הרכב, בדיוק סיפרתי להני שהוא שמח לראות את אבא שלו מגיע לאסוף אותו מהלימודים".
"אז הוא שמח לראות את אבא שלו", הבעת הפנים של מנחם לא היתה ברורה.
"גם אני רוצה לנסוע לראות אותו", אמרתי פתאום, "אני יכולה לנסוע במונית ולהסתכל מרחוק רק לראות אותו. תוכלי לשמור על יוספי ביום רביעי בשבילי אמא? זה היום החופשי שלי".
"אני אשמור עליו בשמחה", אמרה אמא שלי בהיסוס, "אבל אם הוא יראה אותך? את לא חושבת שזה סיכון גדול מדי? אבישג ודוד יכולים לכעוס".
"אני אזהר", התעקשתי, "אני פשוט חייבת לראות אותו".
"את לא צריכה לקחת מונית", אמר מנחם, "אני אקח אותך, גם אני אשמח לראות את יהודה".
