חתך בלב פרק עשרים ושמונה

יוסף התחיל ללמוד לפני כמה ימים בחיידר החדש, הוא היה מאושר להתחיל ללמוד ולהכיר חברים חדשים. הייתי המומה מההסתגלות שלו לכיתה, לחברים, לרבה. זה היה מדהים. אחרי שנים ששלחתי את יהודה עם דפיקות לב בכל יום מחדש, שיעבור היום בשלום, שיתחבר עם חברים. לחוות את האכזבה והייאוש לראות אותו כל יום חוזר לבד, בלי לשוחח עם חבר לידו. ההבדל היה כל כך גדול. יוסף היה ילד מלא חיים, מאושר וחברותי. כבר ביום הראשון הודיע לי שהוא רוצה להזמין חמישה ילדים לבית שלנו אחרי הלימודים. הסברתי לו שזה לא מעשי בגלל שאנחנו גרים רחוק. יום אחר-כך חזר יוסף עם מספר טלפון של שני ילדים וביקש ממני להתקשר לאימהות שלהם לסכם איתם שהוא ילך אליהם.

"מאיפה השגת את מספרי הטלפון?" הייתי המומה.

"ביקשתי מהרבה", אמר יוסף בפשטות, תוך כדי שהוא אוכל את האוכל שלו בהנאה. "סתם, ניגשת אליו?" התפלאתי. 

"כן, הייתי צריך את הטלפונים של יונתן ויצחוק כי אני חייב ללכת אליהם, את מבינה? בינתיים הוא כתב לי רק את שני המספרים שלהם והוא אמר לי שהוא יצלם לי את כל הרשימה של מספרי הטלפון מחר".

צחקתי, הוא היה כל-כך עצמאי, אי אפשר היה להאמין שהוא רק בן שש. 

"למה אתה חייב ללכת ליונתן ויצחוק?" בררתי.

"כי יש לנו עסק סודי לדבר עליו", הסביר לי יוסף בעיניים נוצצות, "זה סוד, אבל אני מסכים לגלות לך".

"באמת", חייכתי, "מה הסוד?"

"יש לנו חבורה", גילה לי יוסף בהתרגשות. "חבורה סודית, בינתיים זה רק אני יונתן ויצחוק, אבל אני אצרף עוד כמה חברים, עוד לא החלטתי את מי בדיוק". 

"ומה עם יונתן ויצחוק?" התפלאתי, "למה הם לא מחליטים?"

"כי אני המנהיג", הסביר לי יוסף. "אני מחליט, אבל אני מתייעץ איתם, כי הם מכירים את הילדים בכיתה יותר טוב ממני.

הוא הזכיר לי כל-כך את מנחם בהתנהלות שלו. הוא היה מיוחד, מבריק וכישרוני. כל כך שונה מיהודה.

כשחשבתי על יהודה עלו דמעות בעיניי, לא דיברתי עם אבישג בשבועיים האחרונים. התקשרתי פעם אחת, אבל במקום אבישג ענה לי דוד. הוא אמר לי בקול צונן שאבישג לא יכולה לדבר ושיהודה בסדר, ושאני לא צריכה לדאוג ולא צריכה להתקשר כל הזמן. "מה עם עובדיה?" שמעתי את אבישג לוחשת לידו. 

"גם עובדיה בסדר גמור?" אמרתי לדוד, מאוכזבת שלא הצלחתי לדבר עם אבישג ולקבל ממנה תיאור יותר מדוייק.

"שלום המורה", קיבלו את פני חבורת תלמידות מרוגשות. 

"אתן יכולות לשבת במקומות", הוריתי להן.

הייתי נבוכה, זה היה היום הראשון שחזרתי ללמד. מצד אחד היה לי כיף לחזור לבית הספר, לחברות שלי המורות ולתלמידות, להשתחרר ולצאת מהבית אחרי שבועיים ארוכים. מצד שני, כולן ידעו, כולן שמעו על הסיפור, חששתי מהשאלות, מהחקירות ומהמבטים. לפי הפרצופים הנרגשים של התלמידות הבנתי שלא יהיה לי מנוס מהשאלות. 

"בוקר טוב בנות יקרות", חייכתי אליהן, "אני מתרגשת מאוד לחזור סוף-סוף ללמד. אני מניחה שכולכן שמעתן על הסיבה שבגללה נאלצתי לצאת לחופש".

"כן המורה", אמרה שולי, התלמידה האהובה עלי. 

"אומרים מזל טוב עכשיו?" בררה תלמידה אחרת.

"אתן יכולות לאחל לי, בהצלחה!" הצעתי להן בחיוך. "ועכשיו, קדימה התחלנה להתפלל".

באמצע השיעור השלישי הפלאפון שלי צלצל, העפתי מבט על המסך. פיתחתי לעצמי הרגל להניח את הפלאפון דלוק באמצע בצד השולחן, תמיד הייתי לחוצה מיהודה, אם חס וחלילה יקרה לו משהו פתאומי ויתקשרו מהחיידר אני אוכל לענות.

המספר לא היה מוכר. אולי זה מהחיידר של יוסף? נלחצתי. רשמתי באנשי קשר את המספר של המזכירה והרבה שלו, אבל אולי המנהל צלצל? אולי הוא נפצע במהלך ההפסקה…?

"הבנות היו באמצע עבודה בזוגות", ניגשתי לחלון ועניתי לשיחה בשקט.

"אמא", שמעתי קול דקיק, זה היה יהודה.

"יהודה?", נדהמתי. "יהודה שלי", לחשתי בהתרגשות. לא שמעתי אותו כבר שבועיים. 

"מה קרה?" נלחצתי, "למה אתה מתקשר אלי, קרה לך משהו?"

"לא קרה לי כלום", ענה יהודה בקול העדין שכל כך התגעגעתי לשמוע, "רק ממש, ממש, רציתי לדבר איתך".

"מתוק שלי", נמסתי מרוב התרגשות. הצצתי לרגע לעבר התלמידות, הן היו עסוקות ולא הקדישו לי תשומת לב.

"למה לא הלכת ללימודים היום?" בררתי. 

"כן הלכתי", ענה יהודה, "ביקשתי מהמלמד את הפלאפון של הכיתה, אמרתי לו שאני צריך להתקשר לאמא שלי…את כועסת עלי?" הוא שאל בחשש.

"כועסת? בטח שאני לא כועסת, אני כל-כך שמחה לשמוע את הקול שלך, התגעגעתי אליך מאוד." 

"אז למה את לא מדברת איתי בכלל?" שאל יהודה בקול עצוב.

"המורה", ניגשו אלי שתי תלמידות, "לא הבנו את השאלה הרביעית בעבודה". סימנתי אליהן עם היד שתחכנה כמה דקות. הן היו מופתעות. אף פעם לא עניתי לטלפונים באמצע השיעור, בטח שלא שיחה ארוכה. גם אני הייתי המומה מההתנהגות שלי, זה היה כל כך לא מקצועי. אבל לא יכולתי לנתק ליהודה, הייתי חייבת לדבר איתו, לדעת מה שלומו. סוף סוף יכולתי לדבר איתו. 

"אתה יודע שאבא ואני עושים את זה לטובתך, נכון חמוד שלי?" לחשתי לו, "דיברנו על זה, מה שלומך? איך בבית החדש שלך? אתה אוהב את אבא ואמא שלך ואת האחים שלך?"

"בטח", הקול שלו הפך ליותר נלהב, "אני אוהב אותם מאוד. אבא של עובדיה, הוא אבא טוב, הוא אוהב אותי, כל יום מסיע אותי באוטו הענק לתלמוד תורה".

איזה יופי", קראתי, כמה בנות הרימו את ראשן הביטו בי בפליאה.

"ומה עם אמא שלך?" לחשתי.

"היא אמא מאוד טובה" אמר יהודה, "היא קצת דומה לך, אבל אה…אמא, המורה שלי חזר לכיתה עכשיו, אני צריך להפסיק לדבר".

"בסדר חמוד", אמרתי, "אני אוהבת אותך", השיחה התנתקה.

המשך השיעור עבר עלי בבלבול מוחלט, הייתי בערפול רגשות, לא יכולתי להאמין למה שקרה. דיברתי עם יהודה!

בבית חיכה לי ילד מאוכזב מאוד.

"אבא אמר שאני לא יכול ללכת ליונתן ויצחוק היום, כי לא דיברת עם אמא שלהם עדיין", הוא התלונן. 

"יונתן ויצחוק גרים רחוק מאיתנו", חיבקתי את הילדון המאוכזב, "זה קצת מסובך שתלך אליהם". 

"אז אני לא אוכל ללכת אליהם אף פעם?" פער יוסף את עיניו בתדהמה. מנחם ואני החלפנו מבטים. כשהחלטנו לשלוח את יוסף ללמוד בשכונה מרוחקת, לא חשבנו על הנקודה שנגור גם רחוק מהחברים שלו. לא העלנו בדעתינו שזה יהיה בעיה, יהודה בכלל לא הלך לחברים.

"אל תהיה עצוב", ליטף מנחם את שערו של יוסף, "בקרוב נעבור דירה ליד החיידר החדש שלך, ואז תוכל ללכת לבקר את החברים שלך כל הזמן."

"יש!" קפץ יוסף בהתלהבות, הוא רץ למרפסת לנסוע על האופניים שלו. כמו בכל פעם הדהים אותי היכולת שלו להתאושש ולהפוך להיות שמח ומלא חיים במהירות.

"אני יודע שתכננו לקחת את הזמן לפני שנתחיל להתעסק עם מעבר לדירה חדשה", אמר מנחם, "אבל נראה לי, לפי הנסיבות, שכדאי לזרז את המעבר כמה שיותר".

"אתה צודק", נאנחתי, "זה באמת חשוב ליוספי".

"זה חשוב גם לנו", ציין מנחם, "שנינו רצינו להתרחק מהעיניים הסקרניות ומהשאלות של השכנים".

מנחם צדק, באמת רציתי לעבור עד עכשיו, אבל אחרי השיחה עם יהודה היום הרצון שלי השתנה. אחרי ששמעתי את קולו באופן כל-כך לא צפוי, פתאום קיבלתי תקווה שאולי דברים ישתנו, שיהודה כן יחזור אלינו, לפחות מידי פעם, בשבתות וחגים. ידעתי כמה קשה לו עם שינויים ועד כמה הוא אוהב את הבית והחדר שלו. לא רציתי לעזוב את הבית בגלל יהודה.