חתך בלב פרק עשרים ושבע

החיים במחיצת עובדיה היו כמו מרוץ. כל בוקר כשהתעוררתי, נשמתי נשימה עמוקה והכנתי לעצמי ליום החדש והמאתגר.

הוא היה ילד טוב, אבל פעיל כל-כך ומלא אנרגיה. הוא היה רגיל לשחק עם אחים שלו ועכשיו היה לו רק אותי, אז הוא שיחק איתי. העברנו שעות של משחקי מחבואים ותופסת, קדרים באים ומסירות. למדתי איך הופכים קלפים עם הידיים, החלק הפנימי של כפות הידיים שלי היו אדומות מרוב טפיחות על הרצפה. 

זה היה מדהים לשחק איתו, להכיר אותו. ילד מתוק, הומוריסטי, יצירתי, פעלתן. והיו כל-כך הרבה דברים שהזכירו בו את אחים שלי ואותי, בכל פעם שזיהיתי תכונה מוכרת כזאת, התרגשתי עד דמעות. גם מנחם היה באופריה, הוא אהב את עובדיה אהבת נפש, מיד כשחזר מהישיבה לקח עליו חסות. זה היה הזמן שלי, לנשום קצת, לטפל בבית, לבשל. עדיין לא חזרתי לעבודה ועובדיה עדיין לא החל ללכת לחיידר החדש, אפילו המשפחות שלנו לא זכו להכיר את הנסיך הקטן. 

רק אחרי שבוע קבענו עם ההורים של שנינו  ארוחת ערב.

"היום יש לנו אורחים מאוד מיוחדים לארוחת ערב", סיפרתי לעובדיה.

"אבא ואמא!" צעק עובדיה בהתרגשות, "וישראל, אבינועם, מוריה. והתינוק שלנו אליהו, יש!!!" 

בהיתי בו במבוכה. מה אני אמורה להגיד לו עכשיו?

עובדיה זרח מאושר והעיניים שלו ברקו והתמלאו דמעות. 

"למה אתה בוכה חמוד שלי?" נבהלתי. "נראה לי בגלל שאני מתרגש", אמר עובדיה בפשטות, "אני מאוד מתגעגע אליהם".

חיבקתי אותו וגם העיניים של התמלאו דמעות, כל-כך התגעגעתי ליהודה. גם בתוך הבלאגן של הימים האחרונים הוא לא יצא לי מהראש. 

לא ידעתי איך לומר לעובדיה שהוא הבין לא נכון. 

מנחם חזר מהישיבה, הוא נכנס למטבח והביט בנו מופתע?

"למה אתם בוכים?" הוא שאל בתמהון. 

"בגלל שאבא ואמא שלי יגיעו הערב וגם כל האחים שלי ואני קצת התגעגעתי אליהם, אז העיניים שלי קצת אדומות" אמר עובדיה במבוכה. הוא ניגב את הדמעות שלו במהירות, "אני חושב שזה בכלל לא דמעות אפילו", הוא מיהר להבהיר, "זה רק זיעה כי ממש חם לי". הוא יצא מהמטבח במהירות.

"על מה הוא מדבר?" נדהם מנחם. "מה הוא אמר על המשפחה שלו?"

"הוא הבין לא נכון", נאנחתי ומחיתי את הדמעות שלי, "סיפרתי לו שמגיעים אלינו אורחים הערב והוא ישר קישר את זה למשפחה שלו".

"אני אדבר איתו", אמר מנחם.

"רגע!" קראתי, "אולי נזמין אותם? הם יבואו עם יהודה, אני כל-כך מתגעגעת אליו, אני משתגעת מזה שלא ראיתי אותו שבוע שלם".

"על מה את מדברת?" מנחם היה המום. "סיכמנו שמנתקים את הקשר באופן סופי, ביקור כזה רק יקשה על שניהם. אני חושב שיוסי הסתגל אלינו מאוד יפה, אני מאמין שגם יהודה הסתגל למשפחה שלו, מה נעשה אם בסופו של הביקור יוסי ירצה לחזור איתם? וחוץ מזה, למה אנחנו מדברים על זה בכלל? הרי סיכמנו את זה מראש".

עובדיה ישב עצוב על הספה.

"רוצה לשחק איתי?" הצעתי לו.

"בסדר", הוא אמר בקול שקט, "הלכנו לחדר שלו, עובדיה הוציא את הקלפים של המלחמה ממגרת המשחקים, התחלתי לחלק את הקלפים לשתי ערימות".

עובדיה הביט בי שקט. לא הייתי רגילה לשקט הזה אצלו, העיניים שלו היו כל-כך עצובות, הוא הזכיר לי כל-כך את יהודה שהלב שלי כאב.

"אל תהיה עצוב חמוד", חייכתי אליו, "מהיום תתחיל להכיר את המשפחה שלנו, יש לך כל-כך הרבה דודים, ובני דודים ובשבוע הבא תתחיל ללכת לחיידר ויהיו לך הרבה חברים".

"לא רוצה ללכת לחדר הזה", משך עובדיה את כתפו בסרבנות.

"למה?" התפלאתי, "אתה כל-כך חכם, אני בטוחה שאתה מאוד אוהב ללמוד".

"בגלל שכולם יקראו לי יוסי", הסביר לי עובדיה בעצב, "אני לא אוהב את השם יוסי בכלל, קוראים לי עובדיה". 

"אבל אבא קורא לך יוסי", אמרתי, "חשבתי שהתרגלת כבר".

"אני יודע", עובדיה השפיל את מבטו, "זה בגלל שאני מנסה להיות אמיץ ולהתרגל לבית שלכם, אפילו שאחים שלי לא כאן וגם אבא ואמא שלי, לא וגם לא יודה. ואפילו שאני בכלל לא אוהב את האוכל שלכם ואת השם הזה, יוסי, בגלל שהוא שם של ילדים קטנים ובגלל שזה לא השם שלי, קוראים לי עובדיה יוסף.

"אתה לא אוהב את האוכל שלנו?" בהיתי בו המומה, לא דמיינתי שהוא סובל ככה.

"לא, אני רק אמיץ בגלל שאבא שלי אמר לי שאני צריך להיות אמיץ, לכן, אתם בכלל לא מרגישים שאני לא אוהב כל מיני דברים כאן ושאני מאוד מתגעגע לאבא ואמא שלי".

הוא פרץ בבכי קורע לב. 

חיבקתי אותו ובכיתי יחד איתו.

מנחם נכנס לחדר. הבנתי שהוא עמד כל הזמן ליד הדלת והקשיב. 

עובדיה משך את הידיים שלי ממנו ונעמד מבוייש.

"אני לא באמת התכוונתי", הוא אמר למנחם במבוכה, "אני אמרתי את זה סתם".

"זה בסדר", ליטף מנחם את שערו של עובדיה בחמלה, "אני מבין אותך, זה מאוד קשה לעזוב פתאום את הבית ולעבור לבית אחר, אבל אני בטוח שעם הזמן תתגעגע פחות ותתחיל להתרגל לבית שלנו. חוץ מזה, הוא הביט ביוסי במבט חודר, אם אתה לא אוהב את השם יוסי, אפשר לקרוא לך יוסף". 

"אני רוצה שתקראו לי עובדיה", אמר עובדיה בתקווה.

"אבל יוסף זה שם מאוד יפה אמר מנחם, "זה שם של גדולים ושל צדיקים כמו יוסף הצדיק".

"בסדר", הנהן עובדיה בצייתנות, "אז אני רוצה שתקראו לי יוסף".

"יופי", הכריז מנחם, "עכשיו בוא איתי לסלון ותראה מה קניתי לך. עובדיה התאושש באופן מפתיע, הוא רץ אל הסלון מסוקרן.

"אל תהיי עצובה", ביקש ממני מנחם, "זה לטובתו, אל תשכחי מה הפסיכלוג אמר, ככל שיפגש איתם פחות כך יתרגל אלינו יותר מהר. זה הגיוני שהוא מתגעגע אליהם, הרי עבר רק שבוע מאז שנפרד מהם".

לא הצלחתי להפסיק להיות עצובה, ישבתי בחדר של עובדיה ובכיתי על שני הבנים הקטנים שלי ועלי.

הביקור של ההורים שלנו היה הצלחה גדולה, הם התרגשו כל-כך לראות אותו, גם עובדיה חזר לעצמו, שפע הצומי שקיבל וכל המתנות שקנו לו הסיטו את תשומת ליבו. הוא ריקד מאושר ליד המכונית עם השלט שקיבל ממהורים שלי והסיע אותה ברחבי הבית, הוא היה כל-כך מוכשר בזה. 

"איזה יופי אתה מסיע את הרכב הזה", התפעל אבא של מנחם. 

"אני אלוף בזה", התגאה עובדיה אני יודע להסיע את האוטו שלט הכי טוב מכל האחים שלי.

"מה אתה אומר", התפעלה אמא שלי, ארבעתם צפו בו מסיע באושר את המכונית שלו, אחר כך לקח עובדיה את ספרי הקומיקס שקנו לו ההורים של מנחם. 

"אתה מכיר את הספרים האלה?" שאלה אמא של מנחם. 

עובדיה לא הכיר, הוא לקח את הספרים וטמן את ראשו באחד בהם.

"אתה קורא ממש מהר", התפעל אבא שלי.

"בטח", אמר עובדיה בין הדפים, "אני יודע לקרוא כבר מגיל שלוש, אחים שלי למדו אותי.

"הוא פשוט מדהים", התפעלה אמא של מנחם, "איזה ילד נהדר ומוכשר כל-כך דומה למנחם".

מנחם ירד ללות את הוריו נשארתי עם ההורים שלי, סיפרתי להם את התקפת הגעגוע שעברה על עובדיה היום. 

"זה נורמלי", הרגיע אותי אמא שלי, "אם הוא לא היה מתגעגע היית צריכה לדאוג. 

"הוא נראה בסדר גמור עכשיו", ציין אבא שלי.

הם צדקו, זה היה נורמלי שעובדיה התגעגע הביתה, והוא התאושש במהירות והפגין התנהלות נורמלית ובריאה של ילד בגיל הזה, שעובר התמודדות כזאת. 

אבל אני לא הייתי רגועה, לא בגלל עובדיה, חששתי מאוד ליהודה, ידעתי כמה הוא רגיש. ההתנהגות שלו הרבה פחות מסתגלת. איך הוא מסתדר?"

אחרי שעובדיה נרדם, לא הצלחתי להתאפק, התקשרתי לאבישג. 

"מה שלום הצדיק שלי?" שאלה אבישג בלהיטות, "אנחנו כל-כך מתגעגעים אליו". "הוא בסדר" הרגעתי אותה, "כל-כך פעיל ושמח". לא סיפרתי לה מה קרה היום, לא רציתי שתסבול.

"מה עם יהודה?" שאלתי במתח.

"הוא בסדר", הרגיעה אותי אבישג, "מתרגל אלינו מצויין, אוהב לשחק עם האחים שלו, להתרפק עלי. הוא ילד של אמא ואני כל-כך שמחה על זה, אחרי כל השנים שלא גידלתי אותו".

"איזה יופי", אמרתי בהקלה, למרות שקצת הפריע לי שיהודה שכח אותי כל-כך מהר.

ניתקתי את הטלפון והלכתי לחדר של עובדיה לבדוק שהוא מכוסה כמו שצריך.

מנחם נכנס אל החדר הבטנו בעובדיה שוכב במיטה מוקף במתנות שלו, חיוך שלו על שפתיו.

"ראית", לחש מנחם, "כל-כך דאגת היום בצהרים ותראי כמה הוא שמח עכשיו".

רק מאוחר יותר, אחרי שחזר מתפילת ערבית, שאל אותי מנחם מה שלום יהודה.

הופתעתי קצת, מנחם היה מרוכז בעובדיה, לא חשבתי שאכפת לו מיהודה.

"הוא בסדר", סיפרתי לו מה אמרה לי אבישג.

מנחם נאנח בהקלה.