זה היה כל-כך מוזר, בלתי נתפס! על הבוסטר של יהודה, ישב ילד אחר, הילד שלי האמיתי. נסענו הביתה, בלי יהודה. המראה של יהודה חבוק בידיה של אבישג, מביט עלינו כשעזבנו, לא יצא לי מהעיניים.
לעומתי מנחם ועובדיה היו במצב רוח מצויין. הם לא הפסיקו לדבר. זאת לא היתה שיחה ממש, אלא אין ספור שאלות מצד עובדיה, שהתחילו במילה למה. מנחם ענה, על חלקן ברצינות, על חלקן בבדיחות הדעת, זה היה ברור שהוא נהנה מאוד מהשיחה. הכרחתי את עצמי לא לדמיין מה היה קורה אילו יהודה היה יושב בבוסטר לידי. לא היה טעם לדמיין את זה, למה לכאוב סתם? במיוחד שזה כבר לא היה רלוונטי, יהודה בבית שלו עכשיו עם האבא האמיתי שלו. עכשיו הוא יזכה לחוות אהבת אב אמיתית.
"אמא של יודה", פנה אלי עובדיה.
"כן חמוד", חייכתי אל הילד שופע מרץ לידי.
"אתה צריך להגיד אמא, לא אמא של יהודה". העיר מנחם.
"אבל למה?" שאל עובדיה.
"בגלל שאנחנו ההורים האמיתיים שלך". הסביר מנחם.
"אבל היא אמא גם של יודה וגם שלי", התעקש עובדיה, "ככה אמא שלי אמרה לי".
"טוב חמוד", הרגעתי אותו. "מה רצית לשאול אותי קודם?"
עובדיה חשב לרגע ואז נזכר. "הבית שלכם ממש רחוק", הוא אמר, "איך אני אגיע לתלמוד תורה שלי? אבא שלי יבוא לאסוף אותי בהסעה?"
"אתה תלך לתלמוד תורה אחר", חייכתי אליו.
"לתלמוד תורה של יודה?" שאל עובדיה.
"לא, לתלמוד תורה אחר לגמרי", אמרתי לו.
החלטנו לשלוח את עובדיה לחיידר אחר, לא לחיידר אליו שלחנו את יהודה. שיתחיל דף חדש ונקי. אמנם החיידר היה רחוק מהבית שלנו, אבל מנחם כבר העלה אפשרות שנמכור את הדירה שלנו ונעבור לדירה אחרת, כשחשבתי על פניה החסודות של גברת הולצמן הסכמתי להצעתו בהתלהבות. בינתיים מנחם ייקח את עובדיה הלוך ושוב.
"חבל", התאכזב עובדיה, "רציתי ללכת עם יודה לתלמוד תורה. בבית שלי אנחנו הולכים כל האחים לאותו תלמוד תורה".
"בכל מקרה יהודה לא יגור איתנו", הזכיר מנחם, "הוא יגור בנתיבות".
"אה, נכון", נזכר עובדיה, "אז מי יהיה אח שלי?"
"לא יהיה לך אח", אמר מנחם, "רק אתה תהיה הילד שלנו".
"מה?" נדהם עובדיה, הרעיון נשמע לו מוזר כל-כך. זה הכאיב לי, כמו כל דבר שקשור לנושא הילדים. תמיד כאב לי שליהודה אין אח וכפי הנראה לא יהיה לו גם בהמשך.
"למה?" הקשה עובדיה.
"ככה", ענה מנחם. "בינתיים יש לנו רק אותך, אולי בהמשך יוולד לנו תינוק נוסף".
"אבל יש לכם גם את יודה", אמר עובדיה, "למה אתם לא מסכימים לו לבוא אלינו ולהיות אח שלי?"
"כי אבא ואמא האמיתיים שלו גרים בנתיבות", הסברתי בסבלנות.
"למה?" שאל עובדיה. "אתם לא אוהבים את יודה? למה הוא לא יכול לגור איתכם יחד איתי?"
"ככה", ענה מנחם.
"למה ככה?" התעקש עובדיה.
"ככה", נאנח מנחם.
השעה היתה שלוש כשהגענו הבית.
למזלינו חצר הבניין הייתה יחסית, מלבד כמה ילדות ששיחקו בכניסה לבניין ובהו בנו בעיניים סקרניות. עלינו הבית במהירות. הצצתי על הפאלפון שלי, הוא היה מלא בשיחות שלא נענו, קרובי משפחה, כמה חברות, כנראה כולם רצו לדעת מה עם הילד החדש שלנו. לא עניתי לאף אחד מאתמול בערב.
עובדיה הסתובב בבית בסקרנות. הוא יצא למרפסת והתלהב מהאופניים של יהודה. שכחנו להביא לו אותם, חשבתי בכאב, אבל עובדיה כל-כך שמח מהאופניים שזה שיכך קצת את הכאב שלי.
הוא התלהב מהחדר החדש שלו. מהמיטה ומהמצעים. הוא התיישב על המיטה, נשכב עליה, ואז טיפס על המשענת וקפץ.
"אל תקפוץ על המיטה חמודי", עצרתי בעדו, אף פעם לא הייתי צריכה לומר משפט קודם, יהודה אף פעם לא קפץ על המיטה.
עובדיה הסתכל על כל דבר בסקרנות. ארזתי ליהודה את המשחקים שאהובים עליו, אבל היו עוד הרבה משחקים שיהודה לא התחבר אליהם והם נשארו בחדר. עובדיה התיישב על הרצפה והחל לשחק.
מנחם ואני הבטנו בו, הוא היה מאושר כל-כך.
"איזה ילד מתוק", התלהב מנחם. הוא באמת היה.
"מעניין מה עם יהודה?" פלטתי.
מנחם שתק לרגע ואז אמר, "אנחנו צריכים להתרכז ביוסי עכשיו, הוא צריך הרבה תמיכה, אני בטוח שההורים של יהודה מטפלים בו כמו שצריך".
עובדיה שיחק במשחקים שעה ארוכה, הבטתי בו מרותקת. הוא היה שקוע במשחק כמו יהודה, אבל אופי המשחק היה שונה מאוד. הוא בנה עיר גדולה והסתובב עם מכוניות בעיר תוך שהוא מפתח שיחה בין המכוניות ומדובב אותם. בשעה וחצי כשהוא שיחק קרו אין ספור דברים בעיר שלו. רכבים נתקעו אחד בשני, אנשים נפלו ונדרסו. הם נסעו לבית חולים, אחר-כך פרצה שריפה בבית החולים והכבאים הגיעו. אחר כך היתה מסיבה לאנשים שהבריאו וכולם הגיעו למסיבה והיו ריקודים. עובדיה שר שירים מכל החגים, שמחת תורה, חנוכה, ופורים וסתם שירים שלא הכרתי.
הוא היה כל-כך מלא חיים.
"הוא שר ממש יפה", התפעל מנחם, "הוא מאוד מוזיקלי, אולי נשלח אותו ללמוד נגינה?"
"אני רוצה ללמוד נגינה", התלהב עובדיה, "במה אני אנגן?"
"אולי באורגן?" הציע מנחם, "רוצה שנקנה לך אורגן ונרשום אותך לחוג?"
"מה זה אורגן?" שאל עובדיה בסקרנות.
"בוא לסלון אני אראה לך את הפסנתר שלנו", הציע מנחם, "הפסנתר דומה לאורגן". מנחם הלך לסלון, עובדיה הלך אחריו. עד מהרה שמעתי קולות נגינה.
הלכתי למטבח להכין ארוחת ערב, הקמח המיוחד של יהודה הציץ לי מהארון.
אוי ואבוי! נבהלתי, לא דיברתי עם אבישג לגבי הצליאק, ברח לי מהראש. נבהלתי כל-כך שלא הצלחתי לרגע לנשום. מה קרה אם היא כבר נתנה לאכול גלוטן? מה יהיה אם הוא לא ירגיש טוב בגלל זה? איך שכחתי לומר לה את זה? הכל קרה כל-כך מהר, אבל עדיין, איזה חוסר אחריות.
התקשרתי ביד רועדת לאבישג.
"עובדיה שלי", שמעתי אותה מתרגשת מאחורי הקו.
"זאת אמא שלו", התנצלתי, הני.
"אה", היא התאכזבה, "מה שלום עובדיה?"
"מצויין" השבתי בלחץ, "תקשיבי", המשכתי במהירות, "שכחתי לספר לך שיהודה רגיש לגלוטן, אני יודעת שהפלתי עליך פצצה עכשיו, זה ממש מורכב להכין לו אוכל אם תרצי.."
"הכל בסדר", אמרה אבישג ברוגע, "סיפר לי כבר הצדיק שלנו, אל תדאגי, אין אצלינו גלוטן בבית בכל מקרה, כמעט כולם אצלי צליאקים. חוץ מעובדיה, כמובן, בגלל שהוא לא שלנו…אני צליאקית בעצמי, אני מכינה אוכל ללא גלוטן כבר שנים".
"איזה יופי", הלב שלי עדיין פעם במהירות, התיישבתי בהקלה. "אז איך את מסתדרת? יש לי את הקמח שהשתמשתי בו הוא עשוי מחיטה…"
"מה פתאום", אמרה אבישג, "זה מאוד יקר. אני מכינה אותו מתכון כבר שנים. כוס קמח חומוס, כוס קמח תירס, כוס קמח אורז, שתי כוסות קמח ללא גלוטן מסובסד. יוצא לחם טעים וזול.
"ומה עם עוגות?" התפלאתי.
"אני עושה עם זה יופי של עוגות", הבטיחה לי אבישג, "אפילו עוגת שמרים ועוגיות. כבר אכל את העוגיות שלי הצדיק הקטן, הוא אהב אותן מאוד".
וואו! הגיע הזמן
פרק מהמם
טוב שהם החליפו בינהם כבר, יהודה היה ממש מסכן כבר. עכשיו הוא יתרגל למשפחה שלו
תודה על הפרק
סיפור מדהים!!!
קראתי את כל הסיפור עכשיו והוא ממש יפה.
אתר- 💯מם!
איזה כיף! עוד פרק יפה לסיפור האהוב עלי!
מעניין מאוד
זה סיפור אמיתי???