חתך בלב פרק עשרים וחמש

יהודה היה מותש מהשבוע שבילה סגור בבית, מדוכא עד עמקי נשמתו. הרגשתי שאנחנו חייבים להוציא אותו לשבת, לא יכולתי לסבול את העובדה שהוא לא יצא מהבית כל-כך הרבה זמן.

הצעתי למנחם לנסוע לצימר בצפון. "אף אחד לא יזהה אותנו שם", אמרתי, "יהודה יכול להשתחרר קצת וזאת תהיה הזדמנות טובה בשבילנו להיפרד ממנו אחרי שבת חוויתית".

לשמחתי גם מנחם חשב שזה רעיון מצויין. הוא התקשר והזמין לנו צימר בצפת. יצאנו מהבית ביום שישי בשעה חמש בבוקר. מנחם רצה להתפלל תפילת שחרית במירון, בקבר רבי שמעון בר יוחאי. בנוסף, העדפנו לחסוך ליהודה את המבטים של השכנים, ולצאת בשעה שהם ישנים".

זאת הייתה חוויה יפה. כשסיימנו במירון הלכנו עם יהודה ללונה פארק לילדים. אחר-כך הסתובבנו בצפת העתיקה וקנינו אוכל לשבת. למרות החששות שלי לא נתקלנו במישהו שהכיר אותנו.

במהלך השבת דיברתי עם יהודה בפתיחות רבה על המעבר שלו. הוא היה בשל יותר, השלים עם העניין. השתדלתי לתת לו עצות, הכנתי אותו לקשיים שעלולים לצוץ ובעיקר ניסיתי להסביר לו שלא נוכל להיפגש אחרי המעבר, לטובתו, לא בגלל שאני לא אוהבת אותו יותר.

השבת נגמרה מהר מידי. נשאר לי ערב אחד בלבד עם יהודה. מחר בבוקר אצטרך להיפרד ממנו לתמיד.

כשחזרנו הביתה ארזתי ליהודה ארבע מזוודות. הבגדים שלו, משחקים, ספרים. לא ידעתי כמה חדרים יש בבית של אבישג ודוד, לא ידעתי אם יהיה להם מקום לכל החפצים של יהודה, אבל רציתי שיהודה ייקח את הדברים האישיים שלו איתו ויחד איתם את האהבה שלי אליו. שיזכור אותי, למרות שלא נפגש יותר.

ביום ראשון בבוקר נסענו שוב לנתיבות. יהודה ישב על הבוסטר שלו, שקט ומסוגר.

אבישג ודוד חיכו לנו בכניסה לבניין. עובדיה עמד לידם. עם מזוודה גדולה לידו, עיניו בורקות בעליזות.

"שלום!" הוא קרא אלינו באושר. הוא פתח את דלת האוטו. "אבא ואמא שלי אמרו שבאתם לאסוף אותי", הוא קרא בהתרגשות, "שאני נוסע אליכם, במקום ללכת לתלמוד תורה".

"אתה צודק", חייך מנחם, "באמת באנו לאסוף אותך, אני שמח שאתה כבר מוכן עם המזוודה".

מנחם יצא מהאוטו והלך לכיוון תא המטען. לקחתי את יהודה בידי והוצאתי אותו מהרכב, הוא הניח את הראש שלו על כתפי. 

"קדימה חמוד", לחשתי לו והעמדתי אותו לידי.

יהודה הביט באבישג ואז עזב אותי ופסע אליה הוא החזיק בכף ידה. אבישג הביטה בו בהתרגשות.

"מה זה כל המזוודות האלה?" קרא עובדיה מאחורינו בהתרגשות. "למה אתה מוציא את המזוודות האלה?" הוא קיפץ סביב מנחם בסקרנות.

"זה המזוודות של יהודה", הסביר מנחם ושלף את המזוודה האחרונה.

"למה הבאתם מזוודות ליודה?" נדהם עובדיה. "אה", הוא אמר בהבנה, "אתם מגיעים אלינו בסוף, איזה כיף!" הוא רץ ליהודה. "איזה כיף שבאת אלי, הוא אמר בשטף, "בוא נעלה, אני אראה לך את החדר שלי".

הבטנו בו בבלבול

"חכה רגע, יוסי", קרא מנחם.

"מי זה יוסי?" הביט סביבו עובדיה בפליאה, "יש לך אח שקוראים לו יוסי?" הוא אמר ליהודה בהתפעלות, "גם לי קוראים יוסף, אתה יודע? אז זה אותו שם, איפה אח שלך?" הוא בדק באוטו.

למרות הבלבול לא יכולתי שלא לחייך. עובדיה היה כל-כך מתוק, שובב, אנרגטי.

"התכוונתי אליך", נאנח מנחם. 

"אלי", נדהם עובדיה, "קוראים לי עובדיה", הוא צחק בלבביות, "התבלבלת לגמרי".

"לא משנה עכשיו", חייך אליו מנחם, "בוא, אנחנו נוסעים הביתה".

"אתה מתכוון עולים הביתה", חייך עובדיה, "הבית שלנו ממש פה, אתה רואה?" הוא הצביע, "בקומה הראשונה, איפה שהאופניים הכתומות".

הוא לא ידע!

פתאום קלטנו את זה. אני ומנחם החלפנו מבטים המומים.

"לא סיפרתם לו", לחשתי בכאב.

"סיפרנו", התגונן דוד, "ניסינו לספר לו, פשוט לא הצלחנו, זה היה מהר מידי".

"באמת שניסינו", אמרה אבישג בדמעות, "למרות שכל-כך נפגענו ממכם, ניסינו לשבת ולהסביר לו, אבל הוא לא הבין. איך יבין הילד הטהור הזה?"

מנחם נאנח. הוא התכופף לעבר עובדיה.

"תקשיב חמוד", הוא אמר לו, "זוכר שנפגשנו בפארק?" 

"בטח", חייך עובדיה, "אבל יודה בכה וצרח ולא יכולנו לשחק, אז עכשיו נוכל לשחק נכון? כי הוא לא בוכה בכלל". 

"לא תוכלו לשחק ביחד", הסביר מנחם, "בגלל שאתה מגיע איתנו ויהודה נשאר כאן". אמר מנחם. "נכון יהודה?" הוא פנה ליהודה.

יהודה הנהן בראשו לאישור וחיזק את אחיזתו באבישג.

"אבל למה?" נדהם עובדיה.

"בגלל שאתה הילד האמיתי שלנו", אמר מנחם, "אבא ואמא לא סיפרו לך שהחליפו אותך בטעות ביהודה שהייתם תינוקות?"

"בטח שהם סיפרו לי", אמר עובדיה בחשש, "אבל הם אמרו לי שהם ימשיכו להיות אבא ואמא שלי ויודה יהיה כמו אח שלי, אני לא רוצה לנסוע אליכם לבד, בלי יהודה, אני רוצה לשחק איתו".

"תקשיב חמוד", ניסיתי, "אנחנו רוצים להכיר אותך ויהודה רוצה להכיר את אבא ואמא שלך, לכן אנחנו מחליפים ביניכם".

"לא רוצה", משך עובדיה בכתפו, "אני רוצה לנסוע אליכם רק עם יודה, אם לא אז אני לא אסע בכלל", הוא הכריז. "מה יש לך בכל המזוודות האלה?" הוא שאל את יהודה בסקרנות. הוא החליף נושא במהירות. 

נאנחתי ביאוש. בניגוד ליהודה, הוא לא הבין בכלל את הסיטואציה, הוא לא היה מוכן בכלל להחלפה.

"אנחנו לא יכולים לקחת אותו ככה", לחשתי למנחם, "הוא לא מוכן לזה בכלל, הוא יחטוף הלם".

"אין דבר כזה", התנגד מנחם, אי אפשר לשגע ככה את יהודה, אנחנו ניקח אותו ונסביר לו בדרך את המצב, הוא יתרגל למציאות החדשה אצלינו, אולי זה אפילו לטובה והוא יעכל את המצב יותר בקלות ככה". הוא הכניס את המזוודה של עובדיה לתא המטען. "קדימה עובדיה", הוא אמר לעובדיה, "תגיד שלום להורים שלך, אנחנו נוסעים אלינו הביתה, יהודה ישאר כאן".

"בסדר", הסכים עובדיה, "אבל רק עד מחר, כי אני אתגעגע הביתה".

אבישג ודוד הביטו בעובדיה בדמעות.

"להתראות חמודי", אמרתי ליהודה וניסיתי לחבק אותו, "אבל הוא התחמק ממני, ונרתע לאחור".

"להתראות חמוד", ניסה מנחם להיפרד ממנו, אבל יהודה טמן את ראשו בחצאית של אבישג והתעלם.

ניסיתי לא לבכות אבל לא הצלחתי. דמעות זלגו מעיני, יהודה כבר שונא אותי. הוא לעולם לא יסלח לי".

"להתראת עובדיה שלי", בכתה אבישג. דוד הניח את שתי ידיו על ראשו של עובדיה וברך אותו. "אתה תמיד תהיה הילד שלי הוא אמר לעובדיה בדמעות".

"בטח אבא", חיבק אותו עובדיה, "להתראות אמא", הוא קרא בעליזות.

"להתראות צדיק שלי", בכתה אבישג, "אני אתגעגע אליך".

"את לא תתגעגעי הרבה זמן", חייך עובדיה חיוך מתוק, "אני אחזור מחר".

יהודה הוציא את ראשו מהחצאית של אמא שלו. "אתה בכלל לא תחזור מחר", הוא אמר בקול העדין והילדותי שלו, "אתה לא תחזור לכאן יותר אף פעם, כי אבא ואמא שלך הם אבא ואמא שלי עכשיו ואתה הילד שלהם", הוא הצביע עלי ועל מנחם, "הם לוקחים אותך לתמיד".