חתך בלב פרק עשרים וארבע

"אני מצטערת", אמרתי בפעם האלף. "אבל זאת ההחלטה שקיבלנו, ברגע שנקבל את עובדיה באופן רשמי, אנחנו נהיה אלו שנקבע כל דבר שקשור אליו".

"אני לא מאמינה", בכתה אבישג, "חשבתי שאתם אנשים טובים, לחשוב על כך שהילד שלי גדל בבית שלכם שש שנים. אלוקים ישמור על הילד שלי".

לא היה לי מה לומר, הייתי חייבת לחזור ליהודה.

"אני חייבת ללכת", אמרתי ברגשות אשמה.

מונית עברה לידנו, עצרתי אותה.

"סליחה", אמרתי שוב לאבישג במבוכה ועליתי על המונית, מותירה אותה בוכה בצד הדרך.

ירדתי מהמונית מותשת מהנסיעה ומהמפגש עם אבישג.

כשנכנסתי לבניין, יצאה ממנו גברת הולצמן.

גברת הולצמן היא השכנה הכי טובה בבניין. היא מחלקת אוכל, משאריות של קייטרינג למי שנראה לה שצריך. היא מניחה שקיות בגדים ומשחקים ליד דלתות של שכנים שהיא חושבת שאין להם. לא פעם שמעתי אותה מעירה לשכנה, שהילד שלה לא לבוש כמו שצריך בהתאם לעונה ואם היא רוצה, יש לה מלאי של בגדי יד שניה בבית והיא יכולה לבוא לקחת בחינם.

היו הרבה שכנים שהתחמקו מגברת הולצמן, הטובה והרחמנית. גם אני, שזכיתי לא פעם לעצות חכמות לגבי החינוך של יהודה, ניסיתי להתחמק ממנה ככל יכולתי.

אבל עכשיו לא היה לי לאן לברוח.

היא ניגשה אלי בפנים מלאות דאגה. "זה פשוט נורא מה ששמעתי", היא אמרה, "ילדים שהוחלפו בלידה, מי היה מאמין שזה יכול לקרות בזמן שלנו, עם הצמידים על הידיים והרגליים. איך זה קרה?" היא עמדה שם וציפתה לתשובה.

"אני לא יודעת עדיין", פלטתי, "אני ממש ממהרת, נדבר על זה בפעם אחרת".

"מה פתאום?" אמרה גברת הולצמן, "עד שאני רואה אותך, דפקתי על הדלת שלך כמה פעמים ולא ענית, איך אתם מסתדרים? מה שלום יהודה? הוא מבין מה קורה? את יודעת, תמיד חשבתי שהוא לא דומה לכם בכלל, מסתבר שצדקתי.

"אנחנו מסתדרים", הסמקתי.

"אם את צריכה עזרה רק תבקשי", אמרה גברת הולצמן, "אם את רוצה שאדבר עם יהודה או משהו אני זמינה".

"הכול בסדר באמת", הבטחתי במבוכה ונמלטתי משם. זה מה שחסר לי, שהיא תדבר 

עם יהודה. עם כל הכוונות הטובות שלה. הבנתי את מנחם עכשיו, באמת לא כדאי שיהודה יצא מהבית בתקופה הזאת. מה יהיה עם יגש אליו אחד השכנים ויטריד אותו או שהרבה יתן לו עצות אחיתופל והילדים בכיתה בטח, גם הם שמעו. מצד שני כמה זמן אוכל לשמור אותו בבית, במקרה התהליך המשפטי יתארך? עורכי הדין הכינו אותנו שלמרות כל המאמצים זה יכול לקחת זמן.

יהודה ישב בסלון ליד השולחן והכין עם אמא שלי יצירת אומנות של קלקר ופייטים.

"זה כל-כך יפה", החמאתי לו. 

"אני אשאיר לך את זה במתנה כשאלך לבית האחר" הוא חייך חיוך עצוב.

הייתי המומה, זאת היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר על זה בגלוי, האם הוא התחיל לעכל?

למרבה הפלא הליך המשפטי היה מהיר משציפינו, המשפט נערך כעבור ארבעה ימים בלבד. השופט הכריע חד וחלק שנעביר את המשמורת בין הילדים. לא נזקקנו אפילו להעלות את הפסיכולוג להביע את דעתו. השופט אמר שאין סיבה לא להעביר את המשמורת מיד לאור הנתונים. 

עורך הדין של דוד ואבישג ביקש למחות על ההחלטה שלנו לבצע החלפה באופן מיידי ולנתק את הקשר בינם לבין עובדיה, אבל השופט אמר שזה לא קשור לדיון ובזה הסתיים העניין. את הספח בתעודת הזהות היינו צריכים לסדר מול משרד הפנים, אבל זה היה עניין טכני בלבד, אחרי הדיון עובדיה היה שלנו ויהודה היה שלהם.  

יצאתי מהדיון מבולבלת, בזה הרגע בעצם, ויתרתי על יהודה שלי לתמיד.

העורך דין ומנחם היו מרוצים מאוד. 

ביציאה מבית המשפט פגשנו את אבישג ודוד.

"אתם לא מתביישים", קרא לעברינו דוד בכאב, "לקחת ממני את הילד שלי, שגידלתי שש שנים. לנתק אותו מהמשפחה שלו, מהשורשים, לתלוש אותו ממהורים שלו ומאחים שלו". 

"אנחנו השורשים שלו, אנחנו המשפחה שלו ואנחנו ההורים שלו", ענה מנחם ברוגע. "אני באמת מודה לכם שגידלתם אותו שש שנים, גם אנחנו גידלנו את יהודה שלכם. אבל זה נגמר, כל ילד חוזר למקומו הטבעי, זה לטובת הילדים".

"תתבייש לך", צעק דוד, "איך אתה מעיז לדבר אלי ככה? בלי הכרת הטוב, בגלל שאתה מלמד בישיבה ואני נהג הסעות אתה מתנשא עלי".

"מה זה קשור?" נבהלתי, "זה לא קשור בכלל, אנחנו חושבים רק על טובת הילדים".

"אתם חושבים רק על עצמכם", בכתה אבישג, "אתם לא חושבים לא על יהודה ולא על עובדיה ובטח שלא עלינו".

העורך דין שלנו החליט לעשות לעניין הזה סוף, הוא ניגש אליהם.

"אם השיחה הזאת לא מסתיימת עכשיו, אני מוציא לכם צו הרחקה מעובדיה יוסף".

"מה פתאום", קראתי. 

"ששש…" לחש לי מנחם, "הוא יודע מה עושה".

דוד ואבישג קפאו

"אז אנחנו פושעים עכשיו", אמר דוד בעלבון, ככה אתם רואים אותנו? פושעים?

לא צריך צו הרחקה" הוא אמר לעורך דין, "אל תדאגו, לא נתקרב אליו, אתם לא צריכים להוציא צו הרחקה". 

"תתביישי", אמרה לי אבישג, "באהבה גידלתי את הילד שלך, כל-כך הרבה תפילות ודמעות שפכתי עליו ואתם הפכתם אותנו לפושעים".

הם הלכו משם שפופים, פגועים עד עמקי נשמתם.

"למה העורך דין היה צריך לדבר על צו הרחקה?" אמרתי למנחם בצער, "זה כל כך פגע בהם, זה לא הגיע להם".

"ראית איך דוד צעק", התגונן מנחם.

"הם מתוסכלים", אמרתי, "הם אוהבים את עובדיה, הוא הילד שלהם, הם לא חלמו שננתק אותו מהם, אתה לא יכול להבין את הכאב שלהם.

"למה אני לא יכול להבין את הכאב שלהם?" אמר מנחם, "אני בדיוק באותה סיטואציה, גם אני הולך להיפרד מהילד שגידלתי שש שנים".

לא עניתי לו. לא יכולתי להסביר לו. דוד ואבישג אהבו את עובדיה יותר מעצמם, הוא היה הילד שלהם, חלק מבשרם, בדיוק כמו שאני הרגשתי כלפי יהודה. אבל מנחם אף פעם לא אהב את יהודה בצורה כזאת, לכן הוא לא הצליח להבין.

עברנו דרך משרד הפנים. לא היה לנו תור, אבל ניסינו את מזלינו. מזלינו צלח. היה בדיוק תור שהתבטל, המאבטח זרז אותנו להיכנס.

"איך תקראו לו?" שאלה הפקידה.

"יוסף", אמר מנחם. 

"עובדיה יוסף", תיקנתי.

"עובדיה יוסף?" שאלה הפקידה.

"רק רגע", ביקש מנחם.

"בסדר", הסכימה הפקידה, "אני אלך רגע, תשארו כאן ותחליטו".

"אני מעדיף לקרוא לו רק יוסף", אמר מנחם, "הוא ירגיש שונה עם השם עובדיה בסביבה שלנו".

"אבל ככה קראו לו בברית", אמרתי, "איך אפשר לשנות? וחוץ מזה זה השם שלו, הוא רגיל אליו".

"אז נקרא לו יוסף עובדיה", הציע מנחם, "נחליף את השמות".

"בסדר", הסכמתי לפשרה, "נקרא לו יוסף עובדיה". 

"אני אצטרך לעלות לתורה ולשנות את השם שלו", אמר מנחם, "כבר בררתי את זה מול רב".

הפקידה חזרה וכתבה את הפרטים. "הספח יגיע אליכם הביתה" היא אמרה כשסיימנו.

"עכשיו נשאר רק לעשות את ההחלפה", אמר מנחם בדרך הביתה, "יום חמישי היום, אז אני חושב שנעשה את זה מחר מוקדם בבוקר".

"נעשה את זה ביום ראשון", אמרתי, "אני רוצה עוד שבת אחת עם יהודה".

"בסדר, יום ראשון", הסכים מנחם, "בכל מקרה, זה יהיה מורכב לעשות את זה כל-כך מהר. לגבי צו הרחקה לדוד ואבישג מיוסי", הוא הוסיף בזהירות, "אני בעד להוציא להם ליתר ביטחון".

"בבקשה לא", קראתי.

"אבל אני חושש שהם לא ישלטו בעצמם, במיוחד דוד, הוא היה נראה נסער מאוד", הסביר מנחם.

"תן להם הזדמנות", התחננתי, "אני בטוחה שהם היו נסערים, בגלל שזה נפל עליהם בבת אחת".

"בסדר", נכנע מנחם, "אבל אם הם יגיעו לבקר, אם אני רק אראה אותם ברחוב מביטים ביוסי מרחוק, אני אגיש צו הרחקה באותו היום".