מנחם רצה להחליף בין הילדים כבר למחרת, אבל זה הפך לתסבוכת משפטית בעייתית.
מהרגע הראשון ידעתי שאבישג ודוד לא יהיו בדעה אחת כמונו, מה שהתברר כנכון. מנחם היה יותר אופטימי, אבל זה טפח לו בפנים.
דוד ואבישג הזדעזעו מהכוונה להחליף את הילדים כל-כך מהר ובטח מההחלטה שלנו לנתק את הקשר בין עובדיה אליהם.
בבוקר מוקדם התקשר מנחם לדוד. הוא סיפר לו בפרוט על ההחלטה שקיבלנו ביעוץ מקצועי, לאור התנהגותו של יהודה. עדכן אותו שפרסמנו את הסיפור אז שלא יהיה מופתע אם ישמע על כך בתקשורת, וביקש ממנו לארגן את יוסי להיום בשעה שתיים. הוא ניתק את הטלפון מרוצה.
"מבחינתם זה בסדר", הוא הודיע לי, "ברגע שיהודה יתעורר נארגן אותו וניסע".
"הוא פשוט אמר בסדר?" הייתי המומה.
"הוא לא אמר בסדר", הודה מנחם, "הוא שמע את הדברים ולא השיב בהתחלה, הוא היה קצת מופתע ואז אמר, "טוב". אני חושב שהוא הבין את חשיבות העניין".
הפלאפון שלי צלצל, זאת היתה אבישג, "שלום", היא אמרה בלבביות, "מה שלומך? מה שלום יהודה שלי?"
"בסדר", עניתי מבולבלת, הופתעתי עד כמה היא היתה רגועה ונעימה.
"דוד סיפר לי על איזו שיחה בינו לבין בעלך"' אמרה לי אבישג' "הוא אמר לי שאתם מתכננים לקחת את עובדיה בשעה שתיים לפסיכולוג שאתם מתייעצים איתו. רק התקשרתי להגיד לך שיש לידינו יועץ מצויין, רב חשוב מאוד, צדיק, עוזר להרבה אנשים. אנחנו רוצים שהוא זה שיתן את היעוץ הזה לעובדיה. וכמובן שאנחנו נהיה איתו ביעוץ הזה, זה לא מתאים שאתם תלכו איתו.
"זה לא מה שהוא אמר", עניתי בלחץ.
"אה, יופי", נרגעה אבישג, "ישר אמרתי לדוד שלא יכול להיות שאתם ככה מכריחים אותנו, לאן לקחת את עובדיה. זה בטח היה בלבול, בטח בעלך רק הציע את הפסיכולוג שלכם. אז אנחנו לא רוצים, תודה על ההצעה".
"באמת היה כאן חוסר הבנה", אמרתי בחוסר אונים, "בעלי…"
"בסדר", אבישג נשמעה עסוקה, "יש לי ארוע ממש גדול היום, סעודת הילולה בהכנסת אורחים, רק רציתי לברר לגבי השיחה על הפסיכולוג. תמסרי שלום ליהודה הצדיק שלי, כפרה עליו. שלא יהיה עצוב ויבכה, אני מכוונת עליו את כל הזכויות מהילולה היום".
היא ניתקה את השיחה.
"מה קרה?" התעניין מנחם.
"הם בכלל לא הבינו את זה נכון", אמרתי בייאוש, "בגלל זה הם היו רגועים".
סיפרתי לו על תוכן השיחה.
"טוב", אמר מנחם, "זה באמת הולך להיות יותר מורכב ממה שחשבתי, כל עוד הם האפוטרופוסים של יוסי, הם אלו שיחליטו לגביו. אנחנו חייבים להעביר את האפוטרופסיות על יוסי אלינו, אנחנו ההורים שלו, היינו צריכים לעשות את קודם". הוא היה מוטרד. "אני אתקשר לעורך דין ונראה איך אפשר לקדם את העניין הזה. בינתיים נשמור על יהודה, שלא ילך ללימודים היום. הייתי בבית הכנסת היום, כולם כבר יודעים, המידע התפשט במהירות. אני לא רוצה שהוא יחווה את זה, כדאי שהוא ישאר בבית עד שיעבור לנתיבות".
מנחם יצא למפרסת לשוחח עם העורך דין.
התיישבתי על הספה, הרגליים שלי רעדו. הרגשתי חלשה כל-כך פתאום.
איך נתמודד עם זה? למה אנשים צריכים להגיב ככה למידע רגיש כל-כך? הם יכולים להבין שאנחנו לא בסיטואציה פשוטה. אנחנו בעצמנו מתמודדים. למה להעיק ולא לגלות טקט?
זה הטבע של אנשים, אין מה לעשות. הבנתי את זה. ניסיתי לחשוב כיצד אני הייתי מגיבה, לו אחת התלמידות שלי היתה מתגלה שילדה מוחלפת. זה בטח היה שוק. הבנות בכיתה, המורות בחדר מורות, כולן היו מדברות רק על זה. לא הייתי מצליחה לרסן את התגובות. מן הסתם הייתי מתקשרת להוריה של הילדה ומציעה להם לא לשלוח אותה לבית הספר בימים הקרובים, לתת לבנות לעכל את העניין.
השעה היתה כבר עשר בבוקר, אבל יהודה ישן שינה עמוקה. שמחתי שהוא ישן. הנחתי שהוא ישן עד שעה מאוחרת היום, בגלל כל ההתרגשות אתמול והשעה המאוחרת בה הלך לישון.
מנחם נכנס לסלון, חדור קרב. "זה יטופל בהקדם", הוא אמר בסיפוק. "דיברתי עם אבא שלי, הוא ידבר עם חבר שלו, עורך דין מהשורה הראשונה, הוא יעבוד בשיתוף פעולה עם העורך דין שלנו. הם יפעילו לחץ לקדם את המשפט לגבי האפוטרופסיות. אני אדבר עם הפסיכולוג, הוא צריך לבוא לדיון, לתת חוות דעת מקצועית. שנינו נצטרך להיות שם, להעיד על ההתנהגות של יהודה. גם ד"ר קראוס ומנהל בית החולים… אה, גם דוד ואבישג. אנחנו צריכים לדבר איתם לגבי זה. בית המשפט יודיע להם בעצמו שהם מוזמנים לדיון, אבל כדאי להכין אותם לזה, אולי הם ירצו למצוא לעצמם עורך דין. למרות שבכל מקרה הכוח בידים שלנו, העורך דין הרגיע אותי שאין סיכוי שלא יקבלו את הבקשה שלנו, גם אם הם יתנגדו. ברגע שנקבל את יוסי באופן רשמי, אין לחוות הדעת שלהם משקל. אני אתחיל להתקשר לאנשים", הוא אמר.
"תתחיל עם דוד", יעצתי לו, "הם לא הבינו בכלל מה אמרת, אני מניחה שייקח להם כמה שיחות לקלוט את העניין".
"אולי את תדברי עם אבישג", אמר מנחם. "גם ככה יש לי הרבה שיחות לעשות".
"בסדר", הסכמתי, "אני אדבר איתה, אבל אני רוצה לדבר איתה פנים מול פנים, אני חושבת שזה יהיה הרבה יותר מכבד וגם ילך יותר בקלות".
"את רוצה לנסוע עכשיו לנתיבות?" הופתע מנחם.
"כן", השבתי, "אני אדבר עם אמא שלי שתבוא לשמור על יהודה ואסע".
התקשרתי לאמא שלי, היא הגיעה במהירות. תוך חצי שעה עליתי על מונית לכיוון נתיבות. בלי להודיע, בלי להתקשר, ידעתי איפה אבישג נמצאת.
"אני צריכה להגיע לקבר של הבבא סאלי", הודעתי לנהג.
כשנכנסתי למתחם, המקום היה נראה שקט ורגוע, כמעט ריק. אולי אבישג נמצאת בכל זאת בבית שלה? תהיתי. אני אהיה חייבת להתקשר אליה, לא ידעתי איפה היא גרה. פתאום ראיתי דלת בין הקבר לחדרי השירותים, "הכנסת אורחים" היה רשום עליו, נכנסתי בחשש. אבישג הייתה שם, עם עוד שתי נשים. הן היו באמת עסוקות מאוד, קופסאות אוכל היו מונחות סביבן.
אבישג הופתעה מאוד לראות אותי, כעבור רגע ההפתעה שלה הוחלפה בחיוך לבבי.
"באת לעזור צדיקה?" היא שאלה בתמימות.
"הייתי שמחה לעזור", חייכתי, "אבל הגעתי כדי לדבר איתך".
"לדבר על מה?" הופתעה אבישג, "דיברנו הבוקר".
"נכון", הסכמתי, "אבל אני צריכה לדבר איתך על משהו נוסף", שתי הנשים בחדר נעצו בי עיניים סקרניות. "בפרטיות", הוספתי בחוסר נעימות.
"בסדר", הסכימה אבישג, "היא הייתה מבולבלת ונראתה קצת בלחץ. לא לחינם, חשבתי לעצמי בכאב.
"אני אחכה לך בחוץ", אמרתי במבוכה ויצאתי משם.
יצאנו מהמתחם של הקבר והתיישבנו על ספסל בצד הדרך.
"אז מה קרה?" שאלה אבישג, "יהודה שלי בסדר?"
"אני לא יודעת לגבי זה", אמרתי גלויות, "ראית כיצד הוא התנהג כשהיה כאן".
"כן ראיתי", נאנחה אבישג, כפרה עליו, לקח את זה כל-כך קשה".
"בגלל זה אני כאן", אמרתי. ואז סיפרתי לה. סיפרתי על ההחלטה שקיבלנו ועל הדיון שיתקיים בקרוב. היא הייתה המומה, פגועה ונסערת. הרגשתי כל-כך רע עבורה, אבל לא היה לי ברירה, הייתי חייבת להגיד לה את האמת. זה היה עדיף שזה יבוא ממני ולא בהודעה לקונית מבית המשפט, או מהעורך דין.
"אני חושבת שלא הבנתי נכון", אמרה אבישג בעלבון, "אתם רוצים לנתק את הקשר ביננו לבין עובדיה? למה? אנחנו הורים כל-כך רעים בעיניכם?"
"בכלל לא", ניסיתי להרגיע אותה, "אנחנו פשוט חושבים שיהיה לעובדיה קל יותר להסתגל אלינו אם הוא יתנתק לגמרי מהחיים הקודמים שלו".
"אבל זה ממש שטויות", נזעקה אבישג, "תסלחי לי אבל זה בדיוק להפך. הוא קשור אלינו כל-כך. לנתק אותו מאיתנו ומאחים שלו לגמרי, זה יהיה טראומה בשבילו. מסכן שלי, הוא יהיה כל-כך עצוב. ואנחנו נתגעגע אליו מאוד, והוא אלינו. למה שלא נשמור איתו על קשר? בטלפון, ביקורים מידי פעם, שידע שאנחנו אוהבים אותו. הוא ייכנס לדיכאון, כפרה עליו. מי זה הפסיכולוג שאתם שואלים אותו? הוא נראה לי ממש לא מקצועי". היא כעסה.
יש! עוד פרק
פרק יפה מאוד
דיי שיתחלפו כבר, אני במתח.
ספר מעניין.
תודה על הפרק