חתך בלב פרק עשרים ושתיים

זה היה טעות לספר להם ביחד, ההבדל בין המשפחות בלט יותר מידי.

ההורים של מנחם פשוט הקשיבו בשוויון נפש. אמא שלו אמרה שמשהו היה נראה לה מוזר מלכתחילה כי הוא ממש לא היה דומה למשפחה שלהם ובדרך כלל הגנים שלהם מאוד דומיננטים, אז זה נשמע לה הגיוני, כל הסיפור. 

אבא שלו שאל כמה זמן אנחנו יודעים ונדהם ממש שעדיין לא ביצענו את ההחלפה.

הוא ישר התחיל לדבר על התביעה מול בית החולים, הרשויות, כל מי שמעורב.

יש לו הרבה חברים עורכי דין. הוא ידאג לסוללה של עורכי דין שיבדקו את הכל לעומק.

"אנחנו לא רוצים לעשות מזה סיפור", התחלתי להגיד.

"זה כבר סיפור", אמרה לי חמותי. "אתם חייבים לתבוע אותם עד הסוף, שישלמו על הרשלנות הזאת ביוקר".

מיד אחר-כך הם התנצלו שיש להם חתונה שהם חייבים לקפוץ אליה. מנחם ליווה אותם לאוטו, נשארנו רק אני וההורים שלי.

הם היו שבורים. מרוסקים. חששתי שיקרה להם משהו.

זה לא היה סוד שהיה להם חיבור מיוחד ליהודה, למרות שחוץ ממנו היו להם עוד נכדים. קישרתי את זה תמיד לעובדה שהוא הילד היחיד שלי שחיכינו לו שנים רבות. אבל זה היה מעבר, ליהודה היה קסם. הוא היה עדין, ביישן, שנפתח רק לאנשים מסויימים שהצליחו להכיל את הביישנות שלו. ההורים שלי היו חלק מהאנשים הללו. אמא שלי אהבה אותו כל-כך. היא ישבה במטבח ובכתה. לא הצליחה לדבר מרוב בכי. אבא שלי רק ישב חיוור ולא ידע מה לעשות.

ישבנו שלושתינו באבל.

"אני לא מאמינה!" בכתה אמא שלי, "איך יכולת להסתיר את זה ממני? הייתי מבלה איתו יותר, כל עוד הוא גר פה במרכז. להתחיל לנסוע לנתיבות זה הרבה יותר מסובך. איך זה יכול להיות? הוא כל-כך הזכיר לי אותך תמיד, את יודעת. כשהיית קטנה היית ביישנית מאוד. לא היו לך חברות. לא העזת להוציא הגה מהפה. וגם תווי הפנים שלך. אולי יש טעות? זה פשוט לא ייתכן".

"בדקנו פעמיים, אצל שני הילדים", נאנחתי, "אין טעות. יהודה לא שלנו. יש לך נכד אחר, מתוק מאוד".

הם היו מרוסקים.

הצעתי להם תה, קפה, מים. אבל הם לא רצו כלום.

"מה יהיה עם יהודה עכשיו?" שאל אבא שלי בעצב.

"הוא יעבור לגור עם ההורים שלו בהקדם", עניתי בחשש, "יכול להיות שכבר מחר". 

"לא! לא! לא!", קראה אמא שלי, "אני חייבת להיות איתו קודם, ולא סיפרנו לאסתי, תמר, רחל ואפרת. ושריתי, חייבים לספר לה בעדינות, היא תישבר מזה".

בניגוד למשפחה של מנחם, שם היו כולם נשואים והמשפחות היו בקשר נחמד. נפגשים כל שמחה, בחגים, מדברים מתעניינים. קשר כיפי וחביב. המשפחה שלי הייתה הרבה יותר משפחתית. קודם כל, היינו רק חמישה נשואים, שניים ממש טריים. שרי ואלעזר עדיין היו צעירים. שרי אחותי הצעירה אהבה את יהודה אהבת נפש.

"אני מצטערת אמא", בכיתי, "לא הצלחתי לחשוב על כולם, התרכזתי ביהודה. רציתי לראות שהוא עובר את המשבר בשלום ואז לספר לכולם. לאט לאט, לתת לכולם לעכל, להיפרד ואז לבצע את ההחלפה. אבל יהודה נשבר כל הסיפור. הפסיכולוג המליץ לנו פשוט להחליף את הילדים ולהשאיר את יהודה שם. זהו! בלי לעכל, בלי פרידות. בגלל שהוא כל-כך רגיש זה יקל עליו להתאקלם במשפחה החדשה שלו עם פחות טראומות".

"זה לא הגיוני", כעס אבא שלי, "אתם לא יכולים לעשות את זה. לא ליהודה ולא לנו. סתם להיפרד לגמרי? הוא הנכד שלנו. למה שלא ימשיך להיות הנכד שלי גם בנתיבות? רחלי גרה בחיפה ואנחנו בקשר מאוד טוב עם שלושת הקטנים שלה. משהו קרה לכם? אתם לא חושבים צלול. אתם תהרסו ליהודה את האמון באנשים".

"אני לא יודעת", בכיתי, "עברנו כל-כך הרבה דברים עם יהודה, אני לא יודעת מה לעשות. גם אני חשבתי כמוך ופתאום הוא הגיב כל-כך בשליליות שהשתכנעתי שההפך הוא הנכון".

"הוא הנכד שלי", נעמד אבא שלי, "גם לי יש צד בעניין. אני לא אתן לו ללכת וזהו, אני אפרד ממנו גם אם זה אומר שאני צריך להעיר אותו עכשיו. 

"אני כבר ער?" אמר יהודה בקול שקט. "הוא הגיע מהחדר שלו, השערות שלו סבוכות ודבוקות זו לזו בצורה לא מסודרת.

"יודל'ה שלי", רצה אליו אמא שלי, "חמוד שלי, בוא אלי". הוא התרפק עליה.

מנחם הגיע מלמטה, מצב רוחו היה טוב. 

"ההורים שלי קיבלו את זה יפה", הוא אמר לי בהקלה, "אל תדאגי, אני לא צריך לספר לאחים שלי כלום, הם כבר יספרו לכולם. מה קורה כאן?" הוא נכנס לסלון.

"הערתם אותו?" הוא הופתע.

"הוא התעורר", הסברתי, "כנראה בגלל הרעש. בכל מקרה, טוב שזה קרה, ניתן להם להיפרד. זה עושה טוב גם ליהודה".

יהודה ישב על אבא שלי ודיבר עם שניהם בקול נמוך. לא שמעתי על מה הם מדברים אבל נראה שיהודה נינוח.

הפלאפון של מנחם צלצל. "זה ישראל", הוא אמר לי ויצא למרפסת. ישראל היה אחיו הבכור. הפלאפון הראשון, ציינתי לעצמי, יהיו עוד הרבה כאלה בהמשך הערב, בהתחשב בכך שיש למנחם עוד אחד עשרה אחים חוץ ממנו.

זה יהיה ערב ארוך.

הלכתי למטבח להביא ליהודה קורנפלקס עם חלב ועל הדרך הכנתי כוסות קפה למבוגרים וכמה פרוסות עוגה.

דפיקות נשמעו על הדלת. שרי עמדה בפתח עם עיניים דומעות.

"יהודה שלי", היא קראה, "חמוד שלי. מה זה השטויות האלה?" היא זרקה לכיוון המטבח, "אתם הולכים לזרוק אותו וזהו?"

שמחתי שמנחם במרפסת ולא שומע אותה. 

ההורים שלי התקשרו לכולם. די מהר הם התייצבו אצלי מודאגים, המומים, בוכים.

מנחם הסתובב במרפסת מדבר, מצטדק, מספר. היה נשמע שגם הוא קיבל ביקורת על הצעד שאנחנו עומדים לעשות.

הבטתי ביהודה, הוא היה חמוד. כל מי שקרא לו לקבל חיבוק, הוא הלך אליו בצייתנות וקיבל חיבוק. אחר כך הוא חזר לאמא שלי, או לשרי 

הוא לא היה שמח, אבל לא בכה, הוא היה קצת אדיש. רק שאריאל, אחי הקטן הגיע הוא השתחרר לגמרי וסוף סוף ראיתי חיוך על פניו.

זה היה ערב קשה. כולם ריחמו עלינו, דאגו לנו, אבל בעיקר כעסו. למה לא סיפרנו? למה לא שיתפנו? למה אנחנו מפילים עליהם ככה את העניין? למה לשים אותו שם ולנתק את הקשר? למה לא נתנו להם זמן להיפרד?

לא היה לי מה לענות. הם צדקו. באמת לא שיתפתי, לא רציתי שידברו על זה מאחורי הגב של יהודה, אבל בסופו של דבר זה פגע בעיקר בו. הרי הוא כל-כך אוהב את המשפחה שלי, גם של מנחם והבני דודים, ככה אף אחד לא יוכל להגיד לו שלום. 

הבית התרוקן רק בשעה שתיים בלילה. אחיות ואחים שלי התקשו לעזוב, שלא לדבר על ההורים שלי. יהודה כבר נרדם על הספה, אמא שלי החזיקה לו את היד ופשוט לא רצתה ללכת לפני שנבטיח לה לחשוב שוב על מועד ההחלפה.

מנחם היה פקעת עצבים, הוא קיבל הרבה שיחות מקרובי משפחה וחברים. והיה מותש מהעניין.

"נחשוב על זה אמא, נחשוב", הבטחתי לה בלית ברירה.

"טירוף מה שנהיה מהדבר הזה", נאנח מנחם, "לכל אחד יש מה לומר. איזה יופי! מה היינו עושים אם אנשים סביבינו לא היו אומרים לנו מה לעשות?" 

שתקתי, ידעתי שזה לא קשור רק למשפחה שלי. הוא היה מותש מהעניין באופן כללי, ובעיקר מהשיחות שלו עם אחים ודודים שלו. במשפחה שלו יש הרבה אנשים חשובים, רבנים, שיש להם דעה על כל דבר והם מצפים שיתחשבו בדעה שלהם. בדרך כלל מנחם מסתדר מצויין איתם, כי גם לו יש דעה ברורה בכל נושא, אבל עכשיו הוא נפל, כי הוא בעצמו לא ידע מה בדיוק נכון לעשות.

"אולי נחשוב שוב על מועד ההחלפה?" ניסיתי בעדינות, "אולי נעשה את זה עוד כמה שבועות?"

"ההחלפה הזאת תהיה מחר!" אמר מנחם בהחלטיות. "חשבנו מספיק, התייעצנו בלי סוף וקיבלנו את ההחלטה הזאת. אי-אפשר לתת לאנשים מבחוץ להשפיע לנו על החלטות שקיבלנו בשיקול דעת ולא בחיפזון. יהודה לא צריך להתמודד עם כל הדבר הזה שאנחנו מתמודדים, יהיה לו מספיק קשה שם, עד שיקבלו אותו. ומה שהיה כאן הערב, כל הפינוק הזה שיהודה קיבל. זה היה יפה מאוד ונחמד בשביל אחים שלך, אבל בשביל יהודה זאת היתה טעות, כי הפרידה שלו מהם תהיה הרבה יותר קשה עכשיו.