בעקבות ההתנהגות של יהודה החלטנו להפגיש אותו עם הפסיכולוגית.
גילת התעקשה להיפגש איתו לבד, אבל אני לא הסכמתי, רציתי לראות את התגובות שלו. התפשרנו שהדלת תישאר פתוחה ואני ומנחם נקשיב מבחוץ.
יהודה לא שיתף פעולה, הוא לא דיבר. גילת ניסתה את כל השיטות, משחקים, בובות, ציורים, אבל יהודה ישב ושתק. פניו מושפלות, השפתיים שלו משורבבות, ועיניו עצובות.
יום אחר כך לקחנו אותו לפסיכולוג יוסף פרידמן. הוא התנהל בשיטה אחרת לגמרי. קודם כל נתן לנו להשאר בחדר. אפילו עודד את זה. הוא ניהל עם יהודה שיחה פתוחה. בלי משחקים ובובות.
יהודה לא דיבר, אבל הוא היה מרותק. עיניו הגדולות בלעו בשקיקה את דבריו של יוסף פרידמן.
הוא פשוט סיפר לו.
מלל פשוט. מה קרה, מה הולך לקרות. הוא יעבור לגור במשפחה שלו. נספר לכולם למשפחה, לחברים. הוא לא יהיה איתנו בקשר יותר, גם לא עם אמא. רק עם ההורים האמיתיים שלו מנתיבות שאוהבים אותו.
הוא הכין אותו לכך שיתכן וחברים יצחקו עליו, שלסבתות ולמשפחה יהיה קשה לקבל את זה. הוא חיקה כל מיני תגובות שיתכן ויהודה יקבל. הוא שילב בדבריו בדיחות, חלק ציניות, חלק בדיחות קרש וחלק מצחיקות.
יהודה לא צחק, רק הקשיב.
זה היה קורע לב. רציתי לעזוב את החדר, למשוך משם את יהודה. אבל לא יכולתי. יהודה הקשיב בקשב רב, בלע את המילים. לא יכולתי לקחת אותו. ואיכשהו הרגשתי שהשיחה הזאת נכונה עבורו, בתוך ים הבלבול שהוא נמצא בו, מישהו שם לו ראי מול העיניים.
חזרנו הביתה. יהודה הצטנף על השטיח שלו בחדר. לא רצה לאכול, לא רצה לדבר איתי, הוא בהה בתקרה ושתק.
הפלאפון שלי צלצל, זאת היתה המנהלת. לא דיברתי איתה משלשום, מאז שנסענו לפארק בנתיבות. עניתי בלב חושש.
היא ביקשה בקול חמור סבר לקבוע איתי פגישה בערב.
"המנהלת הזמינה אותי לפגישה במשרד שלה, עוד כמה שעות", דיווחתי למנחם בלחץ, "אני מאמינה שהיא תפטר אותי".
מנחם נאנח. ידענו שזה כנראה יקרה, לא תפקדתי בעבודה בחודשיים האחרונים, אבל כשזה קרה בפועל זה היה כמו בעיטה בלב. מה אעשה עכשיו?
"תספרי לה", הציע מנחם בפשטות.
"מה?" הופתעתי, "מה פתאום? זה סוד".
"תיכף זה לא יהיה", אמר מנחם. "תספרי לה, תתחנני על נפשך, אולי היא תבין ותבוא לקראתך. אחרי הכל, בקושי היו לך חופשות לידה ותמיד תפקדת מצויין. בעיקרון היא תמיד היתה מרוצה ממך. תשתפי אותה, אני חושב שהיא תבין".
"אבל היא תספר לכולם", נחרדתי, "תוך שניה כולם ידעו, אתה יודע איך זה עובד".
"תבקשי ממנה לא לספר ביום, יומיים, הקרובים", אמר מנחם. "נקבע פגישה עם ההורים של שנינו בהקדם. הם יספרו כבר לאחים שלנו".
"אבל מה עם יהודה?" קראתי. זה ישבור אותו שכולם ידעו מזה.
"יהודה לא יהיה כאן". אמר מנחם בפשטות, "אין ברירה, אם נספר לכולם היום הוא יהיה חייב לעבור להורים שלו כבר מחר. אי אפשר לתת לו לחוות את הסיטואציה של המבטים מהסביבה פעמיים. הרי גם בנתיבות הוא יקבל מבטים. את יודעת עד כמה המשפחות שלנו אוהבות לדבר. זה יהיה לו יותר מידי קשה. גם לו וגם ליוסי. נהיה חייבים להחליף ביניהם מחר!"
"לא, לא יכול להיות", רעדתי בכל הגוף.
המנהלת התקשרה שוב. צץ לה משהו בערב, היא ביקשה להקדים את הפגישה בשעה".
"אולי נדבר עם ההורים שלנו הערב, אחרי הפגישה?" הציע מנחם.
"היום?" קראתי בדמעות, "זה לא הגיוני".
"את בטוחה?" שאל מנחם בעדינות, "את לא חושבת שזה הצעד הנכון?"
ישבתי וחשבתי. המגדלים שבניתי התפרקו לי מול העיניים. רציתי להיפרד מיהודה לאט. רציתי לשמור איתו קשר קרוב אחר כך. אבל מה עם יהודה? האם זה נכון עבורו?
לפי מה שנראה עד עכשיו זה לא. הוא הסתגר בתוך עצמו, נכנס לדיכאון. כנראה שמנחם צודק, שהפסיכולוג יוסף פרידמן צודק. יהודה חייב להתחיל את החיים שלו מחדש, להתחיל להצמיח שורשים אצל המשפחה שלו, בלי הלחץ מהמשפחה הקודמת. זה רק מלחיץ אותו ולא עוזר.
"אבל מה איתי?" לחשתי.
"את חייבת לחשוב על יהודה", ענה מנחם, לא על עצמך".
"אני אתגעגע אליו כל-כך", בכיתי, "אני לא אעמוד בזה".
"תחשבי על יהודה", התעקש מנחם, "מה יהיה טוב עבורו?"
"אני חושבת שיהיה לו יותר טוב לעזוב אותנו ולהתחיל דף חדש", נכנעתי.
"גם אני חושב ככה", אמר מנחם.
הייתי צריכה להתארגן לפגישה עם המנהלת, ללכת להילחם על מקום העבודה שלי. התארגנתי במהירות והלכתי לחדר של יהודה. הוא ישן. חיבק את השמיכה שלו, פניו חיוורות מאוד.
"אני עושה את זה בשבילך", לחשתי לו, "אני אוהבת אותך".
הוא לא התעורר, רק המשיך לישון מותש על השטיח.
"הלוואי שתתאושש אצל המשפחה האמיתית שלך", לחשתי לו בדמעות.
המנהלת קיבלה אותי יפה, הציעה לי לשבת. אבל הקול שלה היה חמור סבר. היא הראתה לי את לוח הזמנים שלי בחודשיים האחרונים. הייתי המומה, בעצמי לא קלטתי כמה ימים נעדרתי מהעבודה.
"אני חייבת לשתף אותך במשהו לפני שאת ממשיכה", ביקשתי.
"בסדר", הסכימה המנהלת, "אני אשמח להסבר, כי עד עכשיו נתת לי תירוצים לא ממש משכנעים, ילד שרגיש לגלוטן לא מצדיק כל-כך הרבה היעדרויות".
ואז סיפרתי לה. היא בהתה בי.
"זה לא אמיתי", היא לחשה.
סיפרתי על המערכת הסבוכה שנכנסנו אליה ועד כמה זה השפיעה על התפקוד שלי בעבודה.
היא הייתה המומה. ביקשה לדעת כל פרט. הייתי מוכנה לזה, מלבד זה שהיא הייתה בוסית קשה ותובענית, היא הייתה חסרת טקט. אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת את העבודה שלי. סיפרתי לה הכל. הדגשתי לה שאף אחד לא יודע מזה, אפילו לא המשפחה הקרובה. איכשהו זה החמיא לה, היא הבטיחה לי שלא תספר כלום.
"טוב". היא בחנה את לוח הזמנים. "אני שמחה ששיתפת אותי, כי הצטערתי מאוד להפרד ממך, את מורה נהדרת, משקיעה ומסורה. זאת היתה אבדה בשבילנו. השאלה מה עושים עכשיו? אני לא יכולה להמשיך במתכונת של הלחץ הקבוע. מה יהיה עם הני לוין? איזה מילוי מקום אמצא היום?"
הצעתי לה את הרעיון לקחת ממלאת מקום קבועה לשבועיים הקרובים ואז נראה לגבי ההמשך. המנהלת לא ממש אהבה את הרעיון, אבל הבינה את מצבי. היא ביקשה ממני לחפש מישהי אחראית. הביאה לי רשימה של מורות מחליפות וטלפונים.
"אחרי שבועיים אני מצפה שתחזרי לעבודה רגילה", היא הדגישה, "הבנות צריכות לעבור מבחני חוץ בסוף שנה, הן חייבות להיות מוכנות. כל עוד הן עוברות ממורה למורה הן לא תוכלנה להיות מוכנות. אחרי שבועיים את חייבת לחזור ללמד במשרה מלאה בלי חיסורים".
"אני אעשה את זה, בעזרת ה'", הבטחתי, "תודה על ההבנה וההזדמנות השניה".
המנהלת הנהנה בראשה.
עזבתי את המשרד בהקלה מצד אחד, מצד שני עם אבן גדולה בלב. המנהלת יודעת מהסוד שלנו. תכף גם ההורים שלנו ידעו ואז כולם. מה יהיה איך נצליח לעמוד בזה?
כל השאלות. כל המבטים. ומה יהיה עם יהודה? איך הוא יתמודד עם זה שם, בנתיבות? ומה עם עובדיה? כל-כך הרבה פחדים התרוצצו לי בראש.
מנחם חיכה לי לחוץ.
"המנהלת נתנה לי הזדמנות שנייה", דיווחתי.
"ברוך ה'", שמח מנחם, "אני שמח שסיפרת לה, זה הציל את העבודה שלך". בנגוד אלי הוא היה נראה שמח ומשוחרר.
"אבל עכשיו היא יודעת", אמרתי בעצב.
ידענו שזה מה שיהיה" הזכיר לי מנחם בעדינות, "כולם ידעו בסופו של דבר, בעצם כבר הערב".
דפיקות נשמעו על הדלת, פתחתי את הדלת בחרדה
ההורים שלי וההורים של מנחם עמדו שם.
סיפור מהמם!
איזה פרק יפה
תודה רבה
כולנו בבית אוהבים את הסיפורים שלכם. תעלו עוד הרבה פרקים בבקשה
ספר מעניין. מתי אפשר לקנות מודפס?
אמאל'ה! הם מספרים לכולם. החלק הכי מפחיד