חתך בלב פרק עשרים

מנחם הביא את יהודה. הוא לפחות ניסה, יהודה צרח והתפתל בין ידיו של מנחם. חששתי שהוא יפול לו מהידיים מרוב צרחות.

"מה הוא עושה לילד?" נבהל דוד. הוא יצא מהפארק בצעד מהיר לכיוון מנחם.

נבהלתי, הוא היה אדם גבוה ואיתן וכשהו צעד ככה הוא היה נראה מאיים.

"הוא לא יעשה לו כלום", הרגיעה אותי אבישג, "הוא ינסה להרגיע את יהודה, הוא אבא שלו. למה הוא מתנהג ככה?" היא שאלה בדאגה.

דוד לקח את יהודה ממנחם בשתי ידיו הגדולות וניסה להעמיד אותו על הרצפה. יהודה צרח, הוא נשכב על רצפת החנייה והניף את ידיו ורגליו.

עובדיה נצמד לאבישג. "למה הוא עושה את זה?" הוא שאל את אבישג בפליאה. "למה הוא צורח ככה? הוא ילד מיוחד? יש לנו כיתה של ילדים מיוחדים בתלמוד תורה", הוא הסביר לי.

"הוא לא ילד מיוחד", אמרתי. "הוא פשוט לא מרגיש טוב עכשיו, אני אלך אליו". הלכתי ליהודה והרמתי אותו מהרצפה. הוא נעמד, נצמד אלי, פניו שטופות דמעות ואדומות מרוב בכי. 

אבישג ועובדיה התקרבו גם הם אלינו. עובדיה הביט ביהודה בסקרנות ואבישג בכמיהה.

"בוא אלי חמוד שלי", הושיטה אליו אבישג ידיים, "כפרה עליך, למה אתה בוכה ככה?"

יהודה התנשף עדיין מהבכי, הוא נרתע וטמן את הראש שלו בחצאית שלי.

"סליחה שאני מתערב ככה, הרב והרבנית", אמר דוד בעדינות, "אבל נראה שאתם מפנקים אותו יותר מידי. הוא ילד גדול, הוא לא אמור לצרוח ככה".

מנחם ואני עמדנו כמו שני ילדים נזופים. אני לא יכולתי לזוז כי יהודה לא נתן לי ומנחם עמד נבוך ליד.

"אל תדון אותם", ביקשה אבישג, "כל אחד והגישה שלו, זה מה שאני אומרת תמיד לאימהות, כל אחת מגדלת את הילדים לפי הלב שלה".

עובדיה התקרב ליהודה. "רוצה לשחק איתי במתקנים?" הוא הציע לו.

איזה ילד הוא היה. קסם מהלך. כמה חן ומתיקות. ראיתי שגם מנחם התרגש.

יהודה לא הגיב. 

"אתה יכול ללכת עם אבא שלך", הציעה אבישג. לרגע לא קלטתי למי היא מתכוונת, חשבתי שהיא דיברה על דוד. אבל מנחם ישר הבין שהיא מתכוונת אליו, הוא הושיט את ידו לעובדיה. "זה רעיון טוב הוא אמר נלך למתקנים".

עובדיה נתן לו יד והם הלכו אל הפארק. אבישג ודוד עמדו לידי והביטו ביהודה בעצב.

יהודה הרים את ראשו והביט במנחם ועובדיה הולכים אל הפארק. הוא נרגע כבר מהבכי. אבל הוא היה נראה עצוב כל-כך שלא יכולתי לעמוד בזה. ליטפתי את פניו וניסיתי להסית אותם שלא יראה את מנחם ככה עם ילד אחר. אבל בדיוק עכשיו זקף יהודה את פניו והסתכל.

"אתה רוצה ללכת עם אבא של עובדיה לשחק במתקנים?" הצעתי לו. 

"הוא לא אבא של עובדיה בכלל", אמר יהודה, "אבא שלי הוא אבא של עובדיה", השפתייים שלו רעדו אבל הוא לא בכה.

אבישג ודוד נרגעו. הם הביטו ביהודה מוקסמים כששמעו אותו סוף-סוף מדבר.

"זה נכון", התלהב דוד, "למרות שאני אוהב את עובדיה כמו בן, אני אבא שלך. אתה רוצה לבוא לשחק איתי במתקנים? או שאתה רוצה שאני אעשה לך סיבוב באוטובוס הגדול הזה? הוא הצביע על הרכב הסעות שלו שחנה לידינו".

"גם אתה לא אבא שלי". הרס יהודה לדוד את התוכניות.

"הוא יהיה אבא שלך בהמשך", אמרתי ליהודה בעדינות. "תעבור לגור אצלם והוא יהיה אבא שלך".

"הוא לא יהיה אבא שלי!" התעקש יהודה. "אין לי אבא!"

הוא משך לי את היד והחל פוסע לכיוון המכונית. "בואי נלך הביתה אמא, אני רוצה ללכת הביתה עכשיו".

אבישג ודוד התאכזבו.

"אני מצטערת", התנצלתי בחוסר נעימות. "אני אלך איתו לרכב עכשיו".

"זה בסדר", אמרה אבישג בהבנה," נצטרך להיות סובלניים איתו. לפחות ראיתי שהוא מדבר, חמוד שלי. עדין כמו פרח".

"דוד התאכזב מאוד, אבל גם הוא הבין שאין מה לעשות, הוא לא יכול להכריח את יהודה ליצור איתם קשר. זה היה חייב לבוא מיהודה.

הלכנו למכונית. הושבתי את יהודה על הבוסטר שלו, אבל הוא ירד ממנו והתיישב על ברכי. השארתי את הדלת של הרכב פתוחה ויכולנו לשמוע את קריאות הצחוק של מנחם ועובדיה מהפארק.

"עכשיו הוא אף פעם לא יאהב אותי". אמר יהודה בשקט.

"בטח שהוא יאהב אותך", הבטחתי לו, "אני בטוחה שהוא לא נפגע ממך, הוא מבין שקשה לך להתייחס למישהו שאתה לא מכיר כמו לאבא". הייתי בטוחה שהוא דיבר על דוד.

יהודה הביט בי בחוסר הבנה, שלפתע הבנתי שטעיתי. הוא דיבר על מנחם. מסכן קטן. הוא צריך להפסיק לתלות תקוות במנחם, במיוחד עכשיו שעובדיה נכנס לחיינו. ובטח שיש לו אבא אמיתי, שמשתוקק ליצור איתו קשר. פתאום הרעיון של מנחם, לנתק את הקשר בינינו ליהודה בבת אחת, לא נשמע לי מופקע.

אולי מנחם צודק? צריך לקרוע את החבל, לתת ליהודה לשכוח מאיתנו, לא לתלות יותר תקוות שווא במנחם. לתת לו ליצור חיים חדשים עם המשפחה האמיתית שלו.

לא האמנתי שאני חושבת את זה בכלל. יהודה שלי, הקטן, הרגיש, שיושב עלי עכשיו. אני לא אראה אותו יותר לעולם?

מנחם חזר מהגינה. כולם הגיעו להגיד שלום ולהיפרד. עובדיה חייך אלי מחוץ לחלון ונופף לי לשלום בחיוך קורן. אבישג ודוד ניסו לתפוס את מבטו של יהודה, אבל זה לא היה אפשרי הוא השפיל את עיניו ולא הסכים להביט באף אחד.

"בפעם הבאה", ניחם אותם מנחם. הוא חיבק את עובדיה ונכנס אל הרכב.

"להתראות", קרא עובדיה אחרינו בעליזות, "בי, בי". 

"איזה חמוד הוא", אמר מנחם בעיניים נוצצות, סימנתי לו שקט דרך המראה ורמזתי בעיני על יהודה. מנחם השתתק.

"חבל שלא באת לשחק בגינה", הוא אמר ליהודה אחרי כמה דקות. "אבא שלך ממש רצה לשחק איתך, הוא היה עצוב מאוד שלא רצית לבוא לשחק".

"הוא לא אבא שלי", התעקש יהודה.

"אבל הוא כן", אמר מנחם, "הוא אבא שלך והוא מאוד אוהב אותך. כל יום הוא ואמא שלך מתקשרים אלינו לשאול מה שלומך, הם דואגים לך ורוצים לראות אותך. הם אוהבים אותך מאוד".

"אבל אני לא רוצה שהם יהיו אבא ואמא שלי", אמר יהודה בדמעות. "אני רוצה שהם ישארו אבא ואמא של הילד שלהם ואתם תהיו אבא ואמא שלי. אני אהיה ילד טוב כל הזמן ואני אדבר בקול ליד אנשים ברמקול ואני אעשה שיהיו לי הרבה חברים.

אני לא רוצה שתפסיקו להיות אבא ואמא שלי".