חתך בלב פרק תשע עשרה

"אני אלך לדבר איתו", נעמד מנחם. "אל תתקשרי למנהלת, אני אשאר איתו היום". 

"אתה בטוח?" הופתעתי.

"כן, את לא יכולה לאבד את העבודה שלך. תנסי לראות איך את יוצאת לחופשה מסודרת כמו שדיברנו, עד אז תצטרכי לתפקד". הפלאפון של מנחם צלצל. "זה דוד", הוא נלחץ, "הם בטח סיפרו ליוסי".

"אני חייבת לראות מה קורה עם יהודה", אמרתי והלכתי משם במהירות.

יהודה עמד באמצע החדר, לא ישב על המיטה או על הכיסא לידה, רק עמד באמצע  על השטיח והיה נראה אבוד.

"זה בסדר חמודי", אמרתי לו, "אבא אמר שאתה יכול להישאר בבית, הוא ישמור עליך". יהודה ניגש אלי, החזיק לי את היד ולא אמר כלום. 

"יש ערכת לגו חדשה שעדיין לא הרכבת בארון המשחקים, תוכל להרכיב אותה הבוקר", הצעתי לו. 

"נרכיב אותה ביחד", הופיע מנחם בפתח החדר. הוא היה נראה מאושר פתאום.

יהודה משך בכתפו.

"זה הלך  להם מצוין", אמר לי מנחם בהתרגשות בזמן שיהודה התלבש. "הם סיפרו לו על ההחלפה, דוד אמר שהוא התעניין מאוד, הסתקרן לגבי ההורים האמיתיים שלו. הוא רוצה לפגוש אותנו בהקדם".

"זה לא יכול להיות!" סירבתי להאמין. "זה לא הגיוני! בטוח שהוא לקח את זה קשה, העולם התהפך עליו, תראה את יהודה".

"יכול להיות שזה תלוי בנו", אמר מנחם, "כל-כך נלחצנו מאיך לספר לו ואיך הוא יושפע מהמידע ויהודה הגיב בהתאם. דוד ואבישג לקחו את זה יותר בקלות".

"אני לא מאמינה", הנדתי בראשי בחוסר אמון. 

הטלפון שלי צלצל. זאת הייתה אבישג. היא הייתה כל שמחה ומשוחררת. היא סיפרה לי איך הכל עבר בשלום. 

"אני כל-כך שמחה שזה מאחורינו", היא אמרה, "קיבל את זה יפה, כפרה עליו. תראי מה זה, אמרתי תהילים, הבאתי צדקה, הדלקתי נר אצל ה"בבא סאלי". וראינו ישועות. הוא כל כך רוצה לראות אתכם, גם את יהודה. אני מתקשרת לבקש ממך. אנחנו ממש רוצים לפגוש את הבן שלנו. עכשיו ששניהם כבר יודעים, אפשר לעשות את זה. הוא החלים כבר, הצדיק שלי?"

"הוא החלים", אישרתי, "אבל הוא עדיין מדוכא ממה שסיפרנו לו".

"מה יש לו להיות מדוכא? כפרה עליו. בואו ניפגש, נראה אותו. והוא ועובדיה יוכלו להיות חברים טובים".

"אבל אי אפשר להיפגש", נדהמתי. "זה אמור להיות בהדרגה, אי אפשר ככה, יהודה צריך לעכל את המידע קודם…"

"למתי נחכה?" נאנחה אבישג, "הילד שלי, מדוכא ועצוב ואני רחוקה ולא יכולה לראות אותו אפילו. לנחם אותו".

התנצלתי עוד קצת וסיימתי את השיחה.

"אני כל כך שמחה שעובדיה קיבל את זה ככה", אמרתי למנחם, "אני המומה, אבל באמת ממש מאושרת שלפחות הוא לקח את זה בקלות".

ומה עם הרעיון שלהם להיפגש?" שאל מנחם בייאוש, "למה ישר שללת?"

"גם אתה חושב שזה הגיוני להיפגש איתם כל כך מהר?" נדהמתי, "זה לא מה שסיכמנו".

"בוודאי שאני חושב. אני בטוח!" אמר מנחם. "גם דוד התחננן אלי הבוקר שנפגש  וגם אני רוצה. רק את צריכה להסכים. דוד אמר לי שמבחינתם ניפגש הבוקר בפארק בנתיבות. הם משתוקקים לראות את יהודה, הם משתגעים מזה בדיוק כמו שאני רוצה לראות את יוסי. אני יודע שגם את רוצה, רק קשה לך בגלל יהודה. אבל יוסי בעצמו רוצה לראות אותנו, ואני בטוח שגם ליהודה הפגישה הזאת תעשה טוב, זה יוציא אותו ממצב הדיכאוני שלו. הוא יפגש עם ילד בגילו. הוא יראה שההורים שלו אנשים נעימים וטובים. זה ירגיע אותו הוא מבולבל מאוד". 

 יהודה נכנס לסלון וצעד אלי. מביט במנחם בחשש.

"יש לי רעיון", הכריז מנחם. "גם אני וגם אמא לא נלך היום לעבודה ונצא ביחד לטיול, מה אתה אומר? נצא לגינה או לפארק. לך למרפסת חמוד, תביא את האופניים שלך, ניקח גם אותם שתוכל לרכב בהן". יהודה לא ענה, רק יצא למרפסת בצייתנות.

"אני אתקשר לגילת קודם", לחשתי למנחם, "אני חייבת להתייעץ איתה".

"בסדר", הסכים מנחם. "אני אלך לעזור ליהודה עם האופניים". 

גילת חשבה שלאור המצב של יהודה, פגישה במקום נטרלי זה רעיון טוב. סיפרתי לה על התחנונים של יהודה, כיצד ביקש ממני לא לעבור לבית אחר, לא להכיר לו את ההורים האמיתיים שלו. "איך אני אגיד לו שאנחנו הולכים לפגוש אותם עכשיו?" נלחצתי, "הוא לא יבטח בי יותר".

"הוא בכל מקרה יהיה חייב להכיר אותם", הרגיעה גילת, "אם בסופו של דבר ההיכרות איתם תעזור לו, הוא לא יכעס עליך". 

אני מרגישה שזה לא נכון", אמרתי בחוסר ביטחון, "אנחנו עושים את זה רק כי ההורים של יהודה כבר לא מסוגלים לחכות לראות אותו ובגלל שעובדיה קיבל כל-כך יפה את המידע אז הם רוצים לעבור לשלב הבא, אבל יהודה לא בשל לזה". 

"אני כבר לא יודעת", התוודתה גילת, "לפי הסיפור שלך נשמע שיהודה במצב לא טוב, אני נוטה לחשוב שפגישה עם ההורים תעזור לו". 

"בסדר", אמרתי למנחם, "גילת אמרה שזה יכול להיות רעיון טוב. אתה יכול לעדכן אותם. אני רק אדבר עם המנהלת עכשיו, למרות שכל-כך מאוחר כבר". 

היה די קר בחוץ, אבל השמש זרחה. הנוף הדרומי היה עוצר נשימה, ישבתי עם יהודה בספסל האחורי, הוא ישב על הבוסטר שלו והחזיק ביד שלי.

"אנחנו הולכים לפגוש את ההורים שלך", אמר מנחם ליהודה והביט בו דרך המראה, יהודה לא ענה רק הביט בי בעצב.

הנסיעה ארכה שעה וחצי, יהודה לא דיבר, לא חייך, לא הביט בי, רק ישב מכונס בעצמו והחזיק לי את היד. לא עזרו כל הנסיונות של מנחם ושלי לדובב אותו.

חנינו במגרש חנייה, ליד הפארק. בקצה החניhה ראיתי רכב הסעות ענק עליו היה כתוב "הסעות צדיקים".

מנחם הוריד את האופניים של יהודה מהרכב. יהודה סרב לצאת מהבוסטר שלו.

"בוא חמוד", ניסיתי לשכנע אותו, "תראה איזה גינה יפה. זוכר שהיינו כאן? יש כאן מסלול אופניים, תוכל לרכב עם האופניים שלך". 

יהודה רק משך בכתפו וסרב.

"קדימה חמוד", אמר מנחם, "צא מהאוטו".

"לא!" סרב יהודה.

פתאום ראינו אותם. הם יצאו מהשער של הפארק, אבא אמא וילד קטן ועליז. נפעמתי לראות אותו, הוא היה כל-כך חמוד ושמח והליכה שלו שובבה. 

"כבר חיכינו לכם בפנים", אמרה אבישג כשהתקרבו, "איפה יהודה?"

"הוא עדיין באוטו אמרתי במבוכה.

"שלום", אמר עובדיה וחייך אלינו חיוך זוהר עם גומות.

"שלום עובדיה", חייכתי לילדון אתה יודע מי אני?" 

"כן!". העיניים שלו נצצו, "אבא ואמא שלי גילו לי". הקול שלו היה מתוק.

"מה הם גילו לך?" צחקתי.

"שאת תהיי אמא שלי, פעם. ושאתה תהיה אבא שלי", הוא פנה למנחם.

"פעם?" התפלא מנחם.

"עוד הרבה זמן", הסביר עובדיה, "בהמשך. אבל קודם ניפגש ואני אראה את הבית שלכם".

"מה אתה אומר?" אמר מנחם. הוא הביט באושר על בילד שלו.

התרגשתי. עובדיה היה באמת ילד קסום. עם ביטחון עצמי, שובבות וחן פנימי.

"מה עם יהודה?" שאלה אבישג בעדינות.

התנערתי, יהודה היה עדיין באוטו וההורים שלו עמדו לידינו והשתקקו לראות אותו.

"בוא יודל'ה", התכופפתי אליו, "תצא מהאוטו חמוד".

"אנחנו כל -כך רוצים להכיר אותך", התקרבה אליu אבישג . היא התכופפה לידי והביטה ביהודה בהתרגשות".

"כפרה עליך, ילד שלי", היא דמעה. "אתה נראה בדיוק כמו סבא שלך, זכרונו לברכה. איזה יפה אתה, צדיק". 

יהודה סובב את פניו לתוך ולא הסכים להביט בה.

הסיטואציה הייתה איומה. יהודה מסרב לצאת מהרכב, ההורים שלו עומדים לידנו קצרי רוח ומודאגים, עובדיה עמד נבוך במרכז.

"אולי תלכו כולכם לפארק?" הציע מנחם. "אני אביא אותו. הוא קצת מתבייש. לכי גם את", הוא לחש לי, "אני אביא אותו עוד רגע".

עובדיה נתן לי יד ומשך אותי. "אני אראה לך את המתקנים, אני מכיר כאן את כל המתקנים כי הייתי בגינה הזאת המון פעמים". הוא פטפט בהתלהבות.

אבישג ודוד צעדו לידי מאוכזבים.

"מה קרה לו?" שאלה אבישג בדאגה.

"הוא בסדר", אמרתי בחוסר נעימות, "מנחם יביא אותו עוד רגע".