חתך בלב פרק שבע עשרה

מיד שיהודה נרדם התקשרתי לגילת. 

"קודם כל תרגעי", ביקשה גילת, "תנשמי, הוא יודע, ידענו שזה הולך קשה. הוא יעכל את זה. אתם חייבים להיות שם בשבילו עכשיו. להוכיח לו שאתם אוהבים אותו ולא תנטשו אותו, כמו שדיברנו".

"אבל הוא כל כך עצוב", בכיתי.

"ידענו שהוא יהיה עצוב", אמרה גילת, "העולם התהפך עליו. התפקיד שלכם עכשיו זה לתת לו תמיכה ברגע שהוא יבין שאתם לא מתכננים לנטוש אותו יהיה לו יותר קל. אל תתני למילים שלו להשפיע עליך. הוא אומר לך שאת לא תאהבי אותו, אז תגידי לו שכן. העיקר שתהיי רגועה, שיבטח בך, שירגיש שיש לו עוגן".

מנחם ישב מצוברח בסלון, הפלאפון שלו צלצל בלי הפסקה, הוא הציץ על המסך ולא ענה.

"אני צריכה להתקשר למנהלת להודיע לה שלא אבוא גם מחר", נאנחתי, "אני לא יודעת מה לעשות, היא ממש כועסת עלי".

"בצדק", אמר מנחם "את מחסירה כל הזמן. גם אני לא נמצא במצב טוב מהבחינה הזאת. או שאני לא מגיע לישיבה או שאני לא מרוכז".

"אני חושבת שאקח חופש מסודר לחודש הקרוב", אמרתי, "אמצא מחליפה לחודש, יהודה צריך אותי פנויה".

"זאת חופשה ללא תשלום", הזכיר לי מנחם. "חודש זה הרבה זמן, אולי שבועיים".

"שבועיים", הסכמתי, "עם אופציה להארכה. אנחנו לא יודעים מה יהיה בהמשך, כמה זמן ייקח ליהודה להתאושש, איך הוא יגיב לפגישה עם ההורים שלו. ויש עוד את העניין של לספר לאנשים סביבנו, משפחה, חברים. גם את זה נצטרך לעשות בעתיד הקרוב".

"אני כל כך מבולבל", אמר מנחם בתסכול, "כל מה שאני עושה מרגיש לי לא נכון, שאני טועה כל הזמן". 

התסכול שלו היה טבעי. הוא אדם כל כך חזק, בעל שליטה, הוא לא רגיל להיות חסר אונים וזה מה שהיינו חסרי אונים.

הפלאפון של מנחם צלצל שוב.

"אני חייב לצאת לישיבה", הוא קם, "אני רק אעלה את יהודה למיטה קודם".

הלכנו לחדר. יהודה ישן מקופל לתוך עצמו. הפנים שלו, שרק בזמן האחרון החלו לקבל צבע בעקבות הדיאטה, היו חיוורות. הוא חיבק את השמיכה שלו כאילו הוא נתלה עליה כמו עוגן".

"אנחנו צריכים להיות השמיכה הזאת", לחשתי למנחם. 

"מה?" הופתע מנחם. 

"לא משנה", היסתי אותו, "אל  תדבר בקול, שלא נעיר אותו".

עמדנו והסתכלנו עליו. ילדון קטן, עדין, עם לב שבור.

"מנחם הרים אותו בעדינות והעלה אותו למיטה. הוא לא התעורר רק נאנח קצת.

ישבתי לידו כל הערב למקרה ויתעורר, שלא ירגיש לבד, שלא יחשוב שנטשתי אותו.

בבוקר לא רצה יהודה לקום. הוא לא היה חיוור, הלחיים שלו היו אדומות והעיניים בורקות, נגעתי במצח שלו. 

"יש לך חום", קראתי בבהלה, "אתה לוהט".

מנחם רץ למטבח להביא אקמול, הנחתי על המצח של יהודה מטלית רטובה. והבאתי לו מזרק, הוא לקח את האקמול בצייתנות. מנחם פתח את החלון, אוויר קר נכנס לחדר. 

"כואב לי הראש", אמר יהודה בקול חלש.

"בגלל שיש לך חום חמוד", הסברתי לו, "שהחום שלך ירד תרגיש יותר טוב".

"אני אקבע תור לרופא", אמר מנחם ויצא מהחדר.

יהודה הביט בי. "למה אתם דואגים לי?" הוא שאל בעצב.

"ברור שנדאג לך", עניתי, "אתה הילד שלנו. אמרתי לך, אנחנו לא מוותרים עליך, פשוט יהיה לנו עוד ילד ולך עוד הורים".

"אין דבר כזה", אמר יהודה בחולשה ועצם את עיניו.

בסופו של יום הייתי מותשת רגשית. החום של יהודה עלה וירד, הוא ישן רוב הזמן וכשלא, הוא שכב חלש והביט בי בעצב. לא יכולתי לראות אותו ככה.

"המידע הזה גרם לו להיות חולה", אמרתי למנחם מוטרדת.

"אי אפשר לדעת", מחה מנחם, "יכול להיות שזה וירוס או דלקת, נלך מחר לרופא".

בשעה תשע התקשר אלי מספר לא מזוהה. 

"שלום, זאת אבישג משה, מה שלומך?" נשמע קול של אישה.

לקח לי רגע לקלוט. "אבישג?" הופתעתי, מנחם זקף את עיניו. "מה איתכם? מה שלום עובדיה?"

"הוא בסדר גמור, הצדיק שלי", ענתה אבישג. 

"איך הוא הגיב?" שאלתי במתח.

"הגיב למה?" הופתעה אבישג.

"לא סיפרתם לו עדיין?" הופתעתי.

"אה, לא", אמרה אבישג, "נעשה את זה בשבת, לדוד יהיה חופש, נוכל להתפנות לזה".

"אז למה התקשרת?" הופתעתי.

"רק רציתי לדעת מה עם יהודה", היא אמרה בפשטות. "דאגתי לו, אני חושבת עליו כל-כך הרבה במהלך היום. כל-כך מוזר לי שהילד שלי לא נמצא איתי, רק רציתי לדעת שהוא בסדר".

"הוא חולה", עידכנתי, "סיפרנו לו אתמול והוא לקח את זה קשה מאוד. היום בבוקר הוא התעורר חולה".

"אוי ואבוי! כפרה על הילד שלי!" נבהלה אבישג. "מה קרה לו?" 

"יש לו חום, הבאתי לו אקמול במהלך היום, מחר נלך לרופא".

"מה פתאום אקמול?" נזעקה אבישג, "זה רעל! תקשיבי, את צריכה לסחוט לימון עם שמן זית, לרסק שן שום, לערבב הכל ולהביא לו. זה יעזור לו! תאמיני לי, יותר מהכול. חבל שלא ידעתי קודם, הייתי מכוונת שההכנסת אורחים היום תהיה לישועתו. כפרה עליו! עכשיו אני אלך להגיד תהילים. ואתן צדקה. ילד מסכן שלי. חולה ואני לא יכולה לטפל בו".

"הוא בידיים טובות", הבטחתי לה. 

"בסדר", השתכנעה אבישג, "אבל אל תשכחי. בלי אקמול, רק לימון, שמן זית ושום".

סיימתי את השיחה המומה.

"תראה כמה היא דואגת לו", אמרתי למנחם בתדהמה. "איזה אמא היא? מרחוק היא הרגישה שהוא חולה. היא אומרת שהיא חושבת עליו כל היום. איך היא הצליחה להתחבר ליהודה כל כך מהר? בלי להכיר אותו בכלל, בלי לראות אותו?" 

"זה טבעי", אמר מנחם, "היא האמא האמיתית שלו, ברור שהיא חושבת עליו".

"אני לא חשבתי על עובדיה היום", אמרתי בחוסר נעימות, "לא חשבתי עליו בשבוע האחרון. אני לא מרגישה שאני אמא שלו עדיין".

"כי את לא נותנת לעצמך לחשוב עליו", אמר מנחם, "בגלל יהודה". 

הוא צדק, בכל פעם שדמותו של עובדיה עלתה במוחי, רץ עם האחים שלו, מחייך חיוך רחב מתחת לנמשים. משוחרר, שמח, לא נתתי לעצמי לשקוע בזה. הכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה להתרכז ביהודה, תורו של עובדיה יהיה אחר כך, שיננתי לעצמי.

"לא סיפרתי לך", אמר מנחם, "אבל אני דיברתי עם דוד כמה פעמים מאז שנפגשנו, שאלתי אותו מה שלום יוסי".

בהיתי בו המומה. "למה לא אמרתי לי?" 

"כי חששתי שתפגעי בשביל יהודה", הסביר מנחם, "אני יודע עד כמה את רגישה כלפיו. אבל הייתי חייב לדבר עם דוד לראות מה יוסי. מאז שראינו אותו אני לא מפסיק לחשוב עליו. אני ממש רוצה להיפגש איתו, שידע שאני אבא שלו. להכיר את הילד שלי".

העיניים של מנחם נצצו, הוא מעולם לא דיבר ככה על יהודה. תחושת הכאב הקבועה חלפה בי, תחושה החמצה שלצערי הכרתי היטב. מנחם אהב את יהודה, אבל אף פעם לא התחבר אליו באמת. 

אולי זה בגלל שהוא לא בנו האמיתי? גם אבישג התקשרה פתאום לברר מה שלומו של יהודה, בדיוק כשהיה חולה, כאילו הרגישה מרחוק את הכאב של הבן שלה. אולי יש קשר טבעי בין ילד להורה שלא משתווה לקשר בין הורה וילד שלא קשורים מבחינה ביולוגית?

יכול להיות. למרות שזה סותר לגמרי את הקשר ביני לבין ליהודה. אני לא חושבת שיכול להיות קשר חזק יותר בין אמא לבנה מהקשר שלנו. יהודה הוא הילד שלי והוא תמיד ימשיך להיות. 

"זוכרת מה שאמרת בחדר של יהודה, שהוא ישן על השטיח וחיבק את השמיכה שלו?" שאל מנחם פתאום.

"כן", עניתי, "שאנחנו צריכים להיות השמיכה שהוא מצא בה מפלט".

"אני חושב שאת טועה", אמר מנחם בעדינות, "דוד ואבישג, הם אלו שצריכים להיות השמיכה הזאת. הם אלו שיתנו לו את התמיכה הכי טובה שהוא צריך עכשיו, כי הם ההורים האמיתיים שלו".