הבטתי במתח בילד הקטן שלי, הוא כאילו כבה.
קיוויתי שאולי הוא לא ממש הבין מה שמנחם אמר. הוא היה ילד חכם, אבל היתה בו תמימות והוא היה קצת רחפן. אבל לצערי, הוא הבין בדיוק מה מנחם אמר ומה המשמעות.
הוא כבה.
הילד שלי, הקטן, העדין, שהיה מאושר כל כך לפני רגע מתשומת הלב שקיבל מאביו, כבה. הוא ישב על הספה המום. העיניים שלו היו עצובות. הוא לא בכה, אבל השפתיים שלו רעדו. מנחם נבהל מהתגובה.
"רוצה לדבר על זה?" הוא הציע ליהודה.
יהודה הניד את ראשו בשלילה.
"אני מצטערת חמוד", התיישבתי לידו, "אל תהיה עצוב כל-כך".
הוא הרים את פניו הקטנות אלי ונעץ בי את שתי עיניו החומות.
"גם לך אין את הסוג דם שלי?" הוא שאל.
רציתי לשקר לו, אבל לא יכולתי לעשות לו את זה עכשיו, הוא כבר ידע.
הנדתי את ראשי לחיוב, לא הייתי מסוגלת לדבר, חששתי שאתחיל לבכות.
"אז אני גם לא הילד שלך", אמר יהודה בשקט, "אז הצגה הזאת על התינוקות שהתחלפו כן היתה עלי, סתם אמרתם לי שלא".
"אתה תמיד תהיה הילד שלי, חמוד", חיבקתי אותו. "ילד זה לא רק סוג של דם, אני גידלתי אותך מאז שהיית קטנטן, אתה חלק מהנשמה שלי, אני תמיד אהיה אמא שלך". יהודה נצמד אלי. הוא הניח את הפנים שלו על הזרוע שלי, עיניו היו מושפלות. "אתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם? נכון חמוד", ווידאתי. יהודה הנהן בראשו בעצב.
"אבל יהיה לך ילד אחר עכשיו", הוא אמר, "בטח תחליפו אותי עם הילד השני".
"מה זה קשור?" ליטפתי את ראשו, "גם אם הילד השני יבוא אלינו הביתה אתה לא תפסיק להיות הילד שלי, לאמהות יש הרבה פעמים כמה ילדים והן אוהבות את כולן".
"נכון", התבהרו פניו של יהודה, "לכל החברים שלי יש אחים או אחיות".
"אתה רואה". חיבקתי אותו. "אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך, אתה הילד שלי ואני אמא שלך". לא הזכרתי את העובדה שיש לו הורים אחרים. רציתי לעמם כמה שיותר את תחושת ההלם שהוא קיבל מההודעה הפתאומית, הלא צפוייה ממנחם.
מנחם עמד בצד והביט ביהודה מדוכדך. תהיתי אם מתחרט על המשפט שאמר.
הוא התיישב ליד יהודה בצד השני וניסה ללטף אותו. יהודה נצמד אלי ואז קם מהספה ורץ אל החדר שלו.
"בסדר, בסדר", הרים מנחם את ידיו בכניעה, "אני יודע מה את עומדת לומר, לא הייתי צריך להגיד את זה, הוא לא היה מספיק מוכן".
"זה לא משנה עכשיו", נאנחתי, "הנזק כבר נעשה, נראה איך נתמודד עם זה עכשיו".
"איזה נזק?" התפרץ מנחם, "אז הוא יודע! הרי בכל מקרה הוא היה שומע על זה בימים הקרובים. מי אמר לך שהוא היה מגיב שונה? זה האופי שלו, הוא רגיש. וחוץ מזה, טוב שהוא יודע כבר. צריך להפגיש אותו במהירות עם דוד ואבישג משה, שיראה איזה הורים טובים יש לו. זה הכי יעזור לו. לא סיפורים מטופשים על יום הלידה שלו. חבל שאמרת לו שתהיי אמא שלו תמיד. הרי את לא אמא שלו, אבישג היא אמא שלו, והיא תאהב אותו לא פחות ממך. לך יהיה ילד אחר".
הוא היה מתוסכל ופרק את התסכול שלו, אבל הדברים שאמר הכאיבו לי מאוד.
"הוא תמיד ישאר הילד שלי", התעקשתי. "אני אוהבת אותו. גידלתי אותו, אני לא אנתק את הקשר איתו רק בגלל שהוא יעבור לבית אחר. אני בטוחה שאמשיך להיות איתו בקשר קרוב ואימהי גם בהמשך".
"את אומרת את זה עכשיו", אמר מנחם, "ברגע שנחליף את הילדים וניכנס לשגרה, את תשכחי אותו והוא ישכח אותך. אנחנו נגדל את יוסי שלנו ונאהב אותו. והם יגדלו את יהודה וישכחו מיוסי, זה טבע העולם".
"יוסי?" התבלבלתי.
"אני מתכוון לעובדיה יוסף", אמר מנחם.
"אני לעולם לא אשכח את יהודה", אמרתי, "ואני לא מאמינה שאתה תשכח אותו. היית אבא שלו שש שנים! לקחת אותו לגן, לגינה, קנית לו כל מה שרצה, ברכת אותו ברכת הבנים כל שבת". דמעות זלגו על לחיי.
"ימים יגידו", נאנח מנחם, "אני אלך אליו לחדר עכשיו, אנסה לדבר איתו".
הלכתי בעקבותיו. יהודה ישב על השטיח הכחול שפרוס על הרצפה ובהה בתקרה.
מנחם התיישב על המיטה והביט בו, יהודה לא הסתכל עליו.
"פגשנו את ההורים שלך", סיפר מנחם, "הם אנשים נחמדים מאוד, הם נראים הורים מאוד טובים, הם מאוד רוצים להכיר אותך. רוצה שנלך ביחד לבקר אותם?"
יהודה לא ענה. הוא קם מהשטיח, הלך לפתח החדר ונצמד אלי.
"אני יכול לאכול כאן ארוחת ערב?" הוא שאל אותי בחרדה.
"בטח חמוד, אני אכין לך מה שאתה רוצה". הסכמתי, "אבל לא כאן, רק במטבח".
"אני מתכוון בבית הזה", השפיל יהודה את עיניו.
הרגשתי שאבן כבדה פגעה בי. "הוא לא רואה את הבית כשלו".
"ברור שתאכל בבית שלנו", הדגשתי את המילה 'שלנו'.
הלכתי עם יהודה למטבח. הוא נצמד אלי, הקשה עלי את ההליכה, אבל לא הרחקתי אותו ממני. הבנתי אותו. הוצאתי מהמקרר ירקות וגבינה.
"אני רוצה רק לחם", אמר יהודה בשקט. הוצאתי מהפריזר לחמניה והפשרתי לו במיקרוגל.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה עוד משהו?" בררתי. יהודה הנהן, הוא נטל ידיים, התיישב ליד השולחן וברך על הלחם. התיישבתי לידו, הוא נדבק אלי וניקר את הלחם שלו.
מנחם הגיע למטבח.
"רוצה שאני אכין לך חביתה?" הוא שאל את יהודה.
יהודה הנהן בשלילה.
"סלט?"
שוב הנד ראש לשלילה.
"אז אני אכין לי ולאמא", אמר מנחם.
אף פעם לא אכלנו ארוחת ערב מוקדמת, אבל הנחתי שמנחם מקווה שבעקבות הריח, גם יהודה יאכל גם חביתה.
יהודה לא נגע בחביתה, בקושי אכל את הלחם והוא לא רצה להתרחץ. ויתרתי לו על מקלחת והבאתי לו פיגמה נקייה. כשנכנסתי לחדר אחרי כמה דקות, ראיתי לשמחתי שהוא לבוש פיגמה. הוא הוריד את השמיכה והכרית שלו לשטיח הכחול ונשכב עליו.
"למה אתה לא ישן במיטה שלך חמוד?" הופתעתי.
יהודה רק משך בכתפו.
"אתה רוצה לישון על השטיח?" שאלתי בסבלנות.
יהודה הנהן לאות כן.
"למה אתה לא מדבר?" שאל מנחם מפתח הדלת, בקוצר רוח. "למה אתה לא ישן במיטה כמו בן אדם? אתה לא יכול לישון על השטיח יהיה לך קר".
"זה לא המיטה שלי", אמר יהודה בשקט.
"בטח שזאת המיטה שלך חמוד", אמרתי, "אבל אם אתה רוצה לישון על השטיח, אז אתה יכול אני אחמם את החדר שלא יהיה לך קר". שמחתי שיהודה לא קלט שאין הבדל בין המיטה שלו לשטיח, לכרית ולשמיכה, לפחות הוא מסכים לישון על משטח כלשהו ולהתכסות בשמיכה".
מנחם נאנח והלך משם. התיישבתי על השטיח ליד יהודה ואמרתי, 'שמע ישראל'. יהודה לא שיתף פעולה, רק נתן לי את היד והביט בי בעיניים עצובות מאוד.
"תחייך קצת חמוד", חייכתי אליו, "אתה הילד שלנו, אנחנו אוהבים אותך, זה לא ישתנה".
"רק את אוהבת אותי", דמעות זלגו מעיניו של יהודה. "ועוד מעט יהיה לך ילד אחר, ואת תאהבי אותו יותר ממני, כי הוא יהיה הילד האמיתי שלך".
אוף!! יהודה ממש מסכן