יהודה שיחק בפליימוביל ואנחנו ישבנו לדבר עם גילת.
"זאת היתה התחלה מצויינת", שיבחה גילת. "עכשיו, מה שאתם צריכים לעשות בבית, בימים הקרובים, זה לדבר איתו על הלידה שלו. לספר לו עד כמה מתוק הוא היה. ספרו לו שאמא לא הרגישה טוב ואבא לקח אותו לחדר תינוקות. ספרו לו שהעור שלו היה קצת כחול כשנולד, כי היה חסר לו חמצן. ואחרי שחזר מהחדר תינוקות הוא כבר לא היה כחול".
"הוא ישאל אותנו למה העור שלו נהיה בהיר", אמר מנחם, "מה אנחנו אמורים לענות לו?"
"תגידו שאתם לא יודעים", ענתה גילת.
"אבל הוא לא יבין מאיפה זה הגיע זה", אמרתי, "זה יגרום לו לחשוד".
"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים", אישרה גילת, "אנחנו רוצים שהוא יחשוד, שיפקפק, שיתחיל לחשוב על העובדה שההצגה שראה היום קשורה אליו, זה יכין אותו לאט לאט לבשורה".
השכבתי את יהודה לישון. מנחם ישב במטבח כעוס. "למה לא לספר לו וזהו, אני לא מבין, אנחנו סתם נפתח אצלו חרדות".
"גילת יודעת מה היא עושה", נאנחתי, "היא פסיכולוגית ילדים מקצועית, החלטנו ללכת אליה ולקבל את העצות שלה, אנחנו חייבים לסמוך עליה".
"אבל זה לא הגיוני מה שהיא אומרת לנו לעשות", אמר מנחם בלהט, "לתת לילד קטן לחוות פחדים שאולי הוא לא שייך למשפחה שלו, אנחנו חווינו את זה. את זוכרת עד כמה זה היה קשה, החוסר ודאות".
"זה באמת היה קשה", הסכמתי, "מצד שני, אני חושבת שזה גרם לנו להיות מאוד מוכנים לבשורה הקשה הזאת. תאר לך איזה טראומה הוא יעבור אם נודיע לו את זה בבת אחת, זה ישבור אותו".
בסדר", נכנע מנחם, "אני לא מסכים עם הגישה, אבל החלטנו ללכת לגילת אז אני נעשה מה שהיא אומרת".
"אתה יודע יהודה", פניתי אליו, הוא היה עסוק בבניית ערכת לגו. "כשנולדת העור בפנים שלך היה כהה מאוד".
"למה", שאל יהודה,
"היה קשה לך לנשום, כי היית כל כך קטן". הסברתי.
"אה", אמר יהודה, "את יכולה לעזור לי למצוא את כל החלקים שניראים ככה?" הוא הראה לי חלק משופע של לגו בצבע אדום.
"בטח", התיישבתי לידו וחיפשנו את החלקים.
"אחר-כך אבא לקח אותך במיטת תינוקות, לחדר תינוקות", המשכתי לספר, "ואז…"
"זה לא החלק הזה אמא, תראי החלק הזה ישר", קטע אותי יהודה.
"אה, נכון", התנצלתי, "זה בדיוק אותו צבע, אז התבלבלתי".
אספנו עוד כמה דקות את החלקים בשקט.
"אז אבא הביא אותך אלי בחזרה וראיתי שהעור של הפנים שלך נהיה ממש בהיר, הצבע הכהה ירד והוא נשאר רק אדום".
"זה לא אדום אמא", נאנח יהודה.
"מה לא אדום?" התבלבלתי.
"החלק הזה", הצביע יהודה, "את ממש מבולבלת".
התייאשתי. זה לא היה הזמן המתאים לסיפור.
"אז אני אלך להכין לך ארוחת ערב בינתיים?" הצעתי.
"בסדר", ענה יהודה, מרוכז בחוברת.
אחרי האמבטיה שהשכבתי אותו במיטה, במקום להביא ספר קומיקס ולהקריא לו, ניסיתי שוב.
"היית כל חמוד כשנולדת", התחלתי, "העור שלך היה כהה". יהודה בהה בי.
"סיפרת לי את זה כבר", הוא אמר, "את ממש מבולבלת היום".
"צודק", הסכמתי איתו, "איזה ספר אתה רוצה?"
"זה היה כישלון", הודעתי למנחם, "הוא היה עסוק בערכת הלגו שלו".
"לא הצלחת לספר לו?" התעניין מנחם.
"זה לא עניין אותו בכלל", נאנחתי, "אין לי מושג איך נעשה את זה".
"אני אנסה". אמר מנחם, "אני אדבר איתו מחר בצהרים".
"אני רוצה לדבר איתך על משהו חשוב", הודיע מנחם ליהודה.
"על מה?" נדלקו עיניו של יהודה.
"על היום הראשון שנולדת", התחיל מנחם.
"אבל אמא סיפרה לי את זה כל כך הרבה פעמים אתמול", התאכזב יהודה, "מה חשוב בזה?"
"מה היא סיפרה לך?" התעניין מנחם.
"שהיה לי עור כחול, כי היה לי קשה לנשום, ואז העור שלי נהיה בהיר". דקלם יהודה.
"מצויין", שמח מנחם, "ולא מעניין אותך למה העור שלך נהיה בהיר כל כך מהר".
"הוא נהיה בהיר כי התחלתי לנשום טוב", ענה יהודה בשיעמום, "למה זה כל-כך מעניין".
מנחם חשב רגע. "צודק". הוא טפח על כתפו של יהודה.
"אז אולי נדבר על זה שאם מביאים לחדר תינוקות תינוק עם עור כחול, ושלוקחים אותו הוא נהיה בהיר, יכול להיות שזה תינוק אחר".
שלחתי למנחם מבט מזהיר.
"כן, אני יודע, הראתם לי הצגה על זה כבר", הסכים יהודה, "אבל מה הדבר החשוב?"
מנחם הביט בי בחוסר אונים.
"אני רוצה לראות את הערכת לגו שבנית היום", הוא אמר.
"באמת", נצצו עיניו של יהודה בהתרגשות, הוא רץ לחדר שלו להביא את הערכה.
בערב התקשרתי לגילת. "זה מצויין", היא הרגיעה, "העיקר שהוא שומע את הסיפור, זה נכנס לו למודעות".
"אבל הוא לא מתייחס בכלל", הסברתי, "זה לא מעניין אותו".
"כל עוד הוא שומע מכם את הדברים זה לא משנה", הבטיחה גילת.
"זה שטויות", אמר מנחם, "אין סיכוי שהסיפור שסיפרתי לו היום הכין אותו לזה שנספר לו שהוא לא שלנו". התחלתי לחשוב שהוא צודק.
בשלושת הימים הבאים סיפרנו ליהודה שוב ושוב סיפורים על יום הלידה שלו.
"אמא, את ואבא חולים?" שאל אותי יהודה בדאגה.
"למה שנהיה חולים חמוד?" הופתעתי.
"כי כל הזמן אתם מספרים לי אותו דבר", הסביר יהודה, "אני חושב שהתחלתם לשכוח דברים, זה מפחיד אותי".
מנחם הגיע מהסלון והקשיב מסוקרן.
"מה פתאום", הרגעתי אותו, "אנחנו לא חולים".
"אז למה אתם כל הזמן מדברים איתי על היום של הלידה שלי", הקשה יהודה.
לא ידעתי מה לענות, לא זכרתי מה גילת אמרה. מנחם התיישב מול יהודה.
"אנחנו מדברים איתך בכוונה על היום הזה הרבה פעמים. זוכר את ההצגה על שני התינוקות שהתחלפו?"
יהודה הנהן בראשו לאות כן.
"לא מעניין אותך מה קרה בסוף עם התינוקות שהתחלפו".
"אבא ואמא שלהם החליפו ביניהם בחזרה", ניחש יהודה.
"אבל איך הם ידעו מזה?" הקשה מנחם, "הרי אף אחד לא יודע שהתינוקות התחלפו".
יהודה חשב ארוכות. "אני לא יודע", הוא אמר לבסוף, "איך?"
"אפשר לעשות בדיקות דם ולראות אם יש אותו סוג דם", הסביר מנחם.
"אה", נזכר יהודה, "אני זוכר מהבית חולים. קוראים לזה, די אי.." הוא הסתבך.
"נכון, די אן אי", חזר אחריו מנחם מופתע, "איך אתה יודע את זה?"
"זוכר שהיינו בבית חולים ופחדת לעשות בדיקת דם", הזכיר יהודה.
"לא פחדתי", מחה מנחם. כאילו שזה היה קריטי.
"נכון" הסכים יהודה, "בסוף לא פחדת ועשית בדיקת דם. אמא אמרה לי שאתם צריכים לעשות את זה כדי לבדוק אם יש לכם רגישות לגלוטן, בגלל שיש לנו אותו דם בגוף, בגלל שאני הילד שלכם".
סימנתי "לא" עם היד למנחם, מאחורי ראשו של יהודה, אבל זה היה מאוחר מידי.
"אז זהו", אמר מנחם, "בבדיקת דם שעשינו, ראו שאין לנו אותו סוג דם".
הגבתי ראשונה
פרק יפה
ממש יפה ומותח!תוציאי עוד פרק דדדדדדדדדחחחחחחחחחחוווווווווווףףףףףףףף!!!!!!!
מתי יוצא עוד פרק ????